כואב להודות בזה, אבל אראל סג"ל פשוט צודק

הקינוח המושלם
למרות איכות התחקירים ולמרות החשיבות במיגור התופעה, הפרקים של "המתחזים" (קשת 12) מתפוצצים רק כשהם מגיעים לשיאי קאמפ. זה קרה עם שיפרי שפירא, זה קרה עם מקימי אינדיג ולורין מיכאלי, זה קרה עם המתחזה שגרמה להדס שטייף לעשות חיקוי של חירשת - וזה קרה שוב השבוע, עם הצטרפותה של נעם קקון לפנתיאון ההתחזות הנשית. בהפוך על הפוך, "המתחזים" דווקא עושה שירות טוב לצד הנשי של מלחמת המינים: רק הן מספיק חרוצות בשביל להתחזות למשפחה שלמה דרך רשת פרופילים מזויפים, רק הן מצליחות לדאוג לחיקויים אמינים של קולות גבריים (כשבמקרה של קקון, "המתחזים" עוד לא הצליחה להסביר איך היא עשתה את זה), ורק הן מספיק קרות רוח בשביל לשקר בשיא הרצינות בעימותים עם חיים אתגר. קקון עשתה את כל אלה (לכאורה, ניתן לרשויות להכריע) ביעילות כל כך מרשימה, שקצת מתחשק להעריץ אותה.

אבל ההתחזות המסועפת של קקון היא רק רגל אחת שעליה "המתחזים" נשענה: המתלוננת נועם מאיר שקצת רוצה להפוך לסיידקיק של חיים אתגר, בני משפחת בטאט שצריכים להיות מלוהקים לריאליטי אחד-אחד (האחים ל"המירוץ", האמא ל"האח"), מומחה הסייבר שמברר עניינים טכניים כשהוא מוקף בשורות קוד ירוקות שנלקחו מהמטריקס - גם הם חלק חשוב מהוויראליות ש"המתחזים" זכתה לה השבוע. וכמובן שאי אפשר בלי איזה אקססורי, כשאחרי רפסודת הפירות שהפילה את לורין מיכאלי אנחנו מקבלים מגש עוגיות שוקולד צ'יפס שמפליל את המתחזה. באמת שכל עוד יש לנו את הרצינות התהומית של חיים אתגר, ודיון בן שתי דקות על מה זה כתובת IP כאילו השנה היא 2007, "המתחזים" שומרת על הנוסחה המושלמת שלה. נוסחה שמורכבת לא ממסתורין ומתח, אלא מהומור מוצנע.

מה לראות?
את "סוף עונת האהבה" (יס), הדוקו החדש של הבמאי, העיתונאי והרוקד עם כוכבים שי גל. מתחת לסיפור האקזוטי, על בני הזוג שנפרדו אחרי 55 שנה באמצעות קיר באמצע הבית, מסתתרת חוויה אישית במיוחד - כי גל הוא לא אחר מבנם. ומתחת לסיפור המשפחתי הזה, מהסוג שתמיד כיף לחטט בו, מסתתרים גם שלל מטענים משמעותיים יותר על חיי הקיבוץ, והחיים בכלל. לביקורת המלאה.
מיסטר ביפ
בשבוע שבו עולה "שרה סילברמן: ספיישל סטנדאפ" (יס, הוט וסלקום) ומוכיח שאחת הקומיקאיות הכי שנונות באמריקה חזרה מאכזבת מאוד מפגרת הקורונה, טוב להיזכר בכישרונות חתרניים כמו טים רובינסון. ב"די, שיגעת" (נטפליקס), תוכנית המערכונים המופרעת שלו ששבה לפני שבוע לעונה שלישית, רובינסון ממשיך לעשות את מה שהוא עושה היטב: שישה פרקים עמוסי הנפצות, הגזמות והפרעות באורך של רבע שעה בלבד. אלה לא המערכונים השגרתיים שאתם מדמיינים, אלא טירוף מערכות מוחלט שמתהדר בכמה אורחים שישמחו את חובבי הקומדיה - והומור שירגש את אלה מהם שעוד מתגעגעים לערוץ ביפ.

