למה דווקא חיים לוינסון מוציא אנשים מדעתם?

איזה שיחוֹק
זה אולי לא המפץ הגדול של ראשית שנות האלפיים, אבל ניכר שמשברי התקופה - הקורונה, המלחמה - סייעו להקים לתחייה סוגה טלוויזיונית ישראלית שנדמה היה שכבר נכחדה: השעשועון. ואחרי התלבטות קשה בין עידו רוזנבלום של "מונית הכסף" לעידו רוזנבלום של "המרדף", לפני שנה וחצי צצה משום מקום "האחוזון העליון" (כאן 11) וניסתה את מזלה גם עם פורמט חדש וגם עם מנחה זר לז'אנר, שחר חסון. העונה החדשה שלה, שהוזנקה לפני שבוע, ממשיכה להוכיח שמישהו פיצח פה משהו. וביותר מחזית אחת.

מלבד הרענון באופי השאלות של "האחוזון העליון", שבהתאם למיצוי בז'אנר פונה אל שאלות שדורשות חשיבה מחוץ לקופסה (בדיוק כפי ש"מונית הכסף" נשענת כעת על אקטואליה), השיחוק - או השיחוֹק - האמיתי הוא האמונה בהיותו של חסון האיש הנכון למשימה. בזכות ריבוי משתתפים וקונספט שמתגמל גימיקים וקוריוזים, חסון מנצח על מאה האחוזונים שניצבים לפניו בדומה לימי הזוהר של התחום עם אברי גלעד ו"1 נגד 100". וכמו עם חיבתו הלא מוסברת של המנחה להחלפת שוּרוּק בחוֹלם, כך כל פיסת נונסנס של חסון מביכה בפעם הראשונה רק בשביל לעבוד ברמות בפעמים שאחריה. אפשר להתלונן על ההתפזרות או על הילדותיות, אבל אפשר גם להכיר במציאות: המועדון המצומצם של מנחי השעשועונים המנוסים, זה של ארז-אברי-עידו-ירון, כבר יכול לצרף אליו מנחה חדש ופרוע מאוד.

מה לראות?
את "הצבי" (כאן 11), דרמה מפתיעה לטובה בנגישות שלה, בהתחשב בכך שהיא מתרחשת בירושלים של המאה ה-19 ובקושי מדברת עברית. אותה שפה עברית היא מושא האהבה האמיתי בסדרה שיצרה קרן מרגלית ("פלפלים צהובים") - בעיקר בזכות דמותו של אליעזר בן-יהודה - והיא זו שעוזרת לה לצלוח את מכשולי שיעור ההיסטוריה. ואם צריך לסכם אותה בשתי מילים, אלה יהיו מילותיו הקבועות של בן-יהודה: טוב ונאה. לביקורת המלאה.
שמישהו ידאג לחני
באמת שכואב הלב על "פקין אקספרס" (רשת 13). לא רק בגלל הכוונות הטובות או האינטרס של תעשייה שלמה בתחרות בריאה - זו באמת לא תוכנית ריאליטי גרועה כל כך. ניכר שאפילו מי שבחר לתת לה צ'אנס בהתחלה איבד את הסבלנות לריטואל חיפושי הטרמפים שחוזר מדי פרק (למרות שהוא דווקא מספק את הסחורה בגזרת הגיוון והדרמה), ועם מספרים כאלה נמוכים אין איך להתווכח. מילא השפל של 4.1% ("דה פור") רייטינג שנרשם השבוע, נתון שמלבד שריפת מיליונים כנראה גם יביא לפתיחה מחודשת של חדרי העריכה, אפשר באותה מידה להסתכל באינסטגרם: כמות העוקבים של כל המתמודדים, כולל הבולטים והצעירים שבהם, עלתה באלפים בודדים במקרה הטוב. וכשהגורל כזה ברור, לפחות כדאי לראות אם יש מישהו ששווה להציל. או מישהי.

אחרי ארבעה שבועות ו-200 פרקים, פרס הליהוק של "פקין אקספרס" חייב ללכת לחני אלמלם. נציגת הדור הבוגר, שמתכלבת בבתי ביוב ואוכלת עכבישים בלי למצמץ גם בגיל 56, מסמנת וי על כל הדרישות שיש לכוכבת ריאליטי מצטיינת: הסיפור המרגש עם הבן שאיבדה בתאונת דרכים (ושבת זוגו לשעבר, מעיין ברגר, היא הפרטנרית שלה בתחרות), היכולת לריב בצרחות על עגילים, הרעל בעיניים ובעיקר היותה טיפוס שהוא הכל חוץ משגרתי. כי עם כל מה שהיא עברה ועוברת, היא עדיין מחייכת חיוך ענק ואמין. וואו לה, כמו שאומרים בפרסומת של הטורטלים. קחו אותה ל"הישרדות", תכניסו אותה ל"האח הגדול", אפילו תגייסו אותה ל"הבוגדים" ברגע שתגיע הגרסה הישראלית. רק קחו אותה לאנשהו לפני שכולם ישכחו ש"פקין אקספרס" הייתה דבר אמיתי.
פריים אחד למזכרת
במקום לשדך אותה לעוד שחקן צעיר ולוהט, המקסימום שתסריטאי "סאטרדיי נייט לייב" (יס) הסכימו לתת לסידני סוויני זה כלב (לוהט בדרכו).
תמיד על ספיקר
מי שניזון מטלוויזיה בלבד עוד עלול לחשוב שחיים לוינסון נולד בפאנלים. האיש שנמצא גם ב"חדשות הבוקר", גם ב"פגוש את העיתונות", גם ב"שרקי ולוינסון" ובקרוב גם ב"אופירה ולוינסון" (קשת 12) בונה בהדרגה את הפרסונה הטלוויזיונית שלו - ואפשר היה להתרשם בטעות שהוא רק עלה כיתה מריבים עם מעיין אדם לוויכוחים בשעת השיא. רק שלמרות שהוריד הילוך בגזרת החשיפות בפרינט, והמשיך ללכת בדרכם הצבעונית של עמיתיו מ"הארץ" בני ציפר וגדעון לוי, לוינסון הוא עדיין עיתונאי. הוא יצטרך להמשיך לתחזק את התואר הזה אם ירצה להימנע מהפיכה ל"מגיש" או "איש תקשורת", אבל כל עוד זה קורה יש לו יתרון משמעותי על פני רבים מהפאנליסטים ומביעי הדעה המקצועיים של ישראל.

