הסרט הזה מתעלם לגמרי מהדבר הכי מכעיס בישראל

תגובת שרשרת
תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום, או על סדרת הכתבות של יאיר שרקי לרגל הבחירות בארצות הברית בחדשות 12, אלא דווקא על השרשרת שהוא ענד במהלך חלקים ממנה. זו רק שרשרת, ועוד אחת שחדי העין כבר שמו לב שהוא עונד מתחת לחולצה מזה תקופה, אבל המעבר שלה לקדמת הפריים עדיין נושא איתו משמעות גדולה: שרקי עבר ועוד עובר שינוי מסוים, אם לא כלפי פנים אז לכל הפחות כלפי יחסיו עם הקהל.

וזו לא רק הורדת הפאות ולא רק היציאה מהארון. בשנה וקצת מאז המלחמה, יאיר שרקי שמופיע כמעט מדי יום על המסך הוא לא היאיר שרקי שציפינו ממנו להיות: הוא יותר לא רק פרשן אלא גם מגיש, יש לו פרטנרים טלוויזיוניים אקסצנטריים למדי (בהתחלה חיים לוינסון, אחר כך אברי גלעד), את חוק המריבה הוא לא מהסס לכנות "חוק ההשתמטות" והשבוע היו הליטופים המתוקים לאיתן כבל ואיזה ביט קומי נשכני-יחסית נגד דוד ביטן. הוא אפילו הפציע לרגע, במסגרת מה שכמעט אפשר לכנות תפקיד משחק, במהלך הסדרה של חנוך דאום. ולמרות שלא בטוח שהשרשרת הזו היא הצהרה מכוונת על משהו, עדיין מדובר בסמל שחשוב להכיר בו. סמל לכך שאנשים שעד לאחרונה נספרו באותה נשימה עם שרקי כבר לחלוטין רואים בו "רקדן 'מה יפית'" והולכים לו על הראש, וסמל לכך שזה לא באמת מזיז לו.

מה לראות?
את "שני האחרים" (הוט), אחת הקומדיות הכי טובות של העשור האחרון שסוף כל סוף זמינה בישראל לצפייה חוקית. שלוש עונות לא מאוד ארוכות אבל כן מאוד ממכרות עולות כאן בבת אחת, ומאחר שגם מעבר לים לא הבינו איזה זהב יש להם בידיים - לעד יישארו ממנה שלוש עונות בלבד. לחובבי "רוק 30", בילי אייכנר והימים שבהם קומדיות היו מצחיקות ממש. לביקורת המלאה.
נגמרו הזמנים בהוליווד
הרומן בין השחקנים המקוריים הוא עדיין בגדר שמועה - שכבר מוכחשת פחות ופחות - אבל לפחות על המסך שניים מכוכבי "רק רוצחים בבניין" (דיסני+) עמדו מתחת לחופה. החתונה של אוליבר (מרטין שורט) ולורטה (מריל סטריפ) הייתה אחת מנקודות השיא בפרק סיום העונה הרביעית, שלגמרי הפתיעה לטובה ולגמרי רשמה שיפור מהגמגום של הקודמת, והיא לא הייתה היחידה: מלבד פתרון התעלומה השנתית (שלמעשה די נפתרה בשבוע שעבר), "רק רוצחים בבניין" הוכיחה שהיא שנייה רק ל"סוסים איטיים" באופן שבו היא מחויבת לסיים כל עונה עם הצהרת כוונות ברורה לזו שאחריה.

אז כן, בניגוד לסדרות שחודשו לעונה נוספת אבל בכלל הרגישו כאילו סגרו את הבאסטה ("התעשייה"), עם "רק רוצחים בבניין" אין באמת שאלה בנוגע להיתכנות של עונה נוספת - ולא בנוגע למי ומה שיהיה בה: טיאה ליאוני הצטרפה רשמית לקאסט שיש בו יותר כוכבים הוליוודיים מאשר ברשימת אנשי הקשר של פי דידי, וגם הקורבן הבא כבר הספיק להירצח. היוצרים, מצדם, מאותתים שהעונה החמישית תיגע בפערים בין ניו יורק של אז לזו של היום, אחרי עונה שלקחה את שורט, סטיב מרטין וסלינה גומז עד הוליווד בשביל סיבוב מרשים של סאטירת שואוביז ועיסוק בהגשמת חלומות. גיבורי "רק רוצחים בבניין" סיימו כרגיל עונה שבה החלומות הפרטיים שלהם דווקא כן התגשמו, לפחות עד הרצח הבא, ותחושות דומות נרשמו בקרב הקהל. רק שהקהל הזה איננו קהל שבוי, ומתוקף פורמטה הסדרה עדיין צריכה לזכות באמון שלו בכל עונה מחדש. החזרה המסתמנת של החבורה לבניין הארקוניה היא ההחלטה הנבונה הראשונה.
גיף אחד למזכרת
העובד המצטיין של התאגיד לשנת 2024: מי שנתן למגי אזרזר למשש קיא בעוד מערכון מופרע של "מי זאת?" (כאן 11).
שחר נבוך
ברור למה שלושת הפרקים הראשונים של "שחר אדום" (יס), אנתולוגיית הדרמה החדשה על סיפורי 7 באוקטובר, הופרדו מהרביעי והאחרון ששודר השבוע: השלושה עלו יחד ביום השנה לטבח, ויש גבול כמה אפשר להכיל בישיבה אחת על ספה. ומה מתברר? השבוע היה עוד יום זיכרון רשמי למלחמה, אז ראוי להתייחס גם אליו. אבל מעבר לזה - שלושת הפרקים הראשונים והראויים הופרדו מ"אור" כי הוא לא באמת פרק בסדרה אלא סרט, קצר אומנם, לכל דבר ועניין. אירוע כמעט קולנועי יותר משהוא טלוויזיוני, ולא רק בגלל שיעל אבקסיס מלווה אותו בקריינות צרפתית מכשפת כל כך.

