"הטובות לקרב" עלתה לאוויר ב-2017 עם נעליים ענקיות למלא. רוברט ומישל קינג, היוצרים שלה שהם גם זוג נשוי, כבר היו שמות מבוססים בעולם הטלוויזיה האמריקאי, אבל בפועל היה להם רק להיט אחד גדול: "האישה הטובה". מיד אחרי ש"האישה הטובה" הסתיימה ב-2016, הם ניסו את מזלם עם "חסרי מוח" ("Braindead") - סאטירה פוליטית מושחזת שהקדימה את זמנה וירדה אחרי עונה אחת. "הטובות לקרב" הייתה הימור קצת יותר בטוח עבור צמד היוצרים, כיוון שהיא ספין-אוף של סדרת האם המצליחה.
החוק הראשון של "הטובות לקרב" הוא שלא מדברים על העונה הראשונה של "הטובות לקרב". הקינגים הביאו מ"האישה הטובה" שתי דמויות אהובות - דיאן לוקהרט ולוקה קווין, וצירפו דמות ראשית נוספת בשם מאיה רינדל (רוז לזלי מ"משחקי הכס"). העונה הראשונה התמקדה בקו עלילה קונקרטי ומגובש, אבל משהו שם לא עבד. מהעונה השנייה ואילך, הקינגים הבינו שהצופים שלהם כבר לא חייבים מבנה ברור של סדרת דרמה ומוכנים לזרום איתם על משהו אחר - מסע הזוי בין סוגיות משפטיות, חברתיות ומוסריות, שהפך את "הטובות לקרב" מסדרה על משרד עורכי דין עם רוב שחור שמתמחה באלימות משטרתית לסדרה על ארה"ב, ולמעשה על כל דמוקרטיה מערבית בימינו. הבחירה של טראמפ לנשיאות אולי דיכאה את היוצרים, אבל עשתה רק טוב לסדרה. המוטו של הקינגים במהלך העונות האחרונות ברור מאוד - העולם השתגע לחלוטין, והדמויות שלנו רק מנסות לשרוד בתוך כל הטירוף הזה.
לעונה החמישית נכנסו הקינגים עם חסרון: העונה הרביעית של "הטובות לקרב" קוצרה בעקבות המגפה, והם היו צריכים להתחיל עונה חדשה עם סיכום של כל קווי העלילה שהם לא זכו לסגור וגם להיפרד מדמויות ראשיות אהובות. אבל כשני יוצרי טלוויזיה מושחזים ופרודוקטיביים במיוחד (שהספיקו בין עונה לעונה להרים מיני סדרה שלמה בשם "The Bite" שצולמה במהלך הסגרים וגם עונה שנייה של "פני הרוע" המעולה שלהם, שעדיין לא נרכשה לשידור בארץ), רוברט ומישל קינג הצליחו להפוך את העונה החמישית לאחת הטובות של הסדרה. הסיבות לכך הן רבות - הנוכחות הגוברת של מריסה גולד (שרה סטיל), הדמות החדשה והמסקרנת כרמן מויו, היחסים בין דיאן וליז שהפכו מרתקים מאי פעם אחרי עזיבתו של אדריאן ועוד. אבל קו עלילה אחד בולט מעל כולם, והוא בפני עצמו מספיק כדי להצדיק את העונה כולה - בית המשפט המאולתר של האל ווקנר, בגילומו של מנדי פטינקין האגדי ("הנסיכה הקסומה").
בראיון לאתר IndieWire, הקינגים ציינו שאחרי שהקורונה קטעה קווי עלילה משמעותיים כל כך בעונה הרביעית, היה להם חשוב להגיע לעונה החדשה עם קו אחד שמתחיל ומסתיים ומספר סיפור שלם, אבל גם להשהות את השיפוט של הקהל כלפי העלילה והדמויות שמעורבות בה. זו אולי נשמעת כמו משימה סבירה ונפוצה בטלוויזיה, אבל לא במקרה של "הטובות לקרב"; רוברט ומישל קינג ממש לא מסתירים את היותם פרוגרסיביים, והצופים לרוב יודעים בדיוק באיזו עמדה הם אמורים לצדד.
בתחילת העונה, מריסה מגלה שהאל וואקנר, אדם שביומיום מנהל חנות צילום מסמכים, הקים בית משפט מאולתר במחסן החנות, אליו אנשים מגיעים עם בעיות משפטיות אמיתיות. היא - ושאר עורכי הדין - כמובן חושבים שמדובר בשטות גמורה, אבל לאט לאט מתחיל להתבהר שוואקנר הוא לא סתם משוגע, אלא אדם עם חזון שמעוניין לעשות טוב לציבור שלם שמוזנח על ידי מערכת המשפט האמריקאית - בשגרה ובוודאי בעידן הקורונה, שמאריך את זמני הטיפול הבירוקרטיים. מלבד הקורונה שמאטה את התהליכים, ישנן הבעיות הרגילות שהוא מנסה להציע להן אלטרנטיבה, כמו הנטייה של מערכת המשפט לתעדף אנשים לבנים ובעיקר אנשים עשירים. הדרך בה הוא מעביר את הרעיונות היפים האלה היא לעתים מגוחכת, למשל כאשר הוא מחייב את באי בית המשפט לעטות פאות ותחפושות בשם התהליך המשפטי ההוגן. ולמרות כל זה, כשוואקנר מדבר על הליכי הגישור שהוא מבצע בבית המשפט העממי שלו כעל "העתיד" - הוא לא נשמע משוגע.
