1. שתי גבות לירדן
    התואר "הגבות של המדינה" אולי הוענק לו מהר מדי - עדיין יש כאן את משה נוסבאום, ישראל אהרוני וקצת שאריות של אליהו יוסיאן - אבל זה בהחלט היה שבוע טוב עבור אילון לוי. הדובר שלא לגמרי ברור מטעם מי הוא (הוא דובר הממשלה באנגלית? אחד מדוברי מערך ההסברה? אולי הוא בכלל האיש היחיד שנמצא במערך העלום הזה?) קיבל את ההרמה להנחתה המושלמת בעוד ריאיון אנטי-עיתונאי לרשת בריטית, והרים את הגבות שלו עד שהן ניפצו את תקרת הזכוכית של הוויראליות. בריאיון אחר, כששבר לרגע את המבטא הבריטי שלו לטובת מפגן קורע מצחוק של ישראליות, כבר היה ברור שזה לא וואן היט וונדר אלא איש מאוד מאוד חמוד.

    הדרך התקשורתית של לוי, שהתגייס למאמץ ההסברה במהלך המלחמה, דווקא התחילה די גרוע - עם בדיחה מאוד לא מצחיקה, ומתגרה שלא לצורך, על חשבונו של נסראללה. אך גם איתה, וגם עם מסרים מסוימים שלא חובה לעמוד מאחוריהם באופן מוחלט, הדיון כאן הוא לא לגופו של עניין אלא לגופה של תופעה: העובדה שהמסרים של לוי שטוחים, חזרתיים ומוגזמים, עד לכדי הרמת הגבות ההיא, היא לא באג אלא פיצ'ר. כי למרות שההסברה הישראלית בעולם זקוקה לוויראליות מעבר לים, ולא לאירוח של לוי בכל רצועת אחר צהריים מקומית, היעד הזה לא באמת ריאלי. וכשטיקטוק מפוצץ באמריקאים שלומדים להתאהב בבן לאדן, האופציה היחידה להשיב לו היא עם טמטום מסוג אחר. לוי הרי יודע שאף נימוק משכנע לא יתפוס כמו גימיק של גלגול עיניים בזמן שיחה מצולמת, אז הוא נלחם עם מה שיש. ומה שיש, סביר להניח, זה הזמנה פתוחה עבורו אצל כל מלהק ריאליטי בישראל. בעולם אולי לא מתרגשים ממנו, אבל כאן כנראה ישמעו עליו עוד הרבה.

    ציטוט אחד למזכרת
    "לגבי הצלב האדום: תגשו לרופא שלי ותבקשו המלצה לוויאגרה. אתם חבורה של אימפוטנטים שכל אחד מגט טקסי יכול לעשות את העבודה שלה", תושב ניר עוז אריה איציק מציג מסר מפייס בריאיון לכאן 11.

  2. סינוואר פריים
    מי שיפתח עוד כמה שנים את לוחות השידורים של השבוע החולף, עלול להתרשם שלא שודרה כאן שום תוכנית בפריים טיים. אבל רק מי שיתבונן עליהם מקרוב יגלה את האמת: משדרי שחרור החטופים הפכו, בדרכם, לריאליטי הראשון שהיה בישראל מאז אוקטובר. ריאליטי משונה, מציאותי להחריד וכלל לא תחרותי, כזה שסיפק רגעי טלוויזיה בלתי נשכחים על בסיס שעתי והעלה את סף הגירוי החדשותי של מדינה שלמה לגבהים בלתי אפשריים. רבים בטח העדיפו לחתוך לנטפליקס בימים האחרונים, לצפות אולי ב"אתגר הדיונון", תוכנית הריאליטי החדשה והלופתת שמבוססת על הלהיט הקוריאני ההוא. אלה שנשארו מול ערוצי החדשות גילו משחק אכזרי לא פחות, פשוט על חשבוננו.

