למה הדיון על הרזון של אמילי הוא כן דיון לגיטימי

אתחיל בהבהרה חשובה: זה לא טקסט שעוסק בסקיני שיימינג. אני באופן אישי מתעבת שיח מסוג זה, ואני רוצה לקוות שאנחנו כחברה כבר מתחילים להפנים שביטויים שחוקים כמו "ככה לא נראית אישה *אמיתית*" - שמכוונים שוב ושוב כלפי נשים רזות מהממוצע - הגיע זמנם להיעלם מהעולם. אם נניח בצד רגע חוות דעת רפואיות מקצועיות, הדעה שלי או של כל אדם אחר על גופה של אישה (שמנה או רזה) איננה האמת האבסולוטית, ולקבוע את מצבה הרפואי או הנפשי של אישה על סמך התבוננות בה זה ממש לא מגניב.

ועוד הבהרה, חשובה באותה המידה: הטקסט הזה לא נועד למתוח ביקורת על גזרתה של לילי קולינס, שמגלמת את אמילי בלהיט של נטפליקס "אמילי בפריז". הוא נועד להדגיש שהדיון על גזרתה של אמילי כדמות – ובלי קשר ללילי קולינס – הוא דיון ציבורי לגיטימי. אני יודעת מה אתם חושבים: באיזה קטע את טוענת שזה דיון לגיטימי, בעולם שבו כבר לא מקובל שמשקל גופה של אישה הוא נושא לדיון ציבורי? הסיבות לכך, אותן אפרוט בהמשך, נוגעות לאפיון הדמות של אמילי קופר, ולתפקיד שהיא משרתת בחברה.

מה אנחנו יודעים על אמילי קופר? היא צעירה ואמריקאית, יש לה תואר שני בתקשורת ושיווק, היא עזבה את שיקגו בשביל לעבוד כמנהלת שיווק עבור משרד פריזאי יוקרתי. היא חייכנית, היא נמרצת, היא חדורת מוטיבציה. היא מתלבשת יפה (ויקר), השיער שלה תמיד מסודר כמו שצריך, יש לה אלפי עוקבים באינסטגרם, החברות שלה בפריז אוהבות אותה וכך גם הגברים המקומיים, שמבקשים זה אחר זה לכבוש את ליבה. היא קצת מגושמת ולפעמים קצת תמימה, אבל איכשהו היא תמיד מצליחה להציל את היום. על פניו זה נראה כמו הרבה, אבל כשחושבים על זה קצת יותר לעומק – אנחנו לא באמת מכירים אותה. כי אין מה להכיר. אנחנו יודעים – למשל – שאמילי נמרצת, אבל האם אנחנו יודעים למה היא נמרצת? האם אנחנו מקבלים הסברים מספקים לשאלה איך הפכה אמילי לאדם הנמרץ שהיא? ממש ממש לא.

לאורך שתי עונותיה של הסדרה, אנחנו לא מגלים על אמילי שום דבר אמיתי. אין לה מאווים נושנים, אין לה שריטות, אין לה תסביכים עתיקים שצפים פעם אחר פעם אל מעל לפני השטח. אין לה תכונות אישיות שיהפכו אותה לזכירה. נראה שיוצרי הסדרה נמנעו במכוון מלהעניק לה מאפיינים ספציפיים שיהפכו אותה לדמות ספציפית: אנחנו לא שומעים דבר וחצי דבר על ההורים שלה או על העבר שלה בשיקגו, למשל, ונזכיר שרק בעונה הנוכחית היא קיבלה גיל (29, ואחרי שבעונה הקודמת אף אחד - כולל קולינס - לא ידע בת כמה היא).

