1. דמות המשנה שהפכה לגיבורה
    בין שלל הטרנדים הטלוויזיוניים והתרבותיים ש-2022 מותירה מאחוריה, ההתעסקות הקולקטיבית בנוכלים ומעשיהם היא בבירור המאוסה מכולם. לכן היה משהו סמלי, אפילו מרענן, בכך שהיא נחתמה עם "האישה שהפילה את נוכל הטינדר" (קשת 12), פרויקט הדוקו של חיים אתגר ו"חשיפה": הלהיט מבית נטפליקס והקרקס התקשורתי משוחזרים הפעם דרך עיניה של קייט קונלין, בת הזוג של סיימון לבייב במהלך הימים הסוערים ביותר, ומי שהיה האנטי-גיבור נאלץ לחכות בשולי התמונה. כשקונלין מפרטת בפעם הראשונה איך נפלה קורבן לאיש שכבר הכירה בתור "נוכל הטינדר", זה מרגיש כמו תקליט שמישהו הופך לצד השני ופתאום שומע חומר חדש. 400 אלף שקלים עברו ממנה אליו במהלך הזוגיות שלהם, וכעת היא מעוניינת לא רק בכסף של לבייב - אלא גם באמפתיה של הקהל.

    אפילו אם לא הייתה מתפכחת ובוחרת להילחם באקס, אין הצדקה ליחס הציבורי שקונלין קיבלה באותה עת. במקום להצטער על כך שעוד אישה נפלה בחכה שלו, או חלילה לדאוג לרווחתה, אנשים העדיפו לנהוג בה כאילו מדובר ביורשת של אווה בראון. הם התנכלו לה, תקפו אותה וירטואלית, והתנהגו כאילו היא זאת שעקצה את פרנילה וססיליה. העליהום התקשורתי הוביל עד לביטול חוזה דוגמנות שהייתה חתומה עליו, כשבמקביל לבייב עצמו הופך לכוכב. אמנם החשיפה ב"חשיפה" לא מבטיחה לה את דעת הקהל - ניתן לטעון שקונלין דווקא ידעה לאן היא נכנסת או לשלוח אותה לפוליגרף, כל אחד בהתאם למידת האמון שלו בה - אבל היא כן שמה במוקד את מי שנחשבה לדמות משנית בפרשה. וכמו כל דמות משנית טובה, גם היא מסוגלת לייצר טלוויזיה מעניינת בכוחות עצמה. בזמן שז'אנר הנוכלים מוצה, ז'אנר הנקמה הנשית הוא כזה שאי אפשר להתנגד אליו.


    מה לראות?
    את מופע הסטנדאפ של אטסקו אוקאטסקה (יס וסלקום), הקומיקאית שמכונה בעברית "אטסוקו אוקאטסוקה" למרות שככה לא הוגים את השם שלה (אם רק הייתה למפיצים המקומיים דרך לשמוע אותה הוגה אותו, נניח במהלך מופע הסטנדאפ של עצמה). הזדהות היא מרכיב הכרחי בקומדיה, ולאוקאטסקה יש בעיה: כמה אנשים כבר יזדהו עם הטייוואנית שעלתה לארצות הברית בילדותה? בזכות מבנה סוחף, הבנה בטרנדים אינטרנטיים ומראה שאי אפשר לפספס, היא ממנפת את כל החסרונות האלה לאחת מהבכורות המבטיחות של השנה. לביקורת המלאה.

