השעה 04:45 לפנות בוקר ובזמן שרובנו ישנים, רון לשם כבר מול המחשב: בורא עולמות, ממציא עלילות ומשחיז דיאלוגים. הוא אבא טרי למילי בת השלושה שבועות, אבל עם ההרגל הזה התחיל עוד לפני שנולדה. "אלה השעות הטובות והמרוכזות. אנשים חושבים שאני קם מאוחר כי בשעות האלה אני לא פותח הודעות, אבל עד 12:00 בצהריים אני משתדל לא להיות בשום מדיה שאינה לפטופ וכתיבה", הוא מספר.
מאחורי לשם, מיוצרי הטלוויזיה הישראלים העסוקים בעולם, שורת הצלחות: מסרט הקולנוע "בופור", דרך "תא גורדין" ו"שעת נעילה" ועד ל"אופוריה" שהעיבוד האמריקאי שלה משודר ב-HBO ונחשב להצלחה גדולה. בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה", נזכר בדרך הארוכה שעבר עם "אופוריה", מגרסת המקור שהתגלתה כקשה לעיכול עבור הקהל הישראלי ועד למכירה שלה ל-HBO שנים ארוכות אחר כך.
"הצרה אחרי 'בופור' הייתה, שבכל פגישה הציעו לי לכתוב את אותו הדבר בדיוק. בעיניי הכוח של הכתיבה זו העובדה שאני יכול לדלג בין זהויות ועולמות, לחיות חיים רבים ולהיות האלטר-אגו של עצמי. להיות מי שאני לא, לנסות להיוולד מחדש. מאוד לא רציתי לחזור לכתוב שוב מלחמה, לא היה לי עוד מה לומר על זה".
"מירית טובי, מנהלת הדרמה של HOT, שאלה אותי: 'אם היה לך חופש מוחלט לצלול לעולם אחר, מה היית עושה?'. רציתי ליצור משהו שהוא ריאליזם רגשי. סיפור על חבורת נערים שלא הכירו אחד את השנייה וטראומה משותפת שמצלקת כל אחד מהם אחרת. הם מתקבצים בבית שהוא קומונה עירונית ומנסים למלא את החלל שלהם. זה ניסיון לבחון לא רק את ההיעדרות ההורית, אלא איך לחיות כשאין לך בערה דתית או אידיאולוגית חזקה, אלה ריקבון אורבני. המחשבה הבסיסית הייתה: זה בסדר לא להיות מאושר. עצוב, אבל בסדר".
"כתבתי את הסדרה עם דניאל אמסל שהיה סטודנט שלי והפך לשותף וחבר נפש. כתבנו את הסדרה מההתחלה ועד הסוף, עשרה פרקים, וזרקנו אותה לפח. הבנו שיצאה סדרת נוער דידקטית מדי. היינו צריכים כמה חוויות שישחררו אותנו ויגרמו לנו לעוף. בסדרות יש אלגוריתמים וחוקי מבנה נורא נוקשים. הבחירה שלנו הייתה לשבור את כללי הסטוריטלינג ולנסות לבנות אותם מחדש בתקווה שזה יעבוד. זה היה מסע ארוך".
באותן שנים לא היו סדרות למבוגרים שבמרכזן בני נוער.
"כשהסתובבנו בעולם כל הזמן אמרו לנו: תעשו את זה קומי, תהפכו את זה ל'סקינס'. לא ידעו לאיזו משבצת להכניס את זה. כשהגענו לגופי שידור אמרו לנו, 'זו סדרת נוער וכרגע אין לנו תקציב לסדרות נוער'. אבל זה לא מה שהתכוונו אליו בכלל. למנהלים בטלוויזיה תמיד הייתה אקסיומה שאומרת שאם נערים מובילים סדרה, זה אומר שהיא סדרת נוער. ואז, הם עושים אותה דידקטית וחינוכית, מביאים תמיד את המבוגר האחראי שינווט אותם נכון. את 'דברים מוזרים' ניסו למכור ל-20 גופי שידור וכולם אמרו לא".
