חובבי הטלוויזיה התענגו על ההיצע הרחב של שנת 2022, שהביאה איתה סדרות מופת חדשות והחזירה אינספור סדרות אהובות לעונות נוספות. זו הייתה שנה טלוויזיונית נהדרת, שלא תבינו אותנו לא נכון - אבל זה לא אומר שאין לנו טענות. אם יש משהו שהוכיחה השנה החולפת זה שכמה וכמה מההרגלים שאימצה לעצמה הטלוויזיה העכשווית הם הרגלים שהיא צריכה לשחרר: החל מטרנדים כמו סדרות באורך מוגבל, ועד לתופעות כמו סילוף המציאות בכלי התקשורת.
וזה לא שאין אלטרנטיבות. לרגל סיום השנה, התאספו כותבי מערכת tvbee למען מטרה חשובה: להבהיר מה נמאס להם לראות על המסך, וגם - מה הם מצפים לראות במקום זאת ב-2023, שתבוא עלינו לטובה.
די לטרו קריים הנצלני, תנו לנו סדרות על משבר האקלים
בהתחלה, טרו קריים נראה לנו כמו הדבר הכי מרענן בעולם. ז'אנר טלוויזיוני שהחל בכלל בפודקאסטים ולקח פשעים מהעבר, בעיקר מקרי רצח שלא פוענחו או שפוענחו באופן חובבני, וניסה להתחקות אחריהם ולגלות את האמת בעצמו - מה יכול להיות יותר טוב? ההנחה הייתה שבמקומות שבהם בתי המשפט והמשטרה הכזיבו, אנחנו זקוקים לעיתונאים וליוצרי טלוויזיה שיהפכו לגיבורים האמיתיים שמגנים על האמת והצדק. מדי פעם זה אפילו עבד: "הג'ינקס" ו"לעשות רוצח" חשפו את האשם האמיתי בפרשיות מתוקשרות ובלתי פתורות, ונדמה היה שטרו קריים היא עשייה טלוויזיונית חברתית ועיתונאית בעלת ערך, בעלת אידיאולוגיה.
אבל זה כבר מזמן לא מרגיש ככה. בשנים האחרונות נוצרה אינפלציה; מאות סדרות וסרטי טרו קריים הציפו את הערוצים והרשתות, והתחושה שנוצרה היא שהז'אנר הפך מכלי עיתונאי לשינוי ותיקון לסתם סוגה, שהיא עצלה במקרה הטוב ונצלנית במקרה הרע. "צל של אמת" הישראלית, למשל, עשתה עוול לא.ק. וגם ל-2022 לא חסר: "דאהמר - מפלצת" העכשווית היא לא רק פורנו זוועות, אלא גם יצרה הילה סביב רוצח והשתמשה בכאבן של משפחות הקורבנות. טרו קריים הפך לז'אנר שמותח גם את גבולות האתיקה העיתונאית וגם יוצר בקרב הצופה אדישות וקהות למראה זוועות. מרבית הסרטים והסדרות אפילו כבר לא מתיימרים לפתרון תעלומה או לשינוי, אלא סתם מספרים לנו מחדש סיפור שאנחנו כבר מכירים. התוצאה היא עבודות עיתונאיות וטלוויזיוניות מרושלות וחסרות ערך, למשל כמו באינספור הסדרות והדוקואים על מדלן מקאן. ברצינות, כל עוד לא מצאתם את מדלן מקאן, אין צורך בעוד תכנים.