הסרט שגייס את אבקסיס לשורותיו מבוסס - למעשה אפילו משחזר במדויק - את מה שעברה בבוקר ההוא סבין תעסה מנתיב העשרה. הבעל הגיבור נרצח ביחידת הדיור שמחוץ לבית, אחד הבנים נרצח בחוף זיקים, ושני בנים אחרים שניצלו הופיעו באחד החלקים המזוויעים ביותר של סרט הזוועות הישראלי. תעסה היא מקרה קיצון של 7 באוקטובר, אישה שאיבדה גם בעל וגם בן בשתי תקריות שונות ובבת אחת. והיא מקרה קיצון שלו בעוד מובן: את אחד הראיונות הראשונים שלה היא העניקה דווקא ל"הפטריוטים". בכלל, היא התראיינה לא מעט. והיא התראיינה כמעט באותה תדירות שבה עסקה בהסברה, בעודה מסתובבת עם הילדים שנותרו לה מסביב לעולם.

"אור" כתוב, עשוי ומשוחק מצוין. הפסגה של סדרה שמלכתחילה הייתה חלק ממנה. ולמרות שסדרה לא אמורה לעשות הסברה, בדיוק כמו שעיתונאי לא אמור לפוצץ בית בלבנון, פה זה בגדר תופעת לוואי שיש לברך עליה. רק שאם בכל זאת אפשר להציע נקודה לשיפור, היא כנראה נוגעת להתמקדות בביקורות והתגובות הקשות שתעסה ממשיכה לקבל מעבר לים בלבד - ולא באלה שהיא מקבלת מבית מזה למעלה משנה. ואתם יודעים טוב מאוד על אילו תגובות מדובר. למזלה הן מתרחשות במרחבים הנסתרים יחסית, של טוקבקים וציוצים עלובים ושל שיחות פרטיות, אבל הן עדיין קיימות ועדיין מוציאות מהדעת. בעיקר בגלל שהן לא רק מנת חלקה: איריס חיים מחד, עינב צנגאוקר מאידך, האם השכולה גלית ולדמן, נועה ארגמני, מייה שם, מעיין אדם, טל גלבוע, האלמנות מהסרט של גלית גוטמן, יש אפילו אנשים שמצאו מה להגיד גם על מירב לשם-גונן מעוררת ההשראה. החברה הישראלית היא מערכת חיסונית שתמיד חייבת לתקוף את עצמה מבפנים, ואין יעד נוח יותר מאשר הנשים הבולטות של המלחמה.

כמובן שלא כל אישה בולטת במלחמה בהכרח מותקפת, ולא כל מי שמותקף הוא אישה - רק תשאלו את גיל דיקמן או את אליהו ליבמן. אבל נשים הן תמיד מטרה קלה יותר לניגוח על כל נושא אפשרי (למה הן מתאבלות ככה, למה הן נחשפות ככה, למה הן מופיעות כל כך הרבה בטלוויזיה), ובטח בשעת מלחמה. כן, אותה מלחמה שבה מתלהבים עד אובדן הכרה מארבע נשים שתוקפות באיראן, במקום לראות בזה עוד אירוע מתבקש ולהתעכב על הצדדים האחרים של פרט הטריוויה הנחמד: למשל שארבע הנווטות הללו היו ארבע לצד עשרות רבות של גברים. למשל שבעת ההתעלפויות על הנושא בפאנלים הביטחוניים עדיין לא הייתה כמות סבירה של נשים באולפן. קו ישר מחבר בין הנונשלנטיות שבה שופטים נשים במלחמה הזאת, כולל בסיטואציות שאיש לא חווה ולא ירצה לחוות מעולם, לאופן האנטי-פמיניסטי שבו מתקבל הישג נשי מסוים. ככה זה כשהציפיות נמוכות, כשהקונספציה מתרחבת הרבה מעבר לגבולות של איראן, לבנון ועזה. ודווקא בגלל שמפגש הפסגה של אבקסיס ותעסה לא ישנה את זה, כי הוא פשוט לא מסוגל, טוב שהוא קיים ומשודר. לזכור, להתבייש, לכעוס, ולקוות שיום יבוא וישראל תתעשת על עצמה.
בשבוע הבא
צמד פרקי סיום העונה של "מי זאת?" (כאן 11, 8.11); "ארץ נהדרת" חוזרת, ותצטרך למצוא תחליפים לסינוואר ונסראללה (קשת 12, 6.11); ועונה חדשה ל"הלביאות: מבצעים מיוחדים" בכיכובה של האישה הכי חרוצה בטלוויזיה: ניקול קידמן (יס, כנ"ל).
צילום יאיר שרקי: חדשות 12 / צילום מרטין שורט ומריל סטריפ: מתוך "רק רוצחים בבניין", דיסני+ / צילום מגי אזרזר: מתוך "מי זאת?", כאן 11 / צילום סבין תעסה: מתוך "עובדה", קשת 12