ישראל מדינה שמרנית מאוד. אולי לקהל הישראלי שאוהב את "אופוריה" האמריקאית, קל יותר לראות את זנדאיה עושה סמים מאשר רוני דלומי?
"זה מעניין, כי בכל פגישה עם מנהלים זרים בטלוויזיה אנחנו תמיד שואלים אותם בעדינות איך זה שישראל היא היצואנית מספר אחת של פורמטים לדרמה, מה יש ברעיונות האלה שתופס אותם ככה. התשובה שהכי חוזרת על עצמה זה שבעיניהם הקהל הישראלי הוא הקהל הכי אדג'י בעולם. הקהל הישראלי באמת נוירוטי, הוא משתעמם נורא בקלות ואתה כל הזמן צריך להיות אדג'י בשבילו, אבל מצד שני הקהל הישראלי הוא מיינסטרימי. כדי להצדיק כלכלית לכל כך מעט דוברי שפה, אתה צריך להיות מייניסטרים, מדורת השבט, לא נישה. הדנ"א של הסדרות הישראליות שכבש את העולם זה האדג'י-מייניסטרים".
"אנשים חושבים שהתעוזה ב'אופוריה' הייתה שעושים סמים, אבל התעוזה היא דווקא בסטוריטלינג. יש כללים בדרמה, כמו שילד תמיד יידע לחזות מתי השלב בסיפור שהרע מנצח ומתי הטוב מתגבר. בדרמות יש אלגוריתמים נורא ברורים של מודלים, ו'אופוריה' שוברת את זה. הפיילוט בגרסה האמריקאית קשה מנשוא, לא מציית לשום כללי סיפור. ובכל זאת, ברגע הסיום אתה מקבל פיצוי ונחמה על מה שעברת. כשרו וג'ולס רוכבות יחד על אופניים, היא מניחה עליה את הראש באקט כל כך קטן של: 'מצאתי חברה ואהבה'. אתה נותן פיצוי על המסע הקשה מנשוא שהצופה עבר. יש ציות מסויים לכללים, אבל שבירה של המון כללים אחרים".
כשאתה מביט אחורה על הגרסה הישראלית, מה התחושות?
"אני מאוד אוהב אותה וגאה בה. בכל דבר שאתה כותב אתה מעבד את הזעם שלך, התשוקות הכי עמוקות שלך, האבל שלך על מה שפספסת, מכניס חמלה ואהבה. אתה מספר סיפור, וסליחה על הקלישאה, מתוך תקווה לשנות את העולם דרך אמת או לשנות מחשבות של אנשים על משהו. אתה לא בא לצעוק מסר פוליטי, אלא לחקור מה אתה חושב עליו. במסע שלנו, כשאנחנו מנסים ליצור סדרה, זה מה שאנחנו שואפים אליו. להביט ממעוף הציפור על מה אנחנו יכולים להיות וממה אנחנו סובלים ולהרגיש אמפתיה".
"אני כותב כדי להיות מישהו אחר ולהיכנס לגוף של מישהו אחר. זה נורא מתסכל כי היום לוס אנג'לס, מרוב הפוליטיקלי-קורקט והמהפכה הפרוגרסיבית בהוליווד, לא יודעת איך להתמודד עם זה בתוכה. יש כללים נוקשים. לבן לא יכול לכתוב דמות של שחור, סיני לא יכול לכתוב דמות של קוריאני. אם יש לך דמות שחורה, אתה צריך להביא לחדר תסריטאי שחור. יש רשימות מסודרות כאלה. לכאורה זה נשמע נורא מכיל כי זה נותן הזדמנות למיעוטים להצטרף להוליווד ולהוליווד להיות יותר מגוונת, אבל זה הורג בדרך את היצירתיות".
