המלחמה הגדולה הסתיימה. הלילה היה אפילו יותר אפל ממה שמליסנדרה ניבאה פעם, אבל מבעד להבזקי הלפידים הצלחנו להבחין בכך שמלך הלילה הובס עוד לפני שהבנו מה הוא בכלל רוצה מחיינו, ובאורח נס ותסריט כמעט כל גיבורינו שבו בשלום לבסיסם.
אבל סיומו של הקרב בווינטרפל היה רק אות הפתיחה למלחמה בטוויטר. הפרק השלישי עימת לא רק בין המתים והחיים, אלא גם בין המתלהבים והמאוכזבים, בין מי שחשבו שמדובר בפרק יוצא מן הכלל למי שחשבו שמדובר היה - איך לומר - בפרק חושך. הפרק הרביעי נפתח בקריצה לא מודעת לצופים, כשגם כוכבי "הישרדות: ווינטרפל" נעים בין דכדוך ושמחה. רגע הם שורפים את המתים ורגע חוגגים את החיים.
בשולי המשתה, טיריון ובראן מקבלים הזדמנות להשלים את השיחה שאולי נגדעה כשנשמעו שופרות המלחמה. טיריון מייעד את בראן לתפקיד אדון ווינטרפל, אבל בראן לא מגלה עניין. "אין לי ממש רצונות יותר", הוא אומר לטיריון. "אני מקנא בך", אומר טיריון, ובראן עונה לו: "אתה לא צריך לקנא בי. אני חי בעיקר בעבר".
נדמה שאת הדיאלוג הזה יכולה היתה לנהל באותה מידה משחקי הכס עם צופיה. עברה של הסדרה מטיל עליה את צלו הארוך מזה שלוש עונות - העונות שבהן התנתקה הסדרה מסדרת הספרים שגידלה אותה ויצאה לחיים עצמאיים, שנראים כמו החיים העצמאיים של רובנו לאחר שעוזבים את הבית: מאתגרים, מכאיבים, מביכים לפרקים ועתירי טעויות, אבל מגלמים בתוכם הבטחה לסוף מתגמל. הצל הזה רבץ כמו גופת דרקון על הפרק השלישי, שעליו השליכו הצופים את ציפיותיהם וקיוו למצוא בו את מה שמשחקי הכס היתה פעם: קוהרנטית, אמיצה וחסרת רחמים. זה לא קרה; משחקי הכס, בניגוד לבראן, כבר לא חיה בעבר.
משחקי הכס מנהלת את קרב המגננה שמצביאי בעלות הברית לא ידעו לנהל. אם ג'ון סנואו היה שומר על האנושות כמו שדייויד בניוף ודי-בי וייס שומרים עליו, סרסיי היתה צריכה להתמודד היום עם הצבא הכי חזק בעולם ולא עם שאריות דות'ראקיות. למרבה האירוניה, הצורך של משחקי הכס להשאיר את גיבוריה בחיים החזיר אותה לאחד משורשיה - הפניית הגב לקונבנציות קולנועיות. כך אישה שזוכה להפוך לאבירה לא נהרגת עוד באותו לילה, וגבר שרוקם חלומות עם אהובתו יכול להמשיך לחלום גם למחרת. זה מגוחך, משום שזה לא קרה רק על חשבון האכזריות המפורסמת של הסדרה אלא גם על חשבון ההיגיון, אבל אי אפשר להכחיש - משחקי הכס הצליחה להפתיע את צופיה. באופן משעשע, הפרק השלישי העלה באוב את האלמנט שמשחקי הכס זנחה מזמן: אפקט ההלם. כי הלם זה מה שקורה כשאתה מבין שסאם טארלי שרד במלחמה מול האויב הכי רצחני שראתה ווסטרוז. צופי משחקי הכס רצו לראות קצת יותר דם גיבורים מוקז על המסך (וחלקם פשוט רצו לראות משהו על המסך), אבל אולי כמו בראן אנחנו צריכים לוותר על הרצונות. הגיע הזמן לעדכן את הציפיות. הגיע הזמן לא לחיות בעבר.