משתתף בריאליטי רווקים שרק עולה כל היום על האומגה של המתחם, פנטומימאי שמשלם לקהל שלו על כל מילה שהוא מוציא מפיו (והוא מוציא לא מעט), גבר קמצן שמתחמן את דרכו לארוחת מלכים חינמית בדרייב-אין: אלה רק חלק קטן מגיבורי המערכונים של רובינסון, כולם מגולמים על ידו וכולם דפוקים והזויים מדי בשביל שמילים יצליחו להסביר. הכל מטומטם וגאוני להפליא, כפי שאפשר ללמוד מהמערכון שכבר הפך למשחק רשת, ובו כל מה שנדרש מהשחקן זה לגרור ביצים אל עבר ביצה גדולה אחרת בלי שום מכשולים. ומה קורה כשהביצים נגמרות? לוחצים על כפתור ומקבלים עוד ביצים. כן, זה עד כדי כך דבילי - אבל רובינסון כבר הוכיח את היכולת שלו להפוך דבילי למצחיק באופן היסטרי. כי ב"די, שגעת" אין דמויות שהייתם יכולים לדמיין לפניה, ואין מערכונים שהיו עוברים במקומות אחרים. יש רק את הדבר הכי קרוב למיסטר בין המודרני (והעוד יותר אקסצנטרי).
פריים אחד למזכרת
השחקן הצעיר רן מושיוב מגלם חרדי בקומדיית הקנאביס החדשה "4:20" (הוט), ואנחנו נאלצים להתמודד עם עבודת הדבקה בלתי נסלחת של השפם והזקן המזויפים שלו. בהתחשב בשאר הדברים שהולכים שם, לא בטוח שזו הבעיה הכי גדולה של הסדרה הזאת.
מחלת הנשיכה
אחרי שנגענו בקצוות של עולם הקומדיה, זה הזמן לעבור למיינסטרים. בעולם מתוקן ונטול שביתת תסריטאים הוליוודית, מתישהו בשבועות האחרונים הייתה אמורה להתפרסם כאן התייחסות לסיום עונתה ה-48 של "סאטרדיי נייט לייב" (יס). היו אמורים להתארח בה ג'ניפר קולידג' מ"הלוטוס הלבן" וקיראן קולקין מ"יורשים", אבל ספק אם מישהו היה מצליח להרים עונה מנומנמת יחסית. "סאטרדיי נייט לייב" התקשתה לאסוף את עצמה אחרי הנטישה ההמונית של חברי הקאסט בעונה שעברה, והיא הדוגמה הכי טובה לשינוי שקורה בשנים האחרונות על המסך הקטן: יותר ויותר ביקוש למערכונים, פחות ופחות ביקוש לסאטירה. בישראל הייתה ונותרה האימפריה של "ארץ נהדרת" (קשת 12), ובניגוד לעבר כבר אין לה שום מתחרות. לא אמיתיות, ולא בפוטנציה.

השורשים העמוקים של "ארץ נהדרת" - שמלכתחילה נוטה להיות יותר בידורית מנשכנית - הם רק אחד מהדיונים שצפים במהלך "לצחוק או לבכות" (ערוץ הכנסת), סדרת הדוקו החדשה שיצר אייל דץ על תולדות הסאטירה הפוליטית בישראל. בדומה ל"שתפו בכל הכוח", הסדרה הקודמת שלו באפיק 99 (כן, יש שם תוכן מקורי, זו לא מתיחה), גם כאן ויכוחי הפאנל מתחלפים בשלל ראשים מדברים והשיחות השטחיות מתחלפות בניסיון להביא איזשהו עומק אמיתי. בעזרת מרואיינים אינטליגנטיים כמו אפרים סידון, התסריטאים שחר סגל ורועי עידן או יוצר "ארץ נהדרת" דוד ליפשיץ, "לצחוק או לבכות" משרטטת את הדרך שעברה הסאטירה מימי "ניקוי ראש" עד לשיממון הנוכחי, כולל כמה שנים יפות בעשור הקודם שבהן ליאור שליין או תם אהרון איימו על המונופול של "ארץ נהדרת". אפילו ב"ארץ נהדרת" יודו שתחרות יכולה רק להועיל לה, כמו שהיא מועילה לכל תחום תרבותי אחר, והמצב היום רחוק מלהיות הולם.