  2. 50 שנים, קבוצה מנצחת אחת
    סוף השבוע הקרוב אולי נראה סטנדרטי, אפילו קצת משעמם, במובנים טלוויזיוניים - אבל זה הכל חוץ ממובן מאליו. עד לא מזמן, מדובר היה בקו פרשת המים בכל הנוגע ליחסים של הצופים הישראלים ושל יס, הוט וסלקום: תכני העילית של HBO, שהזכויות עליהם הן העוגן הגדול ביותר של הספקיות והנשק העיקרי שלהן מול נטפליקס והפלטפורמות המתחרות, היו אמורים לרדת מהאוויר. סדרות רצות אמנם היו ממשיכות בכפוף לחוזים, ובכל זאת אף חברה מבוססת מנויים לא הייתה רוצה לדמיין עידן שבו "משחקי הכס", "הסופרנוס" או "סקס והעיר הגדולה" נמחקות לה מה-VOD. הודות לעובדה ששירות הסטרימינג HBO מקס מסתבך ומתעכב, ההגעה שלו לישראל (כנראה תחת מיתוג משולב עם דיסקברי) הולכת ומתרחקת. החוזים הקיימים הוארכו לשנה הבאה לפחות, והספקיות קיבלו עוד קצת זמן להיערך לחורף שיבוא.

    הכמעט-אובדן של HBO, ילידת 1972, מרגיש כמו עניין של חיים ומוות בהתחשב ביבול המשוגע שלה בשנה החולפת: "בית הדרקון", "לייקרס: קבוצה מנצחת", "העידן המוזהב", "חזרה גנרלית", "מישהו איפשהו", והעונות החדשות והמצוינות של "אופוריה", "הלוטוס הלבן", "לוס אספוקיס" ו"התעשייה" - זה רק חלק מההספק, לא כולל כשלונות כמו "אשתו של הנוסע בזמן" או עונה רביעית של "יורשים" שמחכה מעבר לפינה. ומה קורה אצל רשתות הפרימיום האחרות, אלה שאמורות להזין את הספקיות המקומיות אם וכאשר HBO תצא לדרך משלה? עונות אחרונות של "אטלנטה" ו"סמוך על סול", הצלחות צנועות כמו "הצהובות" ו"גזלייט" ולא הרבה מעבר לכך. שום דבר שיכול להתחרות ב"דאהמר", "הדוב", "אחיות רעות" או "שר הטבעות: טבעות הכוח" שכבשו השנה את נטפליקס, דיסני+, אפל TV פלוס ואמזון פריים. השנה, יותר מבכל שנה אחרת, צריך להעריך את העובדה ש-HBO ממשיכה לשמור על מעמדה בתור ספקית התוכן הטובה ביותר בעולם. כי זאת לא סתם הייתה השנה שלה, אלא הייתה השנה ה-50 ברצף שבה היא מתעלה מעל כולן.

    פריים אחד למזכרת
    באופן מקרי לחלוטין ואמין לגמרי, ירדן אדרי יוצאת לדייט דווקא עם אח של עדן בן זקן ב"רעבים לאהבה" (הוט).


  3. המנדט תם
    האם השמות אליהו לוי, הלנה דיווידסון ומני קפלינסקי אומרים לכם משהו? אם עניתם בחיוב רק על הראשון - סימן שכמו כל אחד אחר, צפיתם במונדיאל האחרון ובפרומואים ששודרו במהלכו. אבל אם שלושתם מוכרים לכם, ברכות: אתם חלק מיחידי הסגולה שמצליחים לעקוב אחרי "קרתגו" (כאן 11). סדרת הדגל של התאגיד, לא רק ל-2023 אלא גם לעידן שאחרי השיא של "מנאייכ" ו"חזרות", לא באמת מצליחה לקרות פה. כמעט חצי מ-11 פרקיה כבר שודרו, ונראה שהבאזז שנוצר סביב הקמפיין האינטנסיבי שלה איננו. כשהוא כן נמצא, הוא לא טוב.