במקום טרו קריים, אולי היה שווה לתת לנו סדרות - לא רק דוקו, מתוסרטות - על משבר האקלים. הרי זה הנושא הכי חשוב בעולם, איך הטלוויזיה המתוסרטת עדיין לא התעוררה? נכון, "השנים" המעולה של הביביסי ניסתה קצת לגעת בזה, אבל מלבדה יש לנו רק סרטי דוקו על הכחדת יערות או כאלו מסוגת "עולם מופלא", ומדי פעם סרטי אסונות קולנועיים. שזה אחלה, אבל זה לא מספיק. יש כל כך הרבה תרחישים עתידיים אפשריים שיכולים להפוך לטלוויזיה אדירה – עומד להיות רעב עולמי, שינויי האקלים מזמנים אינספור אסונות טבע, פליטים, גלי חום – זה הרי הטרו קריים הכי מרשים שיש. איזו טלוויזיה מרהיבה זו יכולה להיות! כזו שתספק גם ערך חברתי וגם ספקטקל. גם תעלה מודעות ומעורבות, וגם תגאל אותנו מעוד קדיחת גולגולת של ג'פרי דאהמר. (נטע חוטר)
די לעונות בנות עשרה פרקים, תנו לנו סדרה להנות ממנה לאורך זמן
בשנים האחרונות הטלוויזיה הלכה והתקצרה. יש כל מיני הסברים לכך, מעט מאוד מהם מעניינים, אבל בקצרה: האמריקאים למדו מהבריטים והחליטו שעונות שמורכבות משמונה עד עשרה פרקים הופכות את הפורמט הטלוויזיוני למהודק יותר, קולנועי יותר ופחות מבזבז זמן. לכאורה, זה הוכיח את עצמו: אנחנו בתור הזהב של הטלוויזיה, ומה שמשודר על המסך הקטן לעיתים קרובות מסעיר ומרתק את המבקרים ואת הקהל יותר ממה שאנחנו רואים על המסך הגדול. "סמוך על סול", "יורשים" וגם "אטלנטה" היו למוצרים התרבותיים המדוברים של השנה האחרונה מכל מדיום. והכל מאוד, מאוד איכותי.
אבל העניין הוא טלוויזיה שעונותיה קצרות כל כך קצת חוטאת למטרה. הבעיה היא לא עצם קיומן של סדרות באורך מוגבל, שמבהיקות על מסכינו לשבועות ספורים וממשיכות הלאה; הבעיה היא שהאלטרנטיבה כבר בקושי נוכחת.
בעבר, בתקופה בה סדרות ארכו עשרים פרקים לעונה, מעריצים – לצורך הדוגמה, מעריצי "אבודים" - ידעו לומר שלא משנה כמה השבוע שלהם היה קשה, יום אחד ממנו ייגמר בתחושה טובה, כי הוא יסתיים בפרק חדש מעלילותיהם של ג'ק, סויר וקייט. כשאנחנו חושבים על סדרות רק כעל יצירות אמנות, כסרטים בני שמונה שעות, אנחנו מפספסים את מה שהן היו במשך שנים ארוכות: חלק מהחיים שלנו, חלק מהיומיום. הזדמנות להתעדכן בשלומן של דמויות שהיו עבורנו בנות בית, במשך 22 שבועות בשנה. ריבוי הפרקים הזה זימן טלוויזיה פחות איכותית – לסדרות בנות 100 פרקים קשה לשמור על רמה אחידה עבור כולם, וזה כמעט תמיד הביא לקיומם של פרקי פילר שמרפדים את העלילה הראשית בבזבוזי זמן. אבל אם קולנוע אמור להיות גדול מהחיים, טלוויזיה אמורה להיות קצת יותר דומה להם – ובחיים עצמם, מה לעשות, אנחנו לא תמיד במיטבנו.
בעידן הסטרימינג והכבלים, נדמה שיהיה בלתי אפשרי לחזור לתקופה שבה אותה סדרה הייתה מלווה אותנו מדי שבוע ובמשך חצי שנה. לכן, הייתי רוצה לראות עוד סדרות שחוזרות – כמו, לדגומה, בעונתה השנייה של "בית הספר היסודי אבוט" - לפורמט של עונות מרובות פרקים. בינג' רעבתני זה טוב ויפה, אבל אני מתגעגע לסדרות שאפשר לקחת איתן את הזמן, לחוות אותן לאורך תקופה ארוכה. יהיה נחמד לחזור לעולם הזה. (זוהר אורבך)
די למערכות היחסים הסמי-רעילות, תנו לנו סיפורי אהבה
הטלוויזיה של התקופה האחרונה נוטה לספר סיפורים מסוימים מאוד, על אנשים מסוימים מאוד; לצאת מהשבלונות – או, לחילופין, לעשות בהן מניפולציות. אם פעם סיפור גנרי ויפה ופשוט היה גורם לנו להזיל דמעה או למות מצחוק, היום נדרש יותר כדי להפעיל אותנו. האבולוציה הזו - של הצופים ושל היוצרים כאחד - מובנת ואף מבורכת, אבל העניין הוא כזה: ככל שהטלוויזיה החלה לנטות לכיוון הספציפיות כך היא החלה לנטות גם לכיוון הכיעור, והכוונה כאן היא לא לכיעור במובן הקיצוני והמתבקש – כלומר, רצח ואונס ושאר זוועות – אלא לכיעור היומיומי, הקטן, הלא-קריטי, האפור.