"אומרים: 'תכתוב את מי שאתה. היית במודיעין? תכתוב מודיעין. היית בישראל? תכתוב על ישראל. אתה לא יכול לכתוב על מי שאתה לא'. זה מסרס את היצירתיות. כל הכוח של הכתיבה, בעיניי, זה להיות המישהו האחר. בגלל זה, הוליווד היום בסכנה של שמרנות מסוכנת שהורגת את היצירתיות. עוד יותר משנות החמישים והשמונים שהיו איומות בהוליווד".
"באופוריה היה לנו נס. טובי מ-HOT רצתה להמשיך לעוד עונה, הבוסים שלה לא רצו. חטפנו המון אש לא רלוונטית. מזמינים אותך לגוף הציבורי שמפקח על הכלבים והלוויין, והשיח הוא: 'עשית עבודה מאוד יפה בבופור, אבל פה פישלת. למה שלא תעשה סדרה על כמה הנוער שלנו נפלא?'".
על אף הביקורות בישראל והעובדה כי "אופוריה" לא חודשה לעונה שנייה, רון לשם ושותפיו נסעו לאמריקה ובמשך שש וחצי שנים ניסו למכור את הסדרה לגופי השידור. "מתיו ויינר כתב את 'מד מן' ב-1992 והיא עלתה לאוויר ב-2007. ל-HBO היה את הפיילוט של 'משחקי הכס' ביד שבע-שמונה שנים עד שהסדרה עלתה לאוויר. מי אנחנו שנבכה? שש וחצי שנים נלחמנו שמישהו יקשיב ויאמין שיש סיכוי לסדרה הזאת. בכל פעם שאמרו לנו שאם נהפוך את הסדרה לקומית יכול להיות שייתנו לנו פיתוח, היה לנו את האומץ החצוף להגיד לא. הרגשנו שלא מבינים את הדנ"א".
איך לא מרימים ידיים בדרך?
"עשינו כל מיני טעויות טכניות. כש-12 מפיקים ו-20 ערוצים אומרים לך לא, אתה נותן את זה לראשון שאומר כן - גם אם הוא לא הבית המתאים. המפיקים של 'בלייד ראנר' רצו את הזכויות והיינו כלואים אצלם במה שנקרא 'הסכם אופציה' לתקופה של כמה שנים. חשבנו, מה יכול להיות רע במפיקים של 'בלייד ראנר'? אבל הם לא היו הדנ"א הנכון".
"בשש השנים האלה כולם אמרו 'לא' לסדרה, ואז קרה הנס. נשיא HBO פוטר וגם מנהל הדרמה. לקחו את קייסי בלויס שהיה מנהל הקומדיה והקפיצו אותו תוך חודשיים שתי מדרגות. הוא זכר את הפיץ' לטובה והרים את זה. בהוליווד יש רשימה של 'מה אנחנו מחפשים השנה'. כולם הולכים לפי האלגוריתם הזה. יוצאות 500 סדרות בשנה שעונות על אותו האלגוריתם. בסוף, הסדרות הכי נצפות הן אלה שכולם אמרו להן לא, כמו 'דברים מוזרים', כי הן לא ענו לאלגוריתם - אבל בלטו. כך היה עם 'אופוריה', שהבולטות שלה זה בכמה שהיא לא ענתה לאלגוריתם הכללי".
אחרי שמקבלים את ה"כן", איך נראית העבודה מול HBO?
"יש את הטלפון שאומר, 'טוב, אנחנו מוכנים לנסות לפתח', אבל ב-HBO הסטטיסטיקה שמתוך 160 פיתוחים שיוצאים לדרך, רק אחד יעלה לאוויר. אתה לא באמת יכול לשמוח. אחר כך מצלמים פיילוט, אבל מתוך חמישה רק אחד יקרה. אתה אף פעם לא יודע מה הרגע שבו אפשר להגיד: זה קורה. גם כשזה מתגבש ואתה מבין שזה קורה, כשמצטרפים שחקנים כבדים כמו סם לווינסון ודרייק שרצה להיות סביב שולחן המפיקים, אתה כל הזמן בחרדה הקיומית שזה יקרוס או שהסדרה לא תצליח ותבוטל אחרי עונה אחת".
