יותר מסצנת הקרב שמסתיימת בירי על אש כוחותינו, יותר מהעימותים האלימים בין שוטרים ופעילי הפנתרים השחורים, יותר מתום אבני בתפקיד שפם עם רגליים - היתה זו סצנה אחת בפרקי הבכורה של "שעת נעילה" שהצליחה לעורר את הדיון הסוער והמעניין ביותר בימים שאחרי עליית הסדרה. מדובר ברגע בו דפנה (ג'וי ריגר) והחיילות שהיא מפקדת עליהן מועלות על טנדר ומפונות לבסיס עורפי כדי לא לסכן את חייהן. ובעוד דפנה מתרגזת ומתבאסת על ההורדה המטאפורית בדרגה, חיילותיה היפות והתמימות פוצחות בזמר ומבצעות בית וחצי של "חורשת האקליפטוס" בקולות דקים וזכים.
וזהו. כלומר, זה בגדול כל מה שנשים עושות ב"שעת נעילה" - הן פחות מתומכות לחימה, הן תומכות בלוחמים תחת הטייטל של בנות הזוג כי דפנה היא, כמובן, בת זוגו של הקצין האמיץ יואב (אביב אלוש), ובן זוגה לשעבר (תום אבני) הוא הקצין שמגרש אותה הרחק מקו האש. לפעמים הן מגדילות ראש ואחת מהן היא גם אחות של חייל וגם בת זוג של חייל אחר, אבל לרוב הן בעמדה נחותה יותר מזו של התפאורה והאביזרים בסדרה. הן ליווי מוזיקלי משוכלל, וגם זה בסצנות הקצרצרות שהן בכלל מופיעות בהן. זה החלק בטור בו הייתם אולי מצפים לקרוא משהו כמו "והרשת לא סולחת ל'שעת נעילה על זה'". אבל הרשת, כך מתברר בימים האחרונים, סולחת לה על זה מאוד.
היעדר הנשים ב"שעת נעילה" החליק לאנשים בגרון בלי יותר מדי התנגדות. אדרבא, כשקולות המחאה כבר הושמעו, הם התקבלו בהתנגדות. בקבוצת הפייסבוק של כאן, "שעת נעילה (כאן11) - כל הסיפורים וסודות מאחורי הקלעים", התפרסם הבוקר פוסט של גולשת שכתבה "אני מרגיש שאני כאישה לא מסוגלת בכלל להבין מה עבר על הגברים שלנו במלחמות. זה כמו שהם לא באמת יכולים להבין מה זאת לידה. מה שהם עברו בקרב זה חור שחור שנסתר מעינינו לחלוטין, וששותפים לו, כמו בכת סודית, רק הם וחבריהם הלוחמים", בליווי המנון הביטול העצמי "אדבר איתך". הלייקים והתגובות פרגנו כמעט פה אחד. אגב, בפוסט אחר באותה הקבוצה חשפה אחת המשתתפות בסצנת השירה בטנדר כי הסצנה הוצעה ואולתרה במהלך הצילומים, אחרי שהניצבות שרו את "חורשת האקליפטוס" בין הטייקים. אתם יודעים, כי גם להן, באיזה חוש לא לגמרי מודע, היה ברור שזה תפקידן של הנשים בסדרה הזו.
ב"פוליטיקלי קוראת" - לא גוף תקשורת שהייתם חושדים בו בחוסר סולידריות למאבק הפמיניסטי - פרסמו ביקורת טלוויזיה עם התייחסות מדוקדקת לסוגיית הדרת הנשים בסדרה, וקידמו אותה בעמוד הפייסבוק של "פוליטיקלי קוראת" עם פוסט בו נכתב "נחשו מה חסר ("בשעת נעילה")? נשים שאינן רק אחות/אישה/פקודה של! נכון, נשים לא בהכרח נלחמו בחזית במלחמת יום הכיפורים, אבל המלחמה השפיעה עליהן לא פחות". אולם התגובות לאותו הפוסט צידדו בשמרנות הסיפורית של "שעת נעילה" ונכתב בהן, בין השאר "לא היו שם נשים, זה ממש עיוות בכח מה שאתן עושות וזה מיותר", "לא הפעם יקירותיי, התרחקנו שנות דור מאותם הימים ואז - מה לעשות - נשים לא היו בקרב", "דווקא מהמקום שחווה אחוות נשים, אני מפרגנת להם על המקום לאחוות גברים", "חסרה אמירה על מקומן של הנשים במלחמה? שיקומו נשות הקולנוע ויפיקו סרט כזה" וגם "פוסטים כאלה מייתרים ומגחיכים את הרעיון הפמיניסטי". לא פחות. בכוונה ציטטתי תגובות שנכתבו על ידי נשים, כי פמיניזם איננו מקשה אחת ומעניין לראות איך ואיפה מתגלעות בו נקודות מחלוקת.
האם נשים נכחו בהמוניהן בשדות הקרב ביום כיפור? לא. האם נשים פונו מהמוצבים הצפוניים של צה"ל ברגע שהובן כי נשקפת סכנה לחייהן? כן. האם מתישהו, אי פעם, קבוצת חיילות שרה את "חורשת האקליפטוס" בצוותא בעוד אחד מהן עורגת לבן זוגה? לא יודע בוודאות אבל סביר מאוד שכן. לכן תודה באמת ל"שעת נעילה" על הדקדוק המסוים בפרטים האלה. זה לא נכתב באירוניה - מלחמת יום הכיפורים היא מאירועי הקונצנזוס הבודדים בתולדות המדינה. זו מערכה שעיצבה את הנוף הבטחוני של ישראל, והשפיעה גם פסיכולוגית על חלקים עצומים באוכלוסיה וחשוב לדייק בייצוג שלה. אגב, אותם חלקים באוכלוסיה, אותם הבומרים שהיו ילדים, נערים ואנשים צעירים ב-1973, הם חוט השדרה של ישראל גם ב-2020. הם ראשי המשפחות, הם העובדים הבכירים ביותר בחברות המסחריות, הם הפוליטיקאים שמייצגים אותנו בכנסת. לכן אין להתפלא שדור דומיננטי כל כך מתעקש על הדיוק ההיסטורי, כי נוסף על היותה של המלחמה פצע בטחוני או מדיני, היא גם פצע רגשי. ופצעים רגשיים דורשים שידברו עליהם, שיביטו בהם, שיעניקו להם את הכבוד הראוי.