השנה נהיה ברור מתמיד שטלוויזיה אינטליגנטית חייבת להיות גם "קטנונית", והמילה קטנוניות נתפסת אצלנו כשלילית (היא לא בהכרח חייבת להיות, ותכף נדבר על זה); כך או כך, התוצאה של הלך הרוח הזה, שאופייני מאוד ל-2022, היא אינספור סדרות שעושות פנינים מהביטויים של כיעור מהסוג האפור: פאסיב אגרסיב, גוסטינג, אנוכיות, הקטנת ראש, ניצול מינורי, נקמות קטנות, טינה, עוקצנות. בקיצור, מערכות יחסים סמי-רעילות, בין אם הן רומנטיות ובין אם לא. קשרים כאלה היו עמודי התווך של סדרות שלא התפוצצו בישראל - "הדוב" או "שיחות עם חברים" - וגם של סדרות שדווקא קרו כאן, דוגמת העונה השנייה של "הלוטוס הלבן" ואפילו "המפקדת" המקומית. באף אחת מהן לא ראינו קשר בין שני אנשים ואמרנו, "וואו, השניים האלה פשוט עושים כל כך טוב אחד לשני".
שלא תבינו לא נכון, זה נהדר לראות על המסך את התנהגויות אנושיות מגעילות מהסוגים שצוינו למעלה. הדינמיקות האלה ללא ספק מייצרות עניין ורגש (מכל מיני סוגים). אבל נראה שהגיע הזמן שיוצרי טלוויזיה ייזכרו שרגע הולסומי יכול לעורר תגובה רגשית עוצמתית בדיוק כמו זו שמעורר רגע שהוא ממש לא נעים. שאפשר להשתמש באותה קטנוניות שמשתמשים בה כדי לדבר על מערכות יחסים סמי-רעילות גם כדי לספר סיפורים על מערכות יחסים חיוביות, או במילה פשוטה יותר: על אהבה. אחת ההגדרות של "קטנוני" היא "נטול חשיבות", אבל אחת אחרת היא "נגרר אחרי קטנות": הגיע הזמן שנראה על המסך סיפור אהבה בריא וגדול ומרגש ואמיתי שמסופר באמצעות ההיגררות אחר קטנות, שהן הלחם והחמאה של טלוויזיית האיכות העכשווית. (שרון גולן מאירי)
די לבדיחות הישראליות הלעוסות, תנו לנו קומדיה שתשבור את הכללים
היהודים תמיד הצטיינו בהומור, אבל איכשהו ברגע שהקמנו מדינה עצמונית כל הידע הזה התפוגג והפכנו לשמרנים בתחום הקומדיה. בזמן שבחו"ל המציאו מחדש את הסיטקום ואת הומור הנונסנס וסדרות מופרעות של אדולט סווים, כאן אנחנו עוד מתרפקים על "קרובים קרובים" בתור הקומדיה הישראלית המשובחת האחרונה.
ויש לנו ברירה? תראו את הקומדיות המובילות של 2022: "צומת מילר". "סברי מרנן". "שנות ה-90". אם היו משדרים אותן לפני 30 שנה לא הייתם שמים לב להבדל, וסבתא שלכם הייתה צוחקת מכל פאנץ' כאילו חנה מרון אמרה אותו. אין כל רע בקלאסיקה, אבל הומור חייב להתחדש כל הזמן. כדי לעקוץ, כדי להפתיע, צריך להסתכן. אי אפשר להמשיך לספר בדיחות "אשתי ביץ', אני עצלן" במטבח קרטון. בכל מקום אחר, ההומור טס קדימה: תפתחו אינטרנט, תראו ממים, הטרלות, מערכוני רשת, פארודיות. רק בטלוויזיה הישראלית גברים בני 50 עוד חופרים במשך שעה וחצי על איזה באסה זה חמותך.