עד כמה אתה מעורב בתהליך מהרגע שהסדרה ב-HBO?
"המעורבות היא מעצם זה שלאורך השנים בנינו דנ"א ואספנו רעיונות ותובנות. ברגע שגוייס צוות, אני אוהב לשבת ולצפות בו מהצד. יש לכל אחד מאיתנו המפיקים זכות לתת הערות, אבל המהות העיקרית זה לתרום רעיונות. HBO אוספת את אנשי המקצוע הכי טובים בעולם בכל תחום, צריך לתת להם לעשות את העבודה שלהם. יש לי חברים שכשיעבדו את הסדרה שלהם, הם ידרשו לשלוט בכל רפליקה ויירדו מהפסים אם מישהו ישנה להם משהו. לי אין את האובססיה הזאת. לא הייתי רוצה לשבת 15 שעות ביממה במשך שישה חודשי צילומים על הסט אלא לחפש בזמן הזה את הדבר הבא שירגש אותי".
איך זה מרגיש כשסדרה שלך מתפוצצת והופכת לתופעה עולמית?
"זה מרגיש שהורדתי שק סלעים כבד מהגב. בשש שנים האלה הרגשתי שאני נושא שק סלעים כבד ושעד שהדבר הזה לא ייפתר, ארגיש לא מובן. בכל סדרה שיוצאת, גם הקטנה ביותר, זה סבל גדול. כיוצר אני אוהב את הדף הלבן והחלק והעבודה מול האנשים. במקצוע הזה אתה רוצה שייתנו לך לספר את הסיפורים שתרצה לספר ושלא ייכפו עלייך לספר את מה שאתה לא רוצה לספר. אתה רוצה לאסוף סביבך אנשים שטוב לך איתם ברמה החברית והרגשית, לזרוק את האגו בצד ולעבוד בשותפות. היום פתאום אנחנו מקבלים טלפונים מאנשים שתמיד חלמנו לעבוד איתם, כמו וולטר סאלס ואלפונסו קוארון. אתה יושב עם האנשים האלה, זוכה להכיר אותם ומפתח איתם דברים. זאת המתנה הכי גדולה".
אתה תסריטאי אקלקטי. יש ז'אנר אתה יותר מתחבר אליו או שהכל פתוח?
"זה תלוי מצב רוח. אני מתפלל שיהיו ערוצים ומנהלים שייתנו לנו לנסות דברים אחרים שלא עשינו עדיין. כשאני קורא תסריט חדש של 'אופוריה', אני תמיד שואל את עצמי כמה רגעים יש פה שלא נעשו במקומות אחרים. האם יש לנו מספיק רגעים שלא נשחקו? לגבי מה שייתנו לנו לעשות מחר בבוקר - זה באמת קשה. כשאנחנו מגיעים לארגנטינה או לצרפת שואלים אותנו מיד, 'מה עם טרור וריגול?'. אנחנו אומרים שאנחנו לא רוצים".
מגיעים אלייך היום הצעות מכל מיני כיוונים, איך אתה בורר ומחליט מה כן לעשות?
"אנחנו כמה חברים שעובדים יחד ויש הרבה פרויקטים שאנחנו מלווים. יש פרויקטים שאני רק עורך או מפיק, ויש פרויקטים שכל חיי בפנים ככותב. הדבר הכי משמעותי זה לבחור סיפור שתהיה מאושר לחיות בו חמש שנים, כי זה פרק הזמן שייקח עד שזה יקרה. הפחד שלך כיוצר דרמה הוא לא שסיפור לא יקרה, אלא שתקדיש חמש שנים מחייך לסיפור, תדמם עליו, תדמע עליו, ובסוף הוא יעלם בתהומות נטפליקס ואף אחד לא יישמע עליו".