במקביל, שווה לציין כמה מקומות בהם הסדרה נקטה חירות אמנותית - למשל, היחס של צה"ל בשנות ה-70 לפנתרים השחורים. למשל, העובדה שעופר חיון בן 37, אביב אלוש בן 38 ועידו ברטל בן 36 והם מגלמים קצינים בני 25 - גג. למשל, עשרות פרטים טכניים זעירים ולא מדויקים במדי החיילים ובאמל"ח שהם משתמשים בו. למשל, השפה המעודכנת שלא משקפת בדיוק רב את האופן בו אנשים התנסחו ב-1973. למשל, הפאה של ליאור אשכנזי. אנחנו מוכנים לסלוח לייצוג לא מדויק של גזענות, גיל, טכנולוגיה, שפה ושיער אבל מגדר הוא-הוא הנושא שאנחנו מוכנים לסלוח עליו אפילו שאף אחד לא ביקש מאיתנו.
ובאשר לטענה "למה לדחוף בכוח נשים למקום שהן לא היו בו" - ראשית, מה המהות של צה"ל אם לא לדחוף אנשים למקום שהם לא ממש רוצים להיות בו. שנית, מרגע ש"שעת נעילה" בוחרת לשלב סיפורים שקורים מחוץ לאותם שדות קרב היא גם בוחרת במודע לא לשלב בהם נשים. היכן תומכות הלחימה? היכן רכזות המודיעין? איפה, איפה הן הקשריות ההן עם הקוקו והסרפן? איפה אורזות מנות הקרב, מקפלות המצנחים ומש"קיות הנפגעים? לעזאזל, אנחנו מדברים פה על תקופה בה הלהקות הצבאיות היו בשיא הצלחתן - איפה הזמרות? וכיוון שממילא חלק מעלילת הסדרה מתרחש בעורף, איפה הנשים שכלכלו לבדן את משק הבית בזמן שבני זוגן מגויסים למילואים? איפה הנשים שקיבלו הזדמנות להחליף את הבוסים שלהן שנשלחו לחזית? איפה הנשים שהובילו קהילות אזרחיות באותם שבועות לא בהכרח מתוך שליחות לאומית אלא מחוסר ברירה? המחאה לא קוראת לכפות נשים על המרחבים בהן הן לא נכחו, אלא לתת במה יותר ממינימלית לחוויה שלהן על רקע אותם האירועים בדיוק. גם אם התפקידים שהן מילאו במלחמת יום הכיפורים היו פחות חשובים, הם עדיין היו חשובים יותר מ"חורשת האקליפטוס" במאחורה של טנדר, והם ככל הנראה היו חשובים ומעניינים יותר מסיפורי האורגיות של ליאור אשכנזי.
אני שונא את רשימות המכולת האלה בדיוק כמוכם. גם אני מגלגל עיניים כששואלים אותי "איפה השחורים, איפה הנכים, איפה הלהט"בים" וברור לי שכל יוצר טלוויזיה מותח איזה קו דמיוני בו הוא מפסיק להתחשב בפי. סי. וכותב את הסדרה הטובה ביותר שהוא יכול לכתוב באותו רגע. אבל סדרה טובה מחויבת קודם כל למציאות בה היא נוצרה, ולא למציאות הנכונה חלקית שהיא מתארת. אחרת מה הטעם, מה הערך המוסף של "שעת נעילה" ואיך היא אמורה להיבדל מסרטי התעודה שכבר צולמו על ובמהלך מלחמת יום הכיפורים? וסדרה שמשודרת רגע לפני 2021 מצדיקה התחשבנות כשהיא מתעלמת באופן מופגן ומכוון ממחצית מהאוכלוסיה. לא מפספסת, מרפרפת או מתארת לא כמו שצריך - ממש מתעלמת. מעלימה ומטאטאת את הנשים החוצה מהפריים.
ניכר שכאן 11 עצמם מודעים חלקית לבעייתיות הזו, ובתכנית הלווין "אחרי נעילה", ששודרה ותשודר אחרי כל פרק של "שעת נעילה", משודרת גם סדרת כתבות בשם "הנשים של 1973", שמתרכזת בדיוק בזה - בסיפורי הגבורה והלא-גבורה של הנשים שחיו אז. בתכנית הראשונה רואיינה האמנית אילנה יהב, שבן זוגה נפל בשבי במהלך המלחמה, בזמן שהייתה בהריון עם בנם. את התקופה שאחרי המלחמה היא תיארה כרבת התקפי זעם והתכנסות עצמית של בן זוגה, הטייס איציק יהב, אבל היא ידעה שיש לה משימה. כלומר, היא וכאן 11 ידעו מה המשימה שלה: "להחליק את הדברים, לעשות אותם יפים", היא הסבירה. "גם כשיש כעס, גם כשאני אמורה להיעלב, המשימה שלי זה לעשות לו חיים טובים". וכן, הם בהחלט השמיעו ברקע את "אדבר איתך".