"השוטרים" שעלתה לשידור לפני כשלושה שבועות כבר לא העמידה פנים. ואם סדרות משטרה ישראליות אחרות התהדרו בשמות יצירתיים יותר (ופחות) כמו "מנאייכ" או "אחת אפס אפס" - היא כבר לא הרגישה צורך להתייפייף ולהתקשט. "השוטרים" - חד וחלק. אילו שוטרים? ה-שוטרים. כל השוטרים. שוטרים באשר הם שוטרים בכוחות המשטרה. והשם הנקי למראה הזה הוא גם נקודת השיא וגם סמל יעיל לתהליך השיטור שעובר על הטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות, בהן סדרות משטרה תופסות יותר זמן על המסך ויותר תשומת לב ציבורית.
הזכרנו את "מנאייכ" שעלתה במהלך 2020 בכאן 11 ואת "אחת אפס אפס" שעלתה כמעט עשור לפניה בערוץ 10 המנוח אבל הן, כאמור, בחברה טובה. היו בדרך גם דרמת הפשע "אלנבי" ושלוש עונות מצליחות של "בתולות" שעסקה בחקירה משטרתית שהפכה יותר ויותר על-טבעית ככל שהתקדמה - ותרחיש דומה קרה גם ב"תמרות עשן". אליהן הצטרפו "השוטר הטוב" הקומית של יס וסדרות הדרמה המשטרתיות "מלאך של אמא" (שגיבורתה היא פסיכולוגית בשירות המשטרה), "עיר מקלט" על מלחמתם של קציני משטרה בארגון פשע שמשגשג על רקע השכונות בדרום תל אביב ו"עקרון ההחלפה" שעסקה בחוקר משטרה שפרש והפך מרצונו למחוסר דיור.
למעשה, רגע לפני עלייתה של "השוטרים" עוד שודרה ברשת 13 "בלקספייס" - דרמה משטרתית על חקירת טבח בתיכון בו כל התלמידים נראים בדיוק אותו דבר. אגב תיכון, במקביל ל"בלקספייס" ולפניה שודרה גם סדרת הנוער המוערכת "בת השוטר", על בתם של שני שוטרים שמשנה את חייה מהקצה אל הקצה אחרי שהיא נכנסת לתכנית להגנת עדים. זאת אומרת, רק במחי 365 הימים האחרונים קיבלו הצופים הישראליים ארבע סדרות שונות בתכלית, שהתפרשו על פני ז'אנרים שונים ושודרו בערוצים שונים, ושבחרו כולן לחטט עמוק בחייהם של שוטרות ושוטרים.
יש פה, כמובן, את הנהייה התעשייתית אחר טרנדים. כמו מיתות של סלבס, גם סדרות טלוויזיה בעלות נקודות מוצא דומות מגיעות בשלשות. וכמו שחווינו גלים של סדרות דרמה משפחתיות, קומדיות רומנטיות או דוקו-דרמות על פשעים ופושעים שונים - זוהי קודם כל שעתם היפה של השוטרים, וכל אפיק תקשורת בארץ רוצה לחתוך לעצמו פרוסה נדיבה מהעוגה הזו. ובעוד אינטראקציות אנושיות הלכו והצטמצמו בשנה האחרונה, המפגשים שלנו עם שוטרים רק גברו. שוטרים הפכו לכוכבי מהדורות החדשות בעקבות רצף אירועים אקטואליים - מחלוקת קנסות על עטיית מסכות במרחבים ציבוריים ועד פיזורן של הפגנות או אירועי התקהלות. באחוזים, כמות השוטרים שראינו ביומיום עלתה (שוב, בעיקר כי הם נותרו מאנשי המקצוע הבודדים שמחויבים להסתובב בחוץ ולבוא במגע עם אזרחים), והטלוויזיה שיקפה את זה הן בשידורי החדשות שלה והן בסדרות המתוסרטות.
