1. פרידה, חצי פרידה
    קשה למסגר עונה שלמה של "האח הגדול" (רשת 13) עוד לפני שמגלים מי הזוכה שלה - כרגע הלך הרוח הוא לקראת עוד זכיית פרווה יובל-מעתוקית עם יוסי - אבל אי אפשר להתעלם מהמכנה המשותף בין קווי העלילה הכי גדולים של זו שמשודרת כרגע: נשים שמתפכחות בול בזמן מהזוגיות המעפנה שלהן בבית. זה קרה עם פרידה ותום ואז גם עם הדר ותום, ואז עם אותה הדר ויהב, עם אמילי ועידן ואז שוב עם אמילי עידן, עכשיו זה קורה עם פרידה ודיג'יי ואם היה להם מספיק תוכן אולי זה היה קורה עוד עם בן וקורלי שנבעטו מזמן. זוגיות היא כבר לא קיצור דרך לגמר, אלא מכשול ממשי במסע אליו.

    ולמרות קולקציית הגברים הבאמת מדכאת ש"האח הגדול" הציגה השנה, המצב הזה הוא ממש לא תוצאה בלעדית של גבריות רעילה וגזלייטינג - מילה שעדיין לא נמצא הדייר שיידע מתי באמת נכון להשתמש בה. כי הבנות המתפכחות של העונה לא סתם מגלות שהן נמצאות במקום גרוע, אלא מגלות את עצמן ובעיקר את האפשרות לעסוק בעצמן בלי להתחשב באף אחד. נכון, זה לא תמיד עובר טוב את המצלמות, אבל זה לא שהמונולוגים של דיג'יי לעצמו באמצע חדרים ריקים הם איזו מופת של אותנטיות טהורה. ואחרי מה שמלאני סיפרה השבוע על בן הזוג שמחכה לה בבית, ועל הדברים שהוא אומר לה בנוגע למתי כן או לא ללבוש בגד ים, לא יזיק שלפחות עוד דיירת אחת תגלה את עצמה מחדש.


    מה לראות?
    את "הזוג המושלם" (נטפליקס), למקרה שעוד לא צפיתם בה - ואם צפיתם בה, כנראה שכבר הספקתם לשכוח את כולה. שורת פרצופים מוכרים, בהם הפרצוף החדש של מי שנראתה פעם כמו ניקול קידמן, מובילים תעלומת רצח עשירה וממכרת שאין הרבה דברים טובים להגיד עליה חוץ מזה שהיא עשירה וממכרת. לביקורת המלאה, וגם לשיחה קצרה ורדיופונית עליה עם איריס קול.

  2. דו"צ מיוחד
    בסוף החודש יציין שנה וחצי בתפקיד אחד בשם דניאל הגרי. דובר צה"ל שבמשך שישה חודשים איש לא ידע על קיומו הפך כבר מזמן לסמל נצחי של האירוע הכי תנ"כי שהיה פה - אבל גם סמלים אינם חפים מטעויות. ובעוד שרוב הישראלים יסכימו שהגרי ביצע ועוד מבצע את רוב עבודתו כהלכה, קל היה לפספס את מה שכל כך צרם בהופעה המתוקשרת ביותר שלו מהשבוע: חשיפת המנהרה שבה נרצחו בשבוע שעבר שישה מהחטופים טלטלה ובצדק כל אדם עם עיניים ולב, והיא הייתה מטלטלת באותה מידה אם האירוע התקשורתי לא היה כולל את הגרי בדראג של טום קרוז כפרזנטור חשיפת הטרור מתוך המנהרה עצמה.

    נורא ככל שיהיה, טוב שהתיעוד ממנהרת המוות נחשף. טוב שהוא זכה לסיקור כה נרחב בתקשורת, וטוב שהגרי נכח בזירה כדי להנגיש את המראות מסמרי השיער האלה באנגלית לעולם. אבל מה בדיוק הרוויחו הישראלים - עזבו "הרוויחו", סתם הרגישו שלא עושים עליהם סיבוב בשיא הפריים טיים - כשאחד מהקצינים הכי חשובים בצה"ל התנהג כאילו הוא בהוליווד עם כל שינויי הטון, הלחישות, המבטים והמעבר המדוקדק על חלקי השחמט שנמצאו שם. זה אפילו לא קשור לטרגור הציבור שמטורגר כבר שנה, אלא פשוט חוסר הבנה של תפקידו האמיתי של דובר צה"ל. ואחרי מה שחשפה השבוע לי נעים, אין ברירה אלא לתהות: אולי, רק אולי, אותו הגרי היה יכול למצוא זמן כדי לבשר לציבור את מה שבצה"ל יודעים בוודאות מזה ארבעה חודשים, והוא ששלושה חטופים נהרגו בעקבות הפצצה ישראלית? את זה הוא יכול היה להסביר גם בלי לחישות מאולצות ומבטים דרמטיים.