לחיות את היום
ולא רק את צופיה מכוונת משחקי הכס לחיות קצת יותר בהווה וקצת פחות בעבר. זו למעשה מורשתו של ג'ון סנואו. בטקס האשכבה לחללי הקרב בווינטרפל הוא מזכיר את הגברים והנשים ש"שמו מאחוריהם את המחלוקות, נלחמו יחד ומתו יחד כדי שאחרים יוכלו לחיות". ג'ון מהלל, למעשה, את עצמו - המנהיג שגרם לבני האדם, בני עמים שונים ובתי אצולה יריבים, לקבור את העבר "מלא השנאה" של ווסטרוז (כמילותיו שג'יימי על עצמו) למען העתיד שלה. עוד לפני יתרונותיו הגנאלוגיים (בכיר הטארגאריינים) והאנטומיים ("לצערי זין זה דבר חשוב", מבהיר ואריז), מעלתו הגדולה של ג'ון - מעלה שבה מבחינים היטב גם דאינריז וגם ואריז במשתה הניצחון - היא האופן שבו הוא מצליח, בכוח אישיותו, אומץ ליבו ודבקותו ב"דבר הנכון", לגרום לאנשים להשאיר את משקעי העבר מאחור.
גם דאינריז מסמנת, בדרכה ובדקלרטיביות שיטתית, את זניחת העבר לטובת "עתיד טוב יותר" (עניין שטיריון מזכיר שוב). ההכרזה שלה על גנדרי הממזר כאדון קץ סופה לא היתה רק צעד פוליטי חכם שהבטיח בן ברית בחוף הדרום-מזרחי, אלא גם סימן לאופן שבו דאני מבקשת לערער על מסורות העבר ולקבוע חוקים חדשים (בדיוק כפי שבפרק השני עשה זאת ג'יימי, שהכתיר את בריאן לאבירה הראשונה בתולדות ווסטרוז, לאחר שטורמונד הבהיר "שתזדיין המסורת"). זה לא מקרי; המסורת, שעד לא מזמן הרכיבה את דאני אל כס הברזל כמו דרקון, ניערה אותה לטובת פרש חדש. העבר כבר לא משרת את דאני.
ג'ון חי את ההווה כפי שבראן חי את העבר. הוא מציע, כדרכו, להתעלם מהמסורת. הוא משוכנע, בתמימות כובשת של נער מאוהב, שסירובו לקבל את הכתר יספיק כדי להעביר אותו לדודה-מאהבת. אבל דאני יודעת עד כמה קשה לנער את העבר. גם כשהיא שיכורת ניצחון היא מספיק פיכחת כדי לזכור שהברית שלה עם ג'ון נתקלה בצפון במשב רוח צונן. היא היתה שמחה שאנשים ישכחו את מה שהיה, אבל יודעת שהצפון זוכר. אם קרבות מבטים היו יכולים להרוג, היא וסאנסה היו נשרפות הלילה יחד עם יתר הקרבנות. דאני יודעת שזה לא משנה מה ג'ון רוצה, מה הוא יאמר, למי יכרע ברך ועל מי יכריז כמלכתו; הדרך היחידה לשמר את מקומה בראש התור לכס הברזל היא לא לגלות לאיש שג'ון מחזיק במספר הבא.
הכוח חזק אצלו
אבל דאני לא רואה בג'ון איום על הכס משום שהוא הטארגאריין הבכיר; היא רואה בו איום משום שהוא המנהיג הבכיר. היא מזהה היטב את המבטים שהוא זוכה להם, מבטים שלא קיבלה מעולם בצד הזה של האוקיינוס. כמו ואריז, היא יודעת ש"אנשים נמשכים" לג'ון. כמו ואריז, היא יודעת שהוא היחיד שיוכל להשאיר את הצפון בשבע הממלכות. כמו ואריז, היא יודעת שהוא יזכה לתמיכת מועדון הגברים הסגור של ווסטרוז. וכמו ואריז, היא מבינה שהיא נופלת מג'ון בכל פרמטר מנהיגותי. אובדן זכותה החוקית לירושה הוא הקש שישבור את גב הדרקון; אבל זה גם הדבר היחיד שהיא יכולה להסתיר.
כל האנשים המסומנים כחכמים בווסטרוז – מוואריז ועד סאנסה – כבר מבינים שג'ון הוא המנהיג הראוי לשבע הממלכות. גם דאני מבינה את זה. גם טיריון – שהיה פעם החכם מכולם – עומד להבין את זה. "הכוח נמצא היכן שאנשים מאמינים...", הוא אומר בהקשר אחר לברון חסר הסבלנות. "הכוח נמצא היכן שאנשים מאמינים שהוא נמצא", כך מסתיים המשפט – משפט ששמע טיריון מוואריז עוד בעונה השנייה. הכוח, טען ואריז, הוא רק ""טריק, צל על הקיר". הוא לא נובע משם המשפחה ולא מהתואר, אלא מהאופן שבו אנשים מביטים בך. ואנשים, אומר ואריז, נמשכים לג'ון.