    גם לריאליטי שהוא הימים האלה יש פורמט ברור: האודישנים נערכים בחדרים הסגורים של קטאר, בכל בוקר דולפת הנבחרת היומית (מילת המפתח של השבוע האחרון היא ללא ספק "הרשימה"), ומשם המסלול הקבוע - העברה לצלב האדום, תמונות מגורענות מהאמבולנס, תמונות קצת יותר ברורות מהטרקלין ברפיח, תיעוד של חציית הגבול, סרטונים בהפקת חמאס ומשם למנחתים המסוקי בבתי החולים. בהמשך מגיעים הראיונות עם הקרובים, העדויות הבלתי נתפסות ואיחודי המשפחות שמחזירים ללב עוד כמה פעימות. מדי פעם יש אפילו איזה טוויסט של ההפקה, עם דיבורים על עיכוב בעסקה או על מתווה עתידי כלשהו. ובואו נודה על האמת, יש מספר פייבוריטים שכולם מחפשים אחר השמות שלהם ברשימות. אבל בעוד שברור איפה הריאליטי הזה משודר (בכל מקום), מי בעצם משדר אותו? מי זאת ההפקה שמנצחת על כל האירוע מרחוק? הרי ערוצי החדשות הישראליים הם מתווכים בלבד, הממשלה הישראלית עסוקה בעצמה, הצבא איבד כל יוזמה והצלב האדום הפך לחברת הסעות. ההפקה, אם כך, נמצאת מהצד השני של הגדר. כי למרות שהשמידו לו כמה מבנים, ליחיא סינוואר יש מעכשיו שירות סטרימינג משלו. חמאס+, ג'יהאד מקס, סינוואר פריים וידאו.

    העדויות הקשות מהמנהרות, הדאגה לאלה ששם, תסכול כללי מכמה דברים שקרו כאן בחודשיים האחרונים - כל אלה מנותבים לא רק לצער, אלא גם לכעס. ועל חמאס, ככל שזה נשמע מוזר, אף אחד לא טורח להתעכב. אין ממנו ציפיות כי אין לו עכבות, ובמוקדם או במאוחר הוא יחוסל. כך, למרות שהיא איננה חלק פעיל באירוע, התקשורת הישראלית חוטפת אש הרבה יותר משמגיע לה: למה היא מקרינה סרטוני לוחמה פסיכולוגית של חמאס, למה היא נדחפת לרגעים הכי אינטימיים, למה היא מזהה משוחררים בכוחות עצמה, למה היא מעלה את המחיר של חטופים מסוימים, למה היא משחקת לידיים של סינוואר? כל אלה נכונים, למרבה הצער, אבל לא באשמתה. טוב שהחדשות מעבירות לנו חדשות, אפילו כשהן חלקיות או לא טובות לחוסן הלאומי, כי זה תפקידן. טוב שהמגישים שואלים שאלות פרטיות, וטוב שהמשפחות הודפות אותן כשזה נעשה מוגזם. הכל חלק מהריטואל.


    ככלל, לא משנה מאיפה מסתכלים עליה, התקשורת המקומית מסיימת את שבוע שידורי החטופים עם תפקוד כמעט מושלם. זה תקף לכל כלי תקשורת שסיקר את האירועים בעצימות הראויה, לרוחב ולאורך הזירה. אף צלם לא נדחף לפרצוף של ילד מוכה טראומה, אף מגישה לא פלשה לאזורים אינטימיים, אף פייק ניוז מהותי לא הופץ. כנראה בגלל שלא היה בזה צורך, כי יש מספיק ניוז בשביל כולם. כשאמא ובת מתועדות על ידי חמאס בעודן מנופפות לשלום למחבלים שהחזיקו בהן, המחבלים הם האשמים היחידים במצב. בטח שלא המנופפות, אבל גם לא העורכים שבחרו לשדר אותן. ואם יש מי חושש מזה שהפסטיבל התקשורתי משחק לידיים של מישהו, כדאי להזכיר: שידורי המלחמה, על חלקיהם הטובים יותר והטובים פחות, לא ייפסקו עד שהמישהו הזה יהיה מתחת לאדמה - יחד עם היכולות של ארגון הטרור שלו ועם כל עמיתיו. הרתעה מול אויבינו? חוסן לאומי של הצופים? שקט נפשי של החטופים והמשוחררים? אלה, למקרה שהמתלוננים שכחו, אבדו כבר מזמן.
    צילום אילון לוי: מתוך "ארז ואברי", קשת 12 / צילום אריה איציק: כאן 11