1. ההודעות, היסודיות והטרגדיה
    השלב החדש במלחמה, זה שקורה בו קצת פחות ויש בו יותר זמן להתעמקות, הביא איתו גל של כתבות מגזין מרתקות. ומעבר לשלל התיעודים והסיפורים של הנרצחים, החטופים והגיבורים והגיבורות - בחדשות 12 יש אפיק נוסף להתעסק בו: אנשי הדרום שדיברו בשידור חי עם דני קושמרו ותמיר סטיינמן במהלך השבת הארורה, אלה שעזרו לצופים להבין את ממדי הזוועה ועוררו דאגה ממשית לגורלם. כל כתבה שחוזרת אליהם, או לפחות לאלה שהצליחו להינצל, מחדדת עד כמה שידורי הבוקר ההוא נצרבו כטראומה קולקטיבית. פתאום כל אחד מגלה שלא רק הוא נקרע מול העדות של הצעירה מבארי או הבליין מרעים, אנשים שפעלו מחוסר אונים בשעת מצוקה ונכנסו מיידית לספרי ההיסטוריה הישראליים.

    אחרי סבב שיחות של קושמרו, כתבה אחת הוקדשה לטלטלה שעבר סטיינמן: מי שנאלץ לזעוק בזמן אמת את הזוועות שהגיעו אליו בוואטסאפ, וניכר כי מרגיש אי נוחות בעמדת המסוקר. ויותר משהכתבה הזאת ריגשה בזכות סטיינמן עצמו (שהרוויח ביושר כל מחווה) או בזכות המרואיינים בה (ביניהם כמה מחבריו האישיים של הכתב), היא ריגשה בזכות היסודיות שבה נעשתה. שיחה-שיחה, הודעה-הודעה, טרגדיה-טרגדיה. יסודיות שהיא חלק מהותי בעיתונות, וגם בשעה זאת נעדרת מפעולות הממשלה. אחרי הכתבה, בשידור החי, סטיינמן עלה למסך מפוצל משולש בין אמא יונית לאבא דני. יונית אמרה שחבל שלא מחלקים פרס פוליצר באולפן הזה - ואפילו אם הגזימה, עקרונית היא צדקה. בכל הערוצים ולאורך כל שעות היממה, העיתונאים הישראליים עושים פה עבודה שביום מן הימים תהיה חייבת לקבל הכרה.

    פריים אחד למזכרת
    בריאיון לקושמרו ב"אולפן שישי" (קשת 12), גם מגן פר - שדיבר איתו בשידור מהטבח ברעים - חזר לשיחת הטלפון ביניהם. ובמקרה שלו, החזרה ממש כללה כניסה לבור שבו הסתתר.

  2. עניין לא שולי
    אם יונית לוי ודני קושמרו הם ההורים המשותפים של כולנו, אז צופית גרנט ושולי רנד הם כנראה הדודים המוזרים. "בדרכים" (רשת 13), הסרט המשותף של השניים שנוצר על ידי אנשי "אבודים", היה משב רוח מרענן בשידורי המלחמה - בעיקר בגלל שהחזיר לחיינו ניצוצות ראשונים של ביזאר. על פניו זה אמור היה להיות מסע של גרנט ורנד בין מוקדים שונים בארץ ההרוסה, וזה אכן מה שהיה, אבל כהרגלם בקודש של השניים היה גם עיסוק עצמי במינון גבוה: שיחות טלפון פרטיות, התמונות מהחתונה, הנהיגה הבעייתית של שולי וה"התלבטויות" אם לצאת לדרך שבמקרה צולמו משלוש זוויות עם תאורה טובה.

    אבל עם כמה שקל להסתלבט על השניים האלה - או על טעויות העריכה המביכות בסרט, למשל רגע שבו צופית מתייפחת מול מרואיינים ורק אז מוצגת כשהיא מגיעה לפגוש אותם - עוד יותר קל להתרגש מהם. הריאיון המרכזי של הסרט, עם משפחת גולדשטיין שאיבדה בן ונכדה בשעה שהכלה ושלושת הנכדים הנוספים חטופים, העלה שאלות אינטימיות ופרקטיות שמעטים מעזים להציף. למשל, איך (והאם) לקבור את האבא והבת אם יש סיכוי שמתישהו האמא עוד תוכל להיות מעורבת בהחלטה. קשה שלא להתרסק מול הסבתא, קיבוצניקית שמאלנית קלאסית שעכשיו לא מוכנה שיישאר אדם אחד בעזה: אפילו אם שמים את העמדות בצד, ברור איזו טלטלה אדירה הובילה אותה לשם. וזה תקף באותה מידה גם לסבא, דור שני לשואה שהפך לדור ראשון של השואה החדשה. 


    ההצבה של גרנט ורנד בפרונט, כי רק ככה היא יודעת, יצרה מתח מסוים שנפתר באופן מעורר הערכה. כשהם מתפנים למקלט עם קבוצת ניצולים, וכמה נשים שרות את "אייכה", רנד החרדי לא נרתע. וכשהם נפרדים ממשפחת גולדשטיין, עם חיבוקים בלתי נמנעים, הוא לא מתלבט לרגע לפני שהוא לוחץ את היד לסבתא - ומעיד ש"עוד רגע הייתי מחבק אותה". שבירת המוסכמות הזאת נוכחת יותר ויותר בסדר היום הישראלי החדש: נציג פיקוד העורף הדתי מעביר הנחיות גם בשבת, עמית סגל מגיע לאולפן בעיצומו של החג, והתמונות מהבקו"ם ממלאות את הלב באמונה שהפעם העם יתעלה מעל ההנהגה. ובין השיחות הסתמיות של גרנט ורנד ("כמו נס החנייה הזאת") למשימת חייה של הסבתא שרוצה לקבל בחזרה את נכדיה ("לא יהיה כאן נס, אנחנו צריכים לעבוד קשה בשביל זה"), יש הרבה מאוד תקווה. בהיבט הזה, הסרט צלח את המבחן הכי מתסכל עכשיו: הוא כל כך שואב, שלרגע אפשר לשכוח שהוא נוגע בדברים שקרו ממש כאן.
    צילום תמיר סטיינמן: חדשות 12 / צילום מגן פר: מתוך "אולפן שישי", קשת 12