להמליץ על סדרה של שונדה ריימס זה קצת כמו לשאול אנשים אם הם שמעו על הדבר הנפלא הזה שנקרא שוקולד. למרות שהיא פרצה לתודעה עם האנטומיה של גריי, סדרה שממשיכה לרוץ כאילו היה מדובר באופרת סבון יומית, זו הייתה רק יריית הפתיחה להשתלטות של שונדה ריימס לא רק על הטלוויזיה האמריקאית, אלא על השיח הפוליטי והחברתי.
אין טעם להתכחש לזה - הסדרות של שונדה ריימס לא מתוחכמות. הן פונות למכנה המשותף הנמוך ביותר ולמרות שהן עשויות ומשוחקות היטב (בואו לא נשכח איפה סנדרה או פרצה לתודעה), התסריטים מלאים בקלישאות, בסיטואציות מופרכות לחלוטין וביותר מדי רגעים שמנסים לסחוט רגש באופן לא מעודן בעליל. אבל ככה בדיוק מגיעים ללב המיינסטרים - עם טראש עשוי היטב, כיפי ומבדר, שבתוכו נשזרים מסרים פוליטיים ליברליים. ריימס אולי לא עושה סדרות מעוררות מחשבה, אבל היא תורמת משהו אפילו חשוב מכך לתרבות האמריקאית - ייצוגים מגוונים, חזקים, רלוונטיים ומעוררי השראה של מיעוטים. מדובר בעיקר בנשים שחורות, כמוה, אבל אי אפשר להתעלם ממה שהיא עשתה עבור הקהילה הלהטב"קית. אין סדרה שלה שלא כוללת לפחות זוגיות חד מינית אחת, ולא יהיה מוגזם לומר שאלה תרמו לשינויים הפוליטיים בארה"ב, שהובילו אפילו חלק נכבד מהרפובליקנים לתמוך בחוקיות נישואים גאים.
סקנדל, בעיני רבים ורבות, היא הסדרה הטובה ביותר שריימס יצרה, וזה בא לביטוי בעיקר בקצב התזזיתי והעריכה המהודקת, שהולמים מצוין את הסיפור שבלבה - קרי וושינגטון היא אוליביה פופ, מנהלת משברים מבריקה ואפקטיבית שעובדת בוושינגטון הבירה - מקום בו אין מחסור במשברים. פופ מבוססת על ג'ודי סמית, מנהלת משברים פוליטיים בעצמה, שעבדה עבור ממשל הנשיא בוש האב ומשמשת כמפיקה בפועל של הסדרה.
אגב, אחת הסיבות העיקריות לכך שסקנדל היא הסדרה הטובה ביותר של ריימס היא קרי וושינגטון עצמה. למרות שהיא מוקפת עוד נשים חזקות, גברים ממש לוהטים ויין אדום כדמות ראשית, היא מצליחה להתעלות מעל השאר ולעבור באופן אמין יחסית כאישה כמעט מושלמת. אוליביה פופ היא חריפה, חכמה ויצירתית, אבל היא גם אדם טוב וחברה טובה, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על כמות הכריזמה והסקס אפיל. אין הרבה נשים יפות ממנה בטלוויזיה.
למרות שהיא מתרחשת בוושינגטון ולמרות הזמנים המתוחים בפוליטיקה האמריקאית, סקנדל לא מעבירה ביקורת חריפה מדי על הממשל, אלא מתקיימת במעין עולם דמיוני מקביל, שלהיכנס אליו מרגיש יותר כמו התנתקות מהמציאות מאשר שיקוף שלה. כפי שכבר אמרנו - ריימס מכוונת את הסדרות שלה לקהל רחב ככל הניתן, ולכן היא לא יכולה להביע עמדות ליברליות באופן בוטה מדי, כמו שמרשות לעצמן סדרות כמו ג'יין הבתולה או הטובות לקרב. התוצאה היא שמדובר יותר בממתק מענג מאשר דרמה נוקבת ורצינית, למרות שהיא בהחלט תוקפת נושאים חברתיים שקרובים ללבה של ריימס אבל מבלי לוותר על כל הפאן.