בשנה הבאה הייתי רוצה לראות בטלוויזיה המקומית קומדיה, אבל קומדיה אמיתית. כזו שתשבור את כל הכללים, שתפתיע אותנו, שתלפות אותנו בגרון. שלא תחשוש לנסות ולהתנסות, להיות צעירה ובועטת, לשאוב מהאינטרנט ולירוק מהמסך. ושתהיה בלי קטורזה, צביקה הדר, דביר בנדק, אדיר מילר, שלום אסייג או כל קומיקאי אוטומטי שכבר סיפר את הסיפור שלו ושאבא שלכם חושב שהוא "דווקא מאוד נחמד". שיהיה לא נחמד. שיהיה מצחיק. (רחלי רוטנר)
די לסילוף המציאות בכלי תקשורת, תנו לנו תשוקה ומחויבות לאמת
במאי 2021, סמי אבו שחאדה נטש ריאיון עם שרון גל בערוץ 13. גל לחץ עליו לגנות את ההתפרעויות בערים המעורבות, קטע את דבריו וטען שהוא "מסית", למרות שחבר הכנסת לא הספיק להשחיל יותר מכמה מילים. בריאיונות שנתן ב-2022, אבו שחאדה שוב התבקש להגיע על תקן "מגנה" של אירועים אלימים, כשהשאלות כלפיו מנוסחות כשאלות סגורות, עם האופציה להגיב רק ב"כן" או ב"לא".
"גם אתה הזדעזעת מהתיעוד של ערבים שמחכים בפינה לאוטובוסים ורוגמים אותם באבנים?", שאל אותו בן מיטלמן בחדשות 12 באפריל. באוקטובר, באולפן ynet, אטילה שומפלבי פתח ריאיון עם השאלה: "אולי תרצה להגיד משהו על ההתפתחויות הבטחוניות, אולי גינוי על הטרור המתפתח?", למרות שאבו שחאדה הוזמן לדבר על הערעור של בל"ד לבית המשפט העליון לאחר הפסילה על ידי ועדת הבחירות. כשהוא סירב לשתף פעולה, או ביקש לדבר על המציאות ממנה צומחת האלימות, הוא נענה בעקיצות סרקסטיות וגלגולי עיניים.
מנגד, ריאיונות עם פוליטיקאים יהודים לא נפתחו בשאלה האם הם הזדעזעו ממותה של פלה אל-מסאלמה, נערה בת 16 עם אוטיזם שנורתה למוות על ידי כוחות צה"ל בגדה בחודש שעבר (בשבוע בו נורו למוות עוד שלושה נערים בני גילה), או אם הם מגנים את פוגרום שבת חיי שרה בחברון. רוב הקורבנות הפלסטינים אפילו לא מסוקרים בטלוויזיה הישראלית - ולפעמים הסיקור הוא ההיפך המוחלט ממה שהתרחש במציאות, כמו במקרה של חאפז חורייני, פלסטיני שהותקף על ידי מתנחלים ששברו את שתי ידיו ונעצר באשמת "ניסיון לרצח" כשהגן על עצמו.
הריאיונות האלה הם רק סימפטום לבעיה רחבה בהרבה - מגישי החדשות, ולעתים אף הכתבים עצמם, לא מתעניינים במיוחד בָּאמת. ההקשר הרחב של הפעולות האלימות הופך בפיהם ללא רלוונטי; "פיגוע" הוא גם פגיעה בחיילים ולא רק באוכלוסייה אזרחית (למרות שאמנת ז׳נבה והחלטות מועצת ביטחון האו"ם קובעות שמותר להתנגד לכוחות כובשים בכל אמצעי, גם מזוין); וכשהסרט "פארחה" עושה גלים, העובדה שחיילים ישראלים מאותה התקופה העידו שרצחו גם ילדים ותינוקות, והעדויות האלה אף פורסמו בתקשורת הישראלית - לא מעניינת.
אז מה הייתי רוצה לראות בשנה הבאה? תשוקה ומחויבות לאמת, גם כשהיא קשה. הטלת ספק בהצהרות כוחות הביטחון - שהתבררו יותר מדי פעמים כסילוף קל עד קיצוני של האמת. פחות התנצחויות והקנטות מצד מגישי החדשות. יותר מגישים ערבים על המסך. ואולי גם אירוח של מומחים להיסטוריה של ישראל-פלסטין, אפילו אם זה יגזול זמן מסך מחוקרת הנכבה המוערכת נטלי דדון. (מיכל ישראלי)
די לפטם אותנו בסיטקומים ישנים, תנו לנו סיטקום חדש שיקרע אותנו מצחוק
זה לא שהרי-ווטצ' (rewatch) הגיע לחיינו רק לאחרונה. אבל נראה שיותר מאשר בכל תקופה אחרת, השנה נשאבנו ללופ האינסופי של צפייה חוזרת בסדרות שכבר ראינו, המסה איטית של תאי המוח רגע לפני שהוא נרדם ערב נוסף מול פרק של "חברים". אבל זו לא הייתה רק "חברים" שליוותה אותנו לפני השינה עם חיבוק חם; אלו היו גם, ובעיקר, "סיינפלד" ו"המשרד" - שהגיעו בסוף השנה הקודמת לנטפליקס והכניסו אותנו ללופ האהוב והמוכר מדי.