בין כל הראיונות וחומרי הארכיון, "לצחוק או לבכות" שואלת את אחת השאלות שהכי מעסיקות את חובבי הקומדיה האמריקאית שבינינו, חוץ מ"למה אף לייט נייט לא מצליח כאן" או "מתי מישהו ירים את הכפפה ויעשה פה 'רוסט' ישראלי": האם יש סיכוי לתוכנית סאטירה ימנית? כי עם כל הכבוד לאתר "לאטמה" המנוח ושלוחותיו הטלוויזיוניות הכושלות, ועם כמה שקשה להודות בזה - אראל סג"ל דווקא צודק במהלך השיחה איתו. זמן המסך שלו ב"לצחוק או לבכות" לא מסתכם בקונטרה מחשבתית רק לשם הקונטרה, אלא בהפניית זרקור אל עבר הקשרים והכשלים שהובילו לכך שכל תוכנית סאטירה ששודרה פה הייתה נוף התסריטאים שלה. והתסריטאים, מה לעשות, רחוקים מלהיות מגוונים. הרי ברור שקיימים ימנים מצחיקים, ומנגד ברור שגם בימין יש כמות לא מבוטלת של טהרנים. אבל כשמסתכלים על המצב בזום אאוט, אפשר להבין למה השמרנים נהיים עוד יותר שמרניים כשהם מרגישים תחת מתקפה של תוכניות הסאטירה. והפתרון, כמיטב הקלישאה, חייב לעבור דרך גיוון. גיוון של חדרי הכותבים, של מספר הפלטפורמות ואפילו של חוקי המשחק. ל"ארץ נהדרת", כאמור, יש אינטרס ברור לא להיות ה"ארץ נהדרת" היחידה. כל מה שנדרש הוא יוצרים שמוכנים "למכור את ביבי" עבור בדיחה טובה, כפי שמנסחת זאת לילך וולך (ממש כמו במבחן העיתונאי, שרבים כושלים בו משני צידי המפה). כי אם יש לקח מ"לצחוק או לבכות", הוא מגיע כשסידון מסביר שהומור הוא "הנשק של החלשים". והחלשים האלה לא יכולים להישאר החלשים היחידים.
בשבוע הבא
סיפורה האמיתי של הרוצחת קנדי מונטגומרי, שכבר עובד לסדרה "קנדי", עומד גם במרכזה של הדרמה "אהבה ומוות" עם אליזבת אולסן (יס והוט, 12.6); עונה שנייה לאחד הלהיטים הכי גדולים בטלוויזיה, "השוטרים" (קשת 12, 13.6); שלמה בראבא, לאורה ריבלין, אלישע בנאי, עופר חיון ועוד שחקנים אהובים מככבים ב"שישה אפסים", דרמה קומית על סדנה שתכין זוכים בהגרלת מיליונים לחייהם החדשים (כאן 11, כנ"ל); יותר מ-25 שנים אחרי סרט הפולחן, החשפנים של "ללכת עד הסוף" מתאחדים בסדרת ההמשך (דיסני+, 14.6); ועונה שישית לסדרה שכבר לא בטוח שיכולה להפחיד אותנו, "מראה שחורה" (נטפליקס, 15.6).
צילום נעם קקון: מתוך "המתחזים", קשת 12 / צילום טים רובינסון: מתוך "די, שיגעת", נטפליקס / צילום רן מושיוב: מתוך "4:20", הוט