אבל יש פה גם יותר. זאת אומרת יותר משיקוף מיידי של מציאות קונקרטית ומרובת שוטרים, יש פה קשר טעון בין קהל מסוים לציבור שלם של אנשי מקצוע. וזה נובע קודם כל מכך שפשע הוא בבסיסו דבר מעניין. הרי כבר בסיפורים הראשונים ביותר בתנ"ך יש אלמנטים של פשע - גניבת התפוח מגן העדן, רצח הבל על ידי קין, הונאת הירושה של יעקב ועשו - כיוון שכל חברה, גם הקדומה ביותר, מרותקת לקו התפר שבין המוסרי והלא מוסרי. בין המותר והאסור. בין כמיהה לאנרכיה וחירות מוחלטת וההבנה שכדי להמשיך וליהנות מיתרונות של ממלכה, פוליס ובסופו של דבר גם מדינה - צריך לשחק לפי כללים מסוימים שוואלה, לא לכולם הם מתאימים. וכדי לאכוף את המשחק הזה יש להציב אוכלוסיה בעלת כוח, שתתווך את הכללים האלה, קלים כנוקשים, לציבור הרחב. המשטרה בצורותיה השונות היא חלק בלתי נפרד כמעט מהתרבות וככזו, מעניין לחקור אותה, לתאר אותה וכמובן להנציח אותה בשלל יצירות.
ולמה ישראל? שוב, הרי לא אנחנו המצאנו את סדרת המשטרה (אבל הבריטים קצת כן, ומקובל לייחס להם את דרמת המשטרה הראשונה בטלוויזיה - "Telecrime", שעלתה לשידור כבר ב-1938), ובעשורים בהם הפכה הטלוויזיה למכשיר הבידור המרכזי של רוב העולם המערבי, לא חסרו בה סדרות משטרה. וכמו אצלנו, גם הסדרות מעבר לים לקחו את הקונספט המשטרתי והלבישו אותו על ז'אנרים שונים - מהאנרכיה המוחלטת של "רינו 911" לקומדיות טובות לב ("ברוקלין תשע-תשע"); מסדרות דרמה מעט מכאניות בהן כל פרק מציג פשע חדש ואת פתרונו ("חוק וסדר", "מחשבות פליליות") ועד לדרמות איכות סבוכות, איטיות ואלימות ("הסמויה").
תעשיית הטלוויזיה המקומית האיצה מאוד את פעילותה בעשור האחרון, וגם היא גילתה אט-אט את הפוטנציאל הסיפורי של שוטרים. כמו כן, סדרת משטרה היא הפקה קלאסית ולעתים היא פשוטה יותר מבחינה טכנית, מה שהופך אותה לאטרקטיבית יותר עבור גופי שידור בעלי תקציבים מוגבלים. כל מה שצריך בשביל להעמיד סדרת משטרה הוא מדים ושלושה-ארבעה סטים - המקוף עצמו, חדר החקירות ואולי משרד לאחד המפקדים והופ, יש לך את האפשרות לכתוב לתוך המבנה הרזה הזה אינספור עלילות. במקביל, משטרת ישראל היא ארגון הטרוגני למדי מבחינת המגויסים אליו (או יותר בזהירות, היא לא ארגון שמורכב אך ורק מגברים אשכנזים), מה שהופך את תחנת המשטרה המקומית למקום מגוון יותר - אפשר ללהק לסדרה כזו קשת רחבה של שחקנים, שיעשירו את המציאות המתוארת בסדרה.
אולם יותר מקלות ההפקה ומהעניין הכמעט תמידי בתחום, הזיקה בין דמויות שוטרים לצופים ישראליים היא זו שהופכת את השוטרים למושא טלוויזיוני נחשק כל כך. ישראל היא מדינה שכמהה לסדר, להוראות, למשמעת ולמשמעות - היא פשוט לא מאוד טובה ביישום של כל זה. יחס דומה אך נפרד לחלוטין מתקיים גם בין צופים ישראליים לדמויות של חיילים, שאגב לא מאוד נוכחות בטלוויזיה אבל כן מעטרות לעתים קרובות את מסכי הקולנוע בארץ. להכניס את המשטרה אליך הביתה (דרך הטלוויזיה, כן?) פירושו להגיד שאתה מאמין במערכת ובצדקתה, שאתה מבין ומקבל על עצמך את החוק והסדר גם אם היית שמח לפרוע אותם מדי פעם. המשטרה עוזרת לנו להפריד בין הטובים לרעים, והצפייה בה עושה את מלאכתה היא צפייה מנחמת ומאששת - עד שהנחמה הזו נסדקת.