    רגע לפני תגובות ה"מי אמר שכולם חושבים כמוך" האוטומטיות, ראוי לחדד: "קרתגו" היא הפקה מושקעת ומוצלחת, סדרה עם פוטנציאל לא מבוטל מעבר לים שאם וכאשר יתממש אפשר יהיה רק לברך על כך. פשוט יש גם נתונים יבשים, והם לא לטובתה - 12% אחוזי הרייטינג בערב הבכורה נרשמו בעיקר בזכות חגיגות הניצחון של ארגנטינה שהסתיימו רגע לפניו, ומאז "קרתגו" נמצאת בצלילה חופשית אל מחוזות ה-2%, כשאפילו "הפטריוטים" בערוץ 14 עוקפת אותה. בתאגיד נוהגים לנמק את ההפסד ברייטינג עם נטולי דיגיטל חזקים, רק שהפעם זה לא המצב. למעט פרק הבכורה, רוב פרקי הסדרה מגרדים (בקושי) את רף 100 אלף הצפיות ביוטיוב, נתון שמזכיר יותר את "שישו ושמחו" הנשכחת מאשר את "שעת אפס" או "עלומים", שבהשוואה הזאת נראות פתאום כמו הצלחות מטאוריות. בגזרת החיפושים בגוגל ובוויקיפדיה, לעומת זאת, "קרתגו" דווקא שומרת על הובלה מאז ימי המונדיאל. אולי כל הגולשים שרוצים לקרוא עליה עוד לא יודעים שהיא עלתה?


    הם יודעים, כמובן, וזה הגיוני לגמרי שהם ירגישו ככה. מעבר לביקורות החיוביות ברובן, ולטענות כמו אלה של משפחות לוחמי המחתרות שהובילו לתיקון שקופית הפתיחה, נראה שכולם יכולים להסכים על אותה נקודה - "קרתגו" היא לכל הפחות סדרה לא נגישה. היא מורכבת, כבדה, ארוכה כמו החיים, צבועה בצבעים של חו"ל ואפילו מדוברת כמעט לחלוטין באנגלית. הבחירה לשבץ שני (!) פרקים בני שעה שלה בערב הבכורה הרצוף, שנייה לאחר רכבת ההרים הרגשית של גמר המונדיאל, מצביעה לא רק על יומרה אלא גם על חוסר הבנה של מה הקהל יכול להכיל בסופו של יום עבודה. ככה נוצר מצב שבו סדרה משודרת בימים ראשון ורביעי אבל את הפנאי המנטלי אליה אפשר למצוא רק בסופ"ש. קשה לדעת אם "קרתגו" הייתה מצליחה להכות גלים אם הייתה עולה בפלטפורמת VOD כלשהי, סביר להניח שלא, ובכל זאת זה לא אומר שהמקום הנכון עבורה הוא הפריים טיים של השידור הציבורי. יש מעט מאוד דברים שאנשים יכולים לשאת במשבצות שידור כאלה, ובאף אחת מהן אין דמויות היסטורית שאומרות "תכל'ס" סתם בשביל הקטע או רפרנסים סגנוניים (ודי שקופים) לקולנוע של טרנטינו והאחים כהן. בתאגיד רצו לנצל את שעת הכושר שנוצרה עם המשחקים, וזה לא שיצא להם רע: יצא להם טוב, פשוט טוב מדי. כשעפים קרוב מדי לשמש מגלים שרוב האנשים בכלל מעדיפים להישאר על הספה ולזפזפ לתוכנית יותר רגועה.

    בשבוע הבא
    סדרת המתח "קליידוסקופ" תנסה לשגע את הצופים עם פרקים שאפשר לצפות בהם בכל סדר שרוצים (נטפליקס, 1.1); "מדרסה", דרמה קומית על בית ספר דו-לשוני יהודי-ערבי, תנסה להוכיח שכולנו אחים (כאן חינוכית ומכאן 33, כנ"ל); אגתה כריסטי חוזרת למסך עם עיבוד חדש ל"תעלומת המגייה השחורה" (הוט, 4.1); ואיתה עוד סופרת, קצת יותר מודרנית: אלנה פרנטה עם עיבוד טלוויזיוני ל"חיי השקר של המבוגרים" (נטפליקס, כנ"ל).

    צילום קייט קונלין: מתוך "האישה שהפילה את נוכל הטינדר", קשת 12 / צילום מאד אפטאו: מתוך "אופוריה", יס הוט וסלקום / צילום טום בן זקן: מתוך "רעבים לאהבה", הוט