לפני שלוש וחצי שנים, אלינור שלסטרופ פקחה עיניים וגילתה שהגיעה לעולם שכולו טוב. הלוזרית הנצחית, שגדלה והתבגרה בחור התחת של ארצות הברית תוך שהיא מקפידה לא ליצור חברויות (גם ככה כולם מאכזבים אותך) או להיקלע חלילה לעבודה יציבה, למדה שמשאית מלאה תרופות לטיפול באין-אונות דרסה אותה במגרש חניה של סופר מרקט, ושהיא עלתה השמיימה והגיעה לגן עדן. בערך. כי גן העדן שפגשה לא היה מה שחשבה, וזה מתחיל קודם כל בעובדה שלא חשבה לרגע שהיא אמורה להגיע לגן עדן. אלינור הבינה במהרה שהיא הגיעה למקום הטוב (בשונה מהגיהנום, המקום הרע) עקב טעות בירוקרטית. וכאן מתחיל סיפורה של "המקום הטוב", הקומדיה טובת הלב וגבהת המצח שתסיים תיכף את עונתה הרביעית והאחרונה בכאן 11.
אהבתם את הלופ הזה שעשינו פה? צר לי אם לא, אבל "המקום הטוב" היתה סדרה עם יותר לולאות ממרתון "סבתא סורגת" ויותר טוויסטים מפס ייצור נטוש במפעל של "עלית". מסעה של אלינור הופך במהרה למסעם של חבריה למקום הטוב, כולם אנשים סבירים פלוס-מינוס, שנאלצים לשנות את דרכיהם לפני שיהיה מאוחר יותר. כלומר, אחרי שיהיה מאוחר יותר, כי הם כבר מתו ולמעשיהם אין שום משמעות. התלוו אליה אדריכל גן העדן, מייקל, העוזרת שלו - בינה מלאכותית כל יודעת בעלת צורת אנוש בשם ג'נט, וחבורת בני תמותה פגומים אך שובי לבב: טהאני, יורשת יהירה שחייה היו מאבק ארוך על הכרה ותהילה, צ'ידי, אקדמאי חרדתי שספקותיו גרמו לו להימנע מכל חוויה משמעותית וג'ייסון, משהו בין רקדן לפעלולן נטול דאגות ובינה. יחד הם יצאו אל הקוסם מארץ עוץ כדי לקבל מוח, לב, אומץ וכל הדברים האלה שדמויות אוהבות לקבל במהלך מסעות משמעותיים.
"המקום הטוב" היתה חתיכת אנומליה בכל מובן כמעט. היא הגיעה מבית היוצר המוערך של מייקל שור, שאחרי כהונה ככותב בכיר ב"סאטרדיי נייט לייב" יצר את "המשרד" האמריקאית, "מחלקת גנים ונוף" ו"ברוקלין 99". ואמנם נשמע שאין שום דבר מפתיע בכך שתסריטאי מצליח קיבל אור ירוק להפיק סדרה קומית חדשה, אבל "המקום הטוב" היוותה, למעשה, רצף של התחלות חדשות ולגמרי לא בטוחות עבור יוצריה ומשתתפיה. לשור זו היתה הצלחה ראשונה לסדרה שלא עסקה בסביבת עבודה, לקריסטן בל (אלינור) זהו תפקיד קומי ראשון ברשת גדולה (NBC), לטד דנסון (מייקל) זהו קאמבק לפורמט של קומדיית מצבים אחרי עבודתו ארוכת השנים ב"חופשי על הבר", לג'מילה ג'מיל (טהאני) מדובר בתפקיד משחק ראשון אי פעם ועבור וויליאם ג'קסון הרפר (צ'ידי), מני ג'סינטו (ג'ייסון) ודארסי קארדן (ג'נט) מדובר בחשיפה גדולה ראשונה.
אגב NBC, גם עבור הערוץ המשדר "המקום הטוב" היתה לא מובנת מאליה, והסדרה התעקשה שיתייחסו אליה כאל דרמה במובנים רבים. היא התהדרה בעונות קצרות בעלות עלילה דחוסה ומסובכת - בניגוד לעונות של כ-20 פרקים, שכל פרק בהן יכול למשוך גם צופים חדשים כיוון שהוא לא נסמך על ידע מוקדם, כמקובל בסיטקומים - ודרשה ממפיקיה צילומי חוץ ואפקטים ממוחשבים יקרים, בשונה מהצילום הקלאסי של קומדיות, שנשען לרוב על סטים סגורים וצילום בתוך אולפן קבוע. ולמרות הצלחתה היחסית - שתיכף נגיע לכמה לא מתקבלת על הדעת היא היתה - NBC ויתרה לשור ושות' ונתנה להם לסיים את "המקום הטוב אחרי ארבע עונות במקום לגרור אותה עד שתאבד פופולריות.
