הראל מויאל (כוכב נולד 2)
שמענו שראש עיריית מעלה אדומים הורה לתושבים להגיע לחדרי המחשבים בבתי הספר כדי להצביע מכתובות IP שונות. שמענו שבבוקר תוכנית הגמר, סבתא של הראל סקעת שברה ביצה לתוך כוס וראתה שם את מפלתו של הנסיך חצוי הדם. שמענו שצביקה הדר בנה את התוכנית כולה סביב הזדמנות הפז להכריז "מהפך" ברגע הניצחון ולכן הטו את הקולות לטובתו של הראל מויאל. כך או כך, העם לא רגע ולא שבע מזכייתו של הראל מויאל, מתמודד נעים ומוכשר, אבל כזה שביצועיו היו טובים ותו לא. הראל סקעת, לעומת זאת, סיפק כמה ביצועים אייקוניים ("בתוך", נגיד) במהלך העונה השנייה של כוכב נולד. הראל מויאל זכה באור בדיוק מתוך ההפקר הזה, כתגובת נגד. היתה זו בעיקר הצבעת מחאה נגד המקצועיות המובהקת של סקעת, והעובדה שלאורך כל העונה הוא הוצג כפרפורמר שאי אפשר לערער עליו. שזה נחמד, רק שצופי טלוויזיה לא מעדיפים, בהכרח, מקצועיות. הראל מויאל התקבל כטיפוס אישי יותר, כמעורר הזדהות. הוא לא הגיע "מוכן" לכוכב נולד, ולכן גם אם זה היה מאבק, בשום שלב זה לא היה מאבק שחשבנו שיסתיים כך. הניצחון של מויאל הוא נקודת מפנה במחשבה שלנו על ריאליטי ישראלי: כישרון זה נחמד, אבל הזדהות זה מאני מייקר, והפרסונה היא זו שתנצח בסופו של דבר.
ישראל בר-און (כוכב נולד 6)
חשבתם שסיימנו עם כוכב נולד וטעיתם בגדול. סליחה, אבל בעצם מי שצריך לבקש מאיתנו סליחה הוא מי שהצביע בקיץ 2008 לישראל בר און. בר און ניצח בעונה ההיא, וזאת למרות ששוב, על פניו הייתם אומרים שלי בירן היה מתמודד ראוי יותר. ועזבו ראוי יותר - בירן המשיך לעבוד אחרי כוכב נולד. הוא הכוכב שאשכרה נולד בעונה הזאת. למרות זאת, בר און, על הכריזמה המסוימת מאוד שלו, ועל ביצועיו הסולידיים מאוד, הוא זה שניצח, ואף אחד אפילו לא הופתע מזה. הרי היה לו חיוך כובש, הוא סבל מחוסר נוחות נוראי בכל פעם שנדרש לעמוד על במה מול קהל (איזה כיף לצפות במישהו סובל, אה?) ובעיקר, היה לו סיפור אישי ישראלי מובהק. וכשנותנים לקהל לשפוט בתחרות כשרונות, הסיפור האישי הופך למקדם מכירות שאי אפשר להתחרות בו.
נתן בשבקין (הישרדות אולסטארס)
שבע דקות בערך אחרי השקת הישרדות, שידרו בערוץ 10 המנוח את הישרדות אולסטארס, שעימתה מתמודדים ותיקים עם מתמודדים שזהו הסבב הראשון שלהם בתחרות. העונה היתה סבבה בסך הכל, אבל מספר שבועות לפני משדר הגמר, הודלפו כל פרטיו, בהם תסריט מפורט ומדוקדק לפרק הסיום של העונה. כתוצאה מכך, סיפור הזכייה של נתן בשבקין, שהצטייר כמתמודד אגרסיבי למדי בעונה המקורית בהשתתפותו וניסה לעבור מהפך תדמיתי בעונת האולסטארס, התגמד, כמש, נמק וכו'. זה היה לא כיף להגיע לגמר של ריאליטי כשאתה יודע איך הוא יסתיים, ועוד לגלות שבערוץ 10 לא טרחו לשנות אפילו פסיק מהתסריט המודלף. מול בשבקין התמודד עידן קפון, שחזר לתחרות כשהוא מורעל יותר מתושב ממוצע של העיר הציורית צ'רנוביל ב-1986. זכייתו היתה יכולה להיות גם תהליך משלים לתהליך שעבר קפון בעונה הראשונה שלו, וגם, יו נואו, זו היתה יכולה להיות צפייה טלוויזיונית מעניינת יותר.