בואו, מה ש-2023 באמת צריכה להביא איתה היא סיטקום חדש; אבל אחד מצחיק באמת, שיגרום לנו להתגלגל מצחוק על הספה ולהריץ אחורה כי מרוב צחוק פספסנו את השורה האחרונה. אחד שיחצה גילאים, מגזרים ומינים, שיהפוך לתופעה בינלאומית שאי אפשר ללכת למשרד בלי לשמוע עליה בטעות. סיטקום שיהיה גדול בתחומו לפחות כמו ש"משחקי הכס" הייתה גדולה בעולם של הדרמות. זה הרבה לבקש, ברור לי, אבל תחשבו כמה נפלא זה יכול להיות. ועד אז, כנראה, נצטרך להסתפק בעוד רי-ווטצ' של "המשרד", כי הסיטקומים שיצאו ב-2022 – קחו לדוגמה את "בלוקבסטר" - היו רחוקים מלספק את הסחורה. (כרמל שטרן)
די לשחיטת הלהיטים האהובים עלינו בקמפיינים, תנו לנו פרסומות קצת יותר מקוריות
כמה עוד אפשר לשבת מול המסך ולראות את הלהיטים האהובים עלינו נשחטים? "בוט תראה", "כללית באפס מאמץ", "פה? פה, לא, פה, לא, פה, פה" ועוד ועוד ועוד שירים שהתפוצצו בישראל ואז נשחקו סופית על רקע פרזנטור. זו לא טהרנות. אין שום בעיה עם פרנסה, חס וחלילה, לכולם מגיע להתפרנס ולגזור את הקופון כמה שרק אפשר, אבל קצת כבוד - אם לא ליצירות שלכם, אז לעצמכם.
כשחווה אלברשטיין החליטה לעשות את זה בפרסומת של yes וכל מבקרי המוזיקה והתרבות לא ידעו איפה לקבור את עצמם מרוב בושה (מדומיינת) - אני הצדעתי לה. כי כאמור, כסף לא מסריח, ואין שום דבר רע באמן מבוגר שאולי מרוויח היום פחות ומחליט לגרוף קופה. אבל מה שהתחיל כפתרון לאתגרי הפרנסה בתקופת הקורונה הפך לאחרונה להרגל מגונה. "לך לישון" של אנה זק התנגן בשתי פרסומות השנה. שתיים!
ברור שזה אחלה של כסף, עם זה אי אפשר להתווכח. אבל האמנים הישראליים כנראה שוכחים שלא לעולם חוסן. אי אפשר לחיות רק על קמפיינים. כלומר אפשר, אם אתה רוצה להיתפס ככוכב ולא כאמן. מעניין מה יקרה כשיבוא כוכב חדש. הוא הרי יבוא, הם תמיד באים. טרנד השירים בפרסומות בעיקר מעיד על זלזול של האמנים בשירים שהם יצרו והקהל אוהב.
וענף הפרסום לא רק שותה את הלהיטים הגדולים של ישראל. בתקופה האחרונה החלו הקופירייטרים לכתוב שירים במיוחד לפרסומות, רק בשביל שייתקעו לנו בראש. זה ליטרלי התרגיל הכי ישן בספר. עצלות, חוסר יצירתיות, עומס לקוחות - יו ניים איט, אבל זה לא יכול להיות שמקבץ הפרסומות הפך להיות פלייליסט שלם. בשביל זה יש לנו יוטיוב וספוטיפיי. יהיה טוב יותר לכולנו אם 2023 תהיה שנה עם פרסומות קצת יותר מקוריות, והלהיטים הגדולים ישארו ברדיו ועל הבמות. בקיצור, כן, אתם צודקים, זה באמת חרוז טוב, אבל זה יכול היה להסתכם בציוץ. (דור מועלם)