    פריים אחד למזכרת
    אז יאיר שרקי עשה אמבטיית קרח, אבל רק לפרצוף, באמצע "אברי ושרקי" (קשת 12). בסדר גמור.


  3. האח המוצלח
    לחלוטין לא הוגן לשבח סדרה נשית - ועוד את "האחיות המוצלחות שלי" (יס), שהיא אבן דרך חשובה ומוצדקת בתולדות היצירה הנשית בישראל - דווקא על אחד מהגברים הכי שוליים בה. אבל מצד שני, נשים שלא רוצות מחמאות על זה לא היו צריכות ללהק לעונת הסיום הקצרה והנפלאה של הסדרה את אדם גבאי. ובטח שלא לכתוב לו דמות כמו זו של אדיר, שבמחי שלוש-ארבע סצינות בלבד לא רק גונב את ההצגה אלא גם גורם לנו לרצות הצגת יחיד על כל תחנה בחייו.

    אדיר, מטייל חובב טבע שהוא ההפך הגמור ממי שמור (טס השילוני) רוצה לידה אבל גם קצת מי שהיא צריכה, מגיח בעונה ההודית של "האחיות המוצלחות שלי" רק בתחילת הפרק האחרון ונעלם תוך 20 ומשהו דקות אחר כך. בתווך, בשעה שמור מנסה להתמודד עם הודית מקומית שהולכת לרופא שיניים חמש שעות בג'ונגל, הוא מספיק להכיר אותה באמצעות "נייס טו... מיפ מיפ", לשיר לעצמו את "אל המעיין" ואת "מיאמי" של אליעד, ולהגיד במלוא הרצינות את המשפט "הודו לה' אני לא נושם" (הבנת?). כל זה, יש לציין, בעודו מרכיב משקפי שמש שאין דרך טובה יותר לתאר מאשר "אל המעיין".


    לא כל השחקנים בעונת הודו של "האחיות המוצלחות שלי" ממש טסו לשם עם היוצרות המוצלחות גלית חוגי ונועה ארנברג, ולא צריך להתאמץ בשביל לקלוט מי ממש היה שם ומי הסתפק בצילומים מזדמנים בארץ. במקרה של גבאי - שהחל מההתייחסות התקשורתית הבאה אליו כבר לגמרי בשל להיות מתואר בלי אזכור של זהות אביו - ברור שהוא היה בשטח, וברור שלכולנו יש מזל שמישהו שילם לו על כרטיס הטיסה לשם. וההבנה הזאת מתחדדת עוד יותר כשמבינים שקו העלילה הצנוע והפרוע של אדיר הוא למעשה רק בילדאפ לקראת הקאמבק הסמלי של גל תורן (אפרופו אנשים שלא טסו באמת) בישורת האחרונה של סיום הסדרה. בזכותם מבינים איך השירות הצבאי היה תקופה מכוננת כל כך בחייה של מור, אבל גם תקופה מבוזבזת כל כך. ככה גם הטיול שלה. ככה גם יחסיה עם האחיות שלה. ככה גם היחסים שלנו עם כל מיני דברים סביבנו. וככה גם עם החיים עצמם.

    בשבוע הבא
    "שוגון", "הדוב" ו"אייל קטן" צפויות לשלוט כהוגן בטקס האמי השנתי (יס, 16.9); אחרי "דאהמר", ראיין מרפי מוצא רוצחים חדש לאבסס אליהם את העולם ב"מפלצות: הסיפור של לייל ואריק מננדז" (נטפליקס, 19.9); מעריצי מארוול ו/או "וונדה-ויז'ן" מגשימים חלום בספין-אוף "אגתה לאורך כל הדרך" (דיסני+, כנ"ל); עוד בגזרת הקומיקס, אבל מזווית אחרת לגמרי: קולין פארל מוביל את דרמת הפשע "הפינגווין" (יס, הוט וסלקום, 20.9); וגמר "האח הגדול" (רשת 13, 21.09).

    צילום פרידה עוזיאל: מתוך "האח הגדול", רשת 13 / צילום דניאל הגרי: דובר צה"ל / צילום יאיר שרקי: מתוך "אברי ושרקי", קשת 12