אמנם לבית המשפט שלו אין סמכות רשמית, אבל האנשים שמגיעים לשם מחפשים תהליך גישור הוגן שמבוסס על היגיון וצדק ולא על היצמדות לבירוקרטיה שמרנית, ולכן הם מוכנים לקבל על עצמם את הפסיקות שלו. מריסה מתחילה לעבוד בצמוד לוואקנר, השניים מפתחים מערכת יחסים קרובה ומקסימה שמבוססת על כבוד הדדי, והכל נראה די ורוד, בדיוק כמו שהקינגים תכננו. בדיעבד, את התפניות שהסיפור הזה לוקח היה אפשר לצפות בקלות, אבל האופן בו הוא כתוב וההידרדרות האיטית וההדרגתית הופכת את הצפייה בו למותחת ומסחררת, עד לסוף הבלתי נמנע.
זה מתסכל, אבל מציאותי
וואקנר הוא אידיאליסט, או לפחות כך נראה רוב הזמן. הוא מאמין בשוויון וצדק באופן שנראה כמעט טהור, ומריסה עוזרת לו להבין לעומק איך הדברים עובדים בבית משפט אמיתי, כדי שביחד הם יוכלו לתקן את ה"בליינד ספוטס" של החוק. אבל לאט לאט - מצטרפים השיקולים הזרים. בית המשפט של וואקנר מתחיל לקבל תמיכה כספית מדיוויד קורד - ליברטריאן עשיר וחזק שרוצה להשתמש בבית המשפט כמעבדה לבדוק בה את הרעיונות הרדיקליים שלו, וביחד הם חוברים למפיק טלוויזיה שהופך את בית המשפט לסדרת ריאליטי עבור שירות סטרימינג. משם, הדברים יוצאים משליטה די מהר.
השוטרים בעיר, שגם הם נתקלים בחומות הבירוקרטיה המוניציפלית, מביאים לשם עצורים להמשך הליכים, וכשהספונסר העשיר מעניק לוואקנר אגף בבית כלא פרטי - כבר ברור שזה לא הולך להיגמר טוב. כמו רוב קווי העלילה המוצלחים של הקינגים, גם כאן מדובר במסע שהוא קודם כל מצחיק, מוזר ואפילו חמוד - אבל הדיון הפילוסופי שעומד מאחוריו הוא עמוק, מורכב ומעלה המון שאלות, שלרובן לא באמת מתקבלת תשובה בסופו של דבר, באופן מתסכל אבל נאמן למציאות.
מה שבתחילת העונה נראה כמו אלטרנטיבה נועזת לבירוקרטיה המערכתית הופך מהר מאוד לעוד מערכת שמנוהלת על ידי גברים בעלי כוח, שמאכזבים את אותם אנשים שהם ביקשו לעזור להם
השאלות העיקריות שעומדת במרכז העלילה נוגעות לאפשרות של הקמת מערכת חברתית מסועפת שהיא ניטרלית משיקולים זרים. וואקנר נכנס למסע הזה עם הכוונות הכי טובות, אבל כשהוא צובר כוח והשפעה ורואה את החזון שלו מתממש האגו האנושי שם לו רגליים, והמעורבות של מפיק טלוויזיה שמונע משיקולי רייטינג וליברטריאן עשיר שמנצח על הכל מלמעלה לא ממש עוזרים. הרדיקליות הזאת היא סוחפת ומרגשת, אבל היא גם נכשלת בסופו של דבר - בסצנה שמהדהדת באופן מכוון את ההשתלטות של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול, בה המון זועם שלא אוהב את ההכרעה של וואקנר משתלט על בית המשפט ומחריב אותו לחלוטין.
מה שבתחילת העונה נראה כמו אלטרנטיבה נועזת לבירוקרטיה המערכתית הופך מהר מאוד לעוד מערכת שמנוהלת על ידי גברים בעלי כוח, שמאכזבים את אותם אנשים שהם ביקשו לעזור להם. אגב, בסוף גם מתברר שכמו לא מעט רעיונות גדולים בהיסטוריה, וואקנר למעשה גנב את הרעיון מאישה שחורה שהקימה בית משפט בסלון שלה. אבל הליהוק של פטינקין, חביב הקהל, לא היה מקרי: הקינגים רצו דמות שהצופים יסכימו לחבק את הרדיקליות שלה, כדי שההידרדרות המהירה והסוף הבוער יצליחו להפתיע - וגם לבלבל.
השורה התחתונה של קו העלילה הזה היא פסימית, אבל גם בלתי נמנעת - האנושות היא כל כך מורכבת, שאין לה אפשרות להקים מערכת שהיא באמת נקייה מפערים, דיכוי ואינטרסים אישיים שהופכים צדק למושג נזיל ללא קריטריונים ניטרליים. גם אם ננסה לשנות את המערכות הקיימות, נגיע בסופו של דבר לאותו המקום. וזה מה שהקינגים עושים הכי טוב - הם מאמינים בטוב שנעוץ בבסיס של בני האדם ומאמינים ביכולת של האינדיבידואל לעשות את "הדבר הנכון". אבל במובן הרחב יותר, של המרקם האנושי - ובעיקר האקלים הפוליטי - הם מציגים עמדה מיואשת ודטרמיניסטית. לפי העמדה הזאת, כל ניסיון לתקן את העולם - אפילו באמצעות מערכות חדשות - נדון לכישלון, לפחות כל עוד הון-שלטון הוא קשר כל כך עוצמתי שידו בכל.