זאת, בין היתר, הסיבה שבגללה יהודה שלזינגר (שוב) טעה כשכינה את לוינסון "ברקוביץ' מעלי אקספרס" באחד מוויכוחי הבוקר האחרונים שלהם. אם כבר להשוות ולנתח, זה לא לוינסון שעבר ברקוביצ'יזציה - אלא שורת עיתונאים מהמחנה הליברלי בישראל שהצטרפו בשקט רועש ללוינסוניאדה. בהיעדר התרחשויות דרמטיות במערכת המשפט מאז המלחמה, ההופעות של גיא פלג ב"אולפן שישי" הפכו למונולוגים דעתניים על הנעשה במדינה ובשלטון - והם חריפים ונחרצים יותר מאי פעם. גם בן כספית הגביר את הווליום מאז הרנסאנס הטלוויזיוני האחרון שלו, ובתוכנית היומית של רביב דרוקר יש לעיתים תשובה שמאלנית די מכובדת לנעשה בערוץ 14. אפילו אם זה לא נעשה באופן מוצהר או מודע, הם מרחיבים את ההשפעה הטלוויזיונית של לוינסון על התקשורת הישראלית ב-2024. אצלו הבוטות היא כמעט הכרח, והתגרות שלו בפאנלים גורמות לאלה של עמית סגל עם יאיר גולן או צחי הנגבי להיראות כמו משחק שחמט.

כמובן שלוינסון לא המציא פה שום גלגל. הוא חושב את מה שרבים לפניו ובמקביל אליו חשבו וחושבים, אבל פשוט מאגף מכיוון חריג ותמיד שם את זה על ספיקר. אפילו בהיבט הפוליטי והמדיני, למרות מיקומו שמאלה משמאל, יש לו דעות שלא שייכות למחנה פוליטי מובהק. ובכל זאת, לוינסון איננו קול העם: העם גם ימני וגם מתון ברובו. זה בכלל מזכיר תפריט של נאפיס, עם מבחר בלתי נגמר של דעות קצה שכל אחד יכול לתמוך לפחות בחלק ממנו.

לצד הדעות המגוונות ישנה גם הבוטות של לוינסון - האיש כינה פעם את חנמאל דורפמן "הנזלת של בן גביר" - והיא סידרה לו רשימת אויבים נאה מימין ומשמאל. רק השבוע, בעוד אחד מסכסוכיו התקופתיים, הייתה אשת ברנז'ה שכינתה אותו "כוכב הריאליטי והבדרן המצליח" במהלך עימות כתוב איתו. מעבר לתואר המקטין (לוינסון אומנם השתתף ב"המטבח המנצח VIP", אבל נראה אותה אומרת את זה על דנה ספקטור או מרב בטיטו), היא פשוט חוטאת לאמת: ללוינסון, בין אם תאהבו את דעותיו ובין אם כנראה שלא, עדיין יש DNA עיתונאי שמחייב אותו להישען על עובדות. ההבדל הוא רק בפרשנות. מנוער הגבעות עד קקי של כלבים, ממפעל הפיס עד הקפה בתל אביב, בניגוד לדעתנים רבים אחרים הוא לפחות דואג לגבות את עצמו באיזשהם נתונים. ועכשיו, בעודו עושה את הדבר השנוא עליו והופך למיינסטרים, כבר אין באמת טעם לשאול למה לוינסון כל כך מפעיל אנשים. הוא בעצמו לוחץ על הכפתורים.
בשבוע הבא
הוריקן של דיווחים וחששות מגיע לשיאו עם משדר חשיפת השיר הישראלי לאירוויזיון (כאן 11, 10.3); גם הבמאית הישראלית טל קנטור מתייצבת לרגע האמת שלה, עם מועמדותו של "מכתב לחזיר" הקצר בטקס האוסקר (יס, 11.3); הדוקו-ריאליטי "הפליליסטיות" מבטיח לעקוב אחר עורכות הדין הכי ססגוניות של העבריינים הכי כבדים (רשת 13, 12.3); אחרי שבוטלה, הקומדיה המוזיקלית-נוסטלגית "בנות לנצח" מקבלת בית חדש ועונה נוספת (נטפליקס, 14.3); וכוכב "בוורלי הילס 90210" איאן זירינג מצטרף למקום שאליו קריירות הולכות כדי למות: עונה של "גולסטאר" (הוט, כנ"ל).
צילום שחר חסון: מתוך "האחוזון העליון", כאן 11 / צילום חני אלמלם: מתוך "פקין אקספרס", רשת 13 / צילום סידני סוויני: מתוך "סאטרדיי נייט לייב", יס