בקיץ 2019 פורסם ב"הארץ" כי סדרת הדוקו "מחוז ירושלים" - שליוותה את חייהם ועבודתם של שוטרים ובלשים מיחידות שונות בעיר הבירה - רימתה את צופיה. בפרק האחרון של "מחוז ירושלים" הוצגה פשיטה על בית משפחה בשכונת עיסאוויה במזרח העיר, שהסתיימה במציאתו של רובה M-16 במרתף הבית. האירועים הוצגו כמציאותיים, אך כלי הנשק נשתל במקום על ידי המשטרה על מנת להעצים את העלילה הדרמטית בפרק. במקרה נוסף מאותה הסדרה הוספו באופן מלאכותי קולות צעקה וגינויים נגד השוטרים המצולמים בזמן מעצרו של אדם חרדי. למרות הצלחתה, "מחוז ירושלים" הוסרה מיידית מאפיקי הצפייה השונים, ובתאגיד כאן הודיעו גם שיפסיקו לעבוד עם חברת ההפקה שלה, אולם הנזק כבר נעשה. ונוסף לנזק הקונקרטי לאזרחים שנפגעו וזוהו בשמותיהם או לנזק התדמיתי של משטרת ירושלים - נעשה שם גם נזק ליכולת שלנו להבדיל בין מציאות לדמיון. השוטרים עצמם רצו להיראות טובים יותר בעבודתם, ועשו זאת בכלים הטלוויזיוניים שניתנו להם - הרי מהי שתילת נשק אם לא כתיבה של סצנה חדשה וסנסציונית לסוף העונה? בחו"ל היו קוראים לזה קליף-האנגר.
ההבנה שהמשטרה איננה חפה מפגמים פוגעת בתפקוד הקונקרטי שלה, בעבודתה היומיומית, אולם בטלוויזיה היא דווקא מחזקת אותה, מעמיקה ומרחיבה את הדימוי שיש לנו על הדבר הזה שנקרא "משטרה". השוטרים הפחות מושלמים שמוצגים בטלוויזיה - המושחתים, הבעייתיים, האלימים, אלה שבעצמם מורדים במערכת או מלינים על מגבלותיה - מספקים את יצר החתרנות שלנו. אנחנו חיים דרכם את המרד הזעיר שלנו באותה שיטה דמוקרטית עתיקת יומין שמעניקה למשטרה כוח לא מבוטל על פני האזרחים. כן, זה נחמד ומרגש לראות את איזי חורק שיניים ב"מנאייכ", אבל לראות את אלון שנהב מניח מטען חבלה לעבריין ב"השוטרים" זה כבר מסעיר.
סדרות המשטרה זכו לפופולריות בדיוק משום שהן מגלמות את הקונפליקט האנושי הבסיסי הזה שבין ציות לסירוב. אנחנו לא צופים בהן בשביל לראות אנשי מקצוע מבצעים את עבודתם, אלא בשביל לקבל תוקף למאבק שמתחולל לנו עמוק-עמוק בתוך הנפש. השנה האחרונה לא המציאה את המרי האזרחי בהוראות המשטרה אבל היא בהחלט הציגה לנו סט חדש של כללים למרוד בהם. ואגב, גם במקרה הזה, הטלוויזיה והמשטרה חברו יחד, ובקיץ הושק קמפיין טלוויזיוני לשיקום תדמיתה של המשטרה, שהפכה לאורך 2020 מגוף שקוף יחסית עבור רוב האזרחים לאויב. אחד אחרי השני עולים בו שוטרים נאים ומגוונים מבחינה אתנית שמבקשים מאיתנו - "אזרחים שומרי חוק", כפי שאנחנו מכונים בסרטון - לעזור להם למשטר אותנו נוכח הנחיות הקורונה. הקמפיין החריג הזה הדגיש לא רק את משבר האמון של הציבור במשטרה ובתפקידה, אלא גם את ההבנה שהשיחה הלא נעימה הזו שצריך לערוך בין שני הצדדים חייבת להיות משודרת בטלוויזיה.