אגב פופולריות, באיזה יקום אנחנו חיים ש"המקום הטוב" היתה גם סדרה מצליחה ואהובה? במהלך השבוע פרסמנו פוסט אודותיה בעמוד הפייסבוק של tvbee, ולפחות באופן אישי חשבתי ששישה אנשים יגיבו לו. אבל "המקום הטוב" מצאה איזו דרך מלך בין ההומור הדבילי לעתים - למשל, העובדה שאי אפשר לקלל במקום הטוב גורמת לדמויות לומר 'פורק' ו'שירט' במקום פאק ושיט - לשכלתנות וסקרנות. היא שתלה בפי הדמויות בה מונולוגים פילוסופיים מורכבים, העבירה אותם מסעות בזמן, בחלל ובצורות קיום שונות, ולרגע לא נחה. היא תמיד שלפה עוד איזה שפן עלילתי מהכובע שלה, וסופה - אם להידרש לספוילרים - מכריע את גורל היקום כולו. לא פחות. השכלתנות הזו היתה לפעמים בעוכריה, וניכר שבעונה האחרונה היא קצת הלכה לאיבוד באיזה ג'רמי בלרמי משל עצמה (ג'רמי בלרמי הוא האופן בו הזמן מתקדם בגן העדן, ונכון יותר להגיד "נע", כי הזמן לא בהכרח זז בו קדימה), כשהיא מתפתלת בכוח בתוך עלילות תלושות, שכל מטרתן להפוך את סיום הסדרה למרגש ואפקטיבי יותר.
וקיבינימט, זה עבד לה. "המקום הטוב" עברה אולי אלף אתחולים, והשליכה את דמויותיה כמו כדור פינג פונג ממציאות למציאות, אבל תמיד עיגנה אותן בשפיות וטוב לב. גם כשנדדו לגיהנום, זכו בחיים חדשים (זה מורכב) או התמודדו מול הפרדוקסים המורכבים ביותר של הקיום, נשארו אלינור, צ'ידי, טהאני וג'ייסון חבורה של מפסידנים אהובים ומלאי תושייה, שהיה תענוג לצפות בהם. גם דמויות המשנה האל-אנושיות הבריקו, ונוסף לדמותו ממיסת הלב של מייקל, ראוי לציין גם את ג'נט, שעשתה את המהלך על שם פינוקיו ולמדה אט-אט לא רק איך לחקות בני אדם באמצעות התבוננות בהם, אלא גם איך לחוות ולחיות ביניהם.
עלייתה של "המקום הטוב" לעולם שכולו שידורים חוזרים מסמנת את אחת המגמות הדומיננטיות ביותר בטלוויזיה האמריקית: לידתו של סיטקום טוב הלב. הקומדיות המסורתיות שפרנסו את רשתות השידור במשך עשורים (בהן "חברים", "המפץ הגדול" ועוד מאות דוגמאות מקבילות) הן עדיין מוצר יעיל ושימושי כדי לסתום בו חור בלוח השידורים, אבל הצופה המעודכן דורש יותר. הדור החדש של קומדיות המצבים - ש"רוק 30", "המשרד" ו"משפחה מודרנית" הן כמה מנציגותיו המצליחות ביותר - מחדש את הסיטקום והופך אותו למנחם ומתגמל יותר לצפייה. הסיטקומים החדשים מציבים חלופה מתוקה ואופטימית לדרמות האפלות, האלימות והמהורהרות - ששטפו בשנים האחרונות את המסך. על כל "אוזרק" ו"שובר שורות", קיבלנו איזה "קימי שמידט"; כנגד כל "הסמויה" - "משפחת גולדברג". אלה סדרות שמאמינות בלב שלם שאנשים הם נחמדים, או שלכל הפחות אפשר ללמד אותם להיות נחמדים, והן מספרות סיפורים קטנים ומרגשים אודות הצלחות זעירות של טיפוסים לא צפויים.
"המקום הטוב" היתה, במובן הזה, מטא-טלוויזיונית כמעט. זו מילה פלצנית מאוד, אבל נשבע שזה הרבה פחות מורכב. היא זיהתה את המגמה החמימה הזו, והנכיחה אותה. את הסרקזם של שנות ה-90 (ראיתם לאחרונה פרק של "פרייז'ר"? אלוהים, כמה רוע) והמיזנטרופיה של תחילת שנות האלפיים (ראיתם לאחרונה פרק של "מלך השכונה"? אלוהים, כמה רוע) היא החליפה בחמלה ואהבת אדם. אלינור היתה יכולה להשתלב בקלות בכל סיטקום ערל לבב כמו "שני גברים וחצי" - היא הרי שתיינית וחרמנית ששיא חייה הגיע בתיכון - אבל זה כבר לא מעניין יותר. הרבה יותר מעניין, מצחיק ולעתים מרגש עד דמעות הוא לראות אותה, ואת הסיטקומים כולם, לומדים איך להיות בני אדם. הסיטקום מת, תחי הקומדיה החדשה.
עונת הסיום של "המקום הטוב" משודרת בימי ו' ב-22:00 בכאן 11. שלוש העונות הראשונות של הסדרה זמינות בנטפליקס