העובדה שהיוצרים התקמצנו כל כך על פרטים בכל הנוגע לאמילי רק מוכיחה שהיא לגמרי נוצרה על טהרת חזון ה-"everygirl". כל אותן התכונות שכן טרחו התסריטאים להעניק לאמילי - כמו להיות לבושה יפה או להיות מחוזרת - הן תכונות שנתפסות ברשתות החברתיות ובחברה בכלל כתכונות של אדם "מוצלח", בין אם מדובר בתכונות החיצוניות שביניהן ובין אם באישיותיות. גיא ליבה כתב בביקורת הנהדרת שלו על העונה השנייה של הסדרה ש"אמילי בפריז" היא סדרת האינסטגרם הראשונה. והוא צודק: הצפייה ב"אמילי בפריז" מזכירה להחריד את הדפדוף האינסופי בסטוריז, בעיניים נוצצות מקנאה כמובן. אמילי עשויה מתכונות שרוצים שנחשוב שהן רצויות בבחורה, יותר מאשר מאפיון דמות של ממש: היא לא עוברת מסך כאדם אמיתי, אלא כקולב של התקוות שלנו - כהתגלמות של כל מה שאנחנו אמורים לרצות להיות.

באופן בלתי נמנע, זה אומר ש"רזה" היא אחת מהתכונות האלה, התכונות שהם שם למעלה שעושים את הסדרות של נטפליקס רוצים שנרצה עבור עצמנו. נוסיף לכך את העובדה שהגוף של אמילי הוא דמות מרכזית ב"אמילי בפריז". אפשר לספור על פחות משתי כפות ידיים את מספר הקלוזאפים שהיא קיבלה לאורך העונה השנייה, כשלרוב היא כמובן מצולמת כך שכמה שיותר מגופה הדקיק נכנס לפריים. גם בעניין מחלקת ההלבשה של הסדרה, שקוף שהמטרה של הבגדים הנבחרים עבור אמילי היא להדגיש כמה שיותר את הכתפיים המחודדות, את עצמות הבריח.

זה לא דבר רע – כל גוף הוא בסדר כפי שהוא. אבל הבחירה בשחקנית רזה מהממוצע לגלם דמות שכל מהותה בעולם הטלוויזיה היא להיות goals, בשפה השגורה, עבור הצופות - היא כנראה לא בחירה מקרית. לבחירה ללהק שחקנית כל כך רזה לסדרה כמו "אמילי בפריז", ולהמשיך להבליט לאורך זמן את הרזון שלה, יש השלכות. אם לילי קולינס בגזרתה הנוכחית הייתה מגלמת כל דמות אחרת בכל סדרה אחרת – חוקרת בתעלומת רצח, נניח – הגזרה שלה לא הייתה נושא לדיון וכנראה גם הייתה הרבה פחות מפריעה לנו.

קולינס עצמה, אגב, דיברה רבות על ההתמודדות שלה עם הפרעת אכילה. בריאיון שנערך לפני כשנה היא סיפרה: "אני בטיפול כבר שנים, ואני מגיעה לשורש הסיבה בגללה הרשיתי למחשבות אפלות להכתיב לי מה אני אוכלת". זאת, בניגוד לעולם של "אמילי בפריז" שבו הרזון של אמילי הוא כמעט מובן מאליו. בלי לקבוע שלאמילי יש הפרעות אכילה – אגיד שקשה שלא לכעוס על הדיסוננס שבין הפתיחות של קולינס בנושא הפרעת האכילה שלה לבין ההתעלמות הגורפת של "אמילי בפריז" מנושאי דימוי גוף בכלל. 

השמועות הן שקולינס ירדה במשקל בין עונה אחת לאחרת, והמילה "מדאיג" מככבת באייטמים הנוגעים למראה החדש שלה בעונה השנייה. בסדרות אחרות, ירידה במשקל של השחקנית הפכה לא פעם בלית ברירה לחלק מקו העלילה של הדמות (קחו לדוגמה את חנה לסלאו, שרזתה בין עונה 2 ל-3 של "שטיסל" וקו עלילה של דיאטה הודבק לדמותה, השדכנית מנוחה). אבל ב"אמילי בפריז", לא הייתה כל התייחסות תסריטאית לגזרה החדשה של קולינס. המחיקה של הסדרה את נושאי הגוף מהמסך מרגיזה במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בסדרה שמשחקים בה כמעט אך ורק אנשים רזים ונשים רזות. כלומר, זו לא אחת מהסדרות האלה שבה משקל גוף כבר הפך לנון-אישיו בקטע טוב ופרוגרסיבי, אלא סדרה שמכתיבה לנו – גם אם זו לא כוונת המשורר - שרזה זה הרצוי היחיד והיפה היחיד.