יש כרגע היצע מטורף בסטרימרים, אבל זה לא ישתנה בעתיד? כולם יישרדו לאורך זמן?
"תמיד יש שגשוג אחרי משבר כלכלי. כשאתה מסתכל מאה שנה אחורה - בכל פעם שהיה שפל, מיתון או אסון כלכלי, תעשיית הבידור היא הראשונה שהתאוששה. אז אולי יהיו מיזוגים ופחות סטרימרים ישרדו, אבל זה לא ישנה את העובדה שהמומנטום לעתיד הוא מאוד חיובי. אפילו אם בתוך כמה שנים ננהג במכונית שנוהגת את עצמה, עדיין נהיה תקועים בפקק של שעה וחצי וזה אומר שנראה סדרות בדרך".
אילו טיפים יש לך ליוצרים צעירים?
"מצאו שותפים. אם אין לך ניסיון, אתה צריך מישהו אחד מנוסה לצידך. דבר שני, אחד הטיפים הראשונים ששמעתי בלוס אנג'לס, בהרצאה של ג'יי ג'יי אברהמס, זה 'תמיד תפתחו עשרה דברים במקביל, אתם אף פעם לא יודעים מה יהיה המומנטום ומה יבשיל'. אדם מבריק ומופלא בשם רם ברגמן עזב את הארץ עם חלום להיות מפיק בהוליווד. כשהגיע, אמר שלא ירשה לעצמו לשקוע בעבודה בתור עוזר במאי שני שמוציא לבמאי את הכלב, כי אז יחזור הביתה מרוסק ולא תהיה לו האנרגיה לנסות ליצור את הדבר שלו".
"היו לו כמה ניסיונות פחות טובים, ואז הפיק את 'לופר' שנהיה להצלחה אדירה. מאותו הרגע הוא זכה לעשות כל מה שהוא רוצה. הטיפ הראשון שהוא אמר לי זה, 'כשאתה בוחר במקצוע הזה, אתה לא יכול לתת לזה הזדמנות שנה-שנתיים אלא לדעת שיכול להיות שזה ייקח גם 12 שנים. אתה בוחר בזה כדרך החיים שלך".
"עצה נוספת: כשיוצרים ישראלים שומעים את המנהלים אומרים, 'תקשיב, זה מבריק, זה מדהים, התסריט הכי טוב שקראתי', לא תשמעו מהם כנראה לעולם. כשהם נותנים לך ביקורת ומשקיעים את הזמן בלנסות לבנות טיפים, כנראה שיש סיכוי שתשמע מהם שוב כי הם היו רציניים לגבי זה. צריך להיות פתוח לביקורת, זה הדבר שמודד תסריטאי טוב לפני כל דבר אחר. תסריטאי שיצליח להשתלב בטלוויזיה הוא כזה שגמיש לביקורת. אם נתת לו ביקורת, בדראפט הבא הוא יידע להטמיע את זה. יש אנשים גאונים שהם דיקטטור של איש אחד אבל זה מתאים אולי לקולנוע, הם לא יצליחו להתמודד בטלוויזיה עם שולחן של אנשים שיושבים ונותנים ביקורת".
בימים אלה עובד לשם על מספר פרויקטים חדשים, כולל סדרה חדשה לקשת 12 בשם "האויב שבתוכנו" בה ישחק יהודה לוי בתפקיד הראשי. במקביל, הוא עובד על סדרת מתח בשם "בוגד" שתשודר ב-HOT. "זו סדרה על היעלמות מטוס, אבל בעצם על איך כל אחד מאיתנו עשוי בקלות רבה מדי לחשוד באנשים האהובים עליו. ישחקו בה ליאור אשכנזי, עוז זהבי, ניב סולטן, אורנה בנאי ודיקלה. את הפיץ' הראשון לסדרה עשינו ב-2009. עברו 13 שנה, ופתאום היא קוצרת פירות. אף פעם אי אפשר לדעת מתי סדרה תבשיל".