ג'קי מנחם (האח הגדול 3)
הנה כמה ממתמודדי העונה השלישית של האח הגדול: ליהיא גרינר, נופר מור, אלעד צפני. הנה מי שזכה בעונה השלישית של האח הגדול: ג'קי מנחם, אדם שתרומתו לטלוויזיה מסתכמת בזה שהיה לו קארה יפהפה והוא אמר שהתחת שלו במים. תודה על כלום. איפה זה ואיפה מסע הייסורים שגרינר עברה לעיני המדינה כולה? מה לזכייה הבז'ית הזו ולמופע המרהיב שהעמידה נופר מור לאורך כל העונה? ג'קי זכה אך ורק משום שהיה חביב. כי לא הפריע לאף אחד. כי היה מצחיק ומתוק ומספיק תמים בשביל לא להעליב אף אחד מהדיירים או הצופים. זכייתו קעקעה גם את האבטיפוס של זוכי הריאליטי שבאו אחריו, והוכיחה שאם אתה מספיק "מרגש" - כלומר, משפחתי וחם, וגם לא מאיים בשום צורה - אתה תזכה, ולעזאזל התחרות שלשמה התכנסנו.
רוז פוסטאנס (אקס פקטור 1)
אמרתם סיפור אנושי מרגש - אמרתם רוז פוסטאנס. מהגרת העבודה הפיליפינית כבשה את המסך אי אז ב-2013 כשהיא חמושה בתכונה הכי חשובה למתמודד בריאליטי ישראלי: נכון מאוד, כישרון ואמביציה. סתם-סתם, אנחנו מתבדחים, כמובן. מה שחשוב למתמודד בריאליטי ישראלי זה צניעות, ולא היתה צנועה מפוסטאנס. וואי וואי, כמה צנועה היא היתה. כמה צניעות, איזה צונע. מרוב צניעות לא ראינו בכלל את מי שהתמודדה מולה על הטייטל, בחורה צעירה בשם עדן בן זקן. לבן זקן היו סוואג לא מתנצל וביצועים שנעו על הספקטרום שבין "וואו" ל"אוקיי, נראה לי נסחפת". ולמרות שהרבה מהאטיטיוד היהיר הזה התנקה אחרי שבן זקן סיימה את הקדנציה שלה כמתמודדת ריאליטי והפכה לכוכבת לגיטימית בשוק המוזיקה המקומי, הוא הרס לה את ההתמודדות. התוצאה: עונת ריאליטי לא אחידה, עם זוכה מאוד מתוקה, אבל גם לא מאוד מעניינת.
עמית ורז (המירוץ למיליון 5)
לא חשבנו לרגע שלמישהו אכפת מהביצועים האמיתיים בהמירוץ למיליון, אבל הנה, עובדה שלהפקת העונה החמישית היה אכפת, והם התעקשו שהעונה תנוהל באופן מקצועי. כלומר מבאס. כלומר, שהצמד הכי כשיר יזכה, שעה שציבור הצופים מריע למתמודדים האחרים. ובעוד לכל צופה עם עיניים מתפקדות היה ברור שאלכס וג'וזי הם הפרונט ראנרים של העונה מבחינת עניין בסיסי וסיפור נהיר שכיף לעקוב אחריו, מי שניצחו היו דווקא עמית ורז, שהם… איך להגיד "שתי לחמניות כוסמין אנושיות" בלי להעליב אף אחד? האב ובנו הגיעו לתחרות עם יתרונות פיזיים מובהקים על פני המתמודדים האחרים, וזכו בה אחרי רצף הצלחות כל כך עקבי וכל כך משעמם, שלא היה שום חשק לעודד אותם במעמד הגמר.
קארין ואלעד (היפה והחנון 4)
בספר החוקים הלא כתוב של היפה והחנון יש פחות או יותר סעיף אחד, והעונה הזו הצליחה להיכשל בו. התאומות מלול היו, גם אם לא היפות ביותר (גורם שמעולם לא ריגש אף אחד בסדרה), המתמודדות המעניינות והמשפיעות ביותר בעונה. הן הגיעו לגמר כשהן כבר סטאריות, וזה כנראה התנקם בהן, ובשותפן לתחרות, שי קריינר. לעומתן, קארין ואלעד היו בחירה קלה מדי. הם עבדו טוב מאוד ביחד, הם היו אנשים חמודים ומתמודדים מקצועיים ולא מסעירים. מה נגיד לכם? ממש החומר ממנו עשוי ריאליטי טוב. דווקא בריאליטי שמבכר את הסיפור האנושי, מפתיע לראות בחירה כל כך בייסיקית לזוכים. הרי מי שעברו תהליך אמיתי - ו"תהליך" היא אחת ממילות המפתח של הפורמט - הן בדיוק התאומות מלול. עובדה, הן התחילו את העונה כאנונימיות, ועברו תהליך שהכניס אותן ללב שלנו עד היום.