דאני יודעת את זה היטב. לפני ארבע עונות היא עמדה להפליג ממירין לווסטרוז כדי לכבוש את מעלה מלך. ג'ורה היה שם, נבון וזהיר כפי שתמיד ידע להיות בקרבתה של הקיסרית הילדותית, מציע לה שלא להיחפז. העצות הקודמות שלו – והמחיר ששילמה כשהתעלמה מהן – גרמו לה לחשב מסלול מחדש. "איך אשלוט בשבע ממלכות אם אני לא יכולה לשלוט במפרץ העבדים?", שאלה, "למה שמישהו יבטח בי? למה שמישהו ילך אחריי?". "את טארגאריין, את אם הדרקונים", סיפק לה ג'ורה את התשובה הטריוויאלית. "זה לא מספיק", ענתה דאני, "אני צריכה להיות יותר מזה".
יפה לראות איך ברגעיה האחרונים מתבהרת הפילוסופיה של "משחקי הכס", תפיסה מוסרית והומניסטית שנראית הפוכה לזו שהובילה את הסדרה הניהיליסטית במשך רוב שנותיה. אחרי שנפטרה כמעט מכל מרכיביה הפנטסטיים (צבא המתים חוסל, מליסנדרה הלכה לעולמה, ואפילו להקת הדרקונים הצטמצמה למינימום) לקראת הקרב האנושי, שהוא הקרב האכזרי, המעניין והחשוב באמת, נראה ש"משחקי הכס" גם מתכוננת להשיל מעליה את התפיסות האנכרוניסטיות על קשרי דם ולהעניק את הכס לא למי שזכאי לו מכוח הירושה, אלא למי שזכאי לו מכוח האישיות. ואריז, שנשבע אמונים לממלכה, הוא מגן ממלכות האדם לא פחות (ואולי יותר) מכל מי שנלחם למענן בשדה הקרב. הוא שסימן את דאינריז כמלכה המיועדת, והוא שמשנה עכשיו את התכניות, בניגוד להיסטוריה ולמסורת, מסיבה פשוטה: יש מישהו ראוי ממנה.
הדברים שהוא עושה למען האהבה
גם ג'יימי ניסה לא לחיות רק בעברו. השיבה לווינטרפל נראתה סגירת מעגל סמלית, רגע שבו ג'יימי - הנבל הראשון של הסדרה - מסיים את לידתו הארוכה מחדש כגיבור הטוב, זה שנלחם נגד הרוע המוחלט ושמסכן את חייו למען אחרים. אבל בווינטרפל לא נסגר מעגל, אלא נפתח פצע. הזכרתי בסיקור הפרק הראשון את ההבדל בין ג'יימי לת'יאון - שניים שחזרו לווינטרפל כחוטאים שחוזרים לזירות הפשע, האחד כדי לזכות בכפרה והשני כדי לאשרר את היותו אדם שונה משהיה. ת'יאון קיבל את מחילתה של ווינטרפל, אבל ג'יימי קיבל בה תזכורת לאדם שהוא (ושניהם זכו לכך מידי סאנסה: ת'יאון המת קיבל את סיכת הזאב במחווה סמלית, ג'יימי קיבל את התובנה על מותה הצפוי של אחותו בהערה ארסית). בראן טען בפני ג'יימי בפרק השני ש"היית אותו אדם (שהיית) אם לא היית דוחף אותי", אבל ג'יימי נראה משוכנע שהוא עדיין אותו (תת) אדם. הצופים רשאים להיות פחות משוכנעים; לא רק שג'יימי נתפס בעיני סרסיי כבוגד לאחר שנטש אותה לטובת המלחמה בצפון, אלא שהוא זה עתה ניצל מרובה הקשת שנשכר על ידה כדי לחסל אותו. אפשר לקוות שג'יימי עושה את זה בשביל הילד שבבטנה של סרסיי, אבל יש מקום לחשש שהוא עושה את זה בשבילה. הדברים שג'יימי מוכן לעשות למען האהבה מתחילים להיראות מגוחכים.
בדרך פספסנו כנראה את אחד הפוטנציאלים האחרונים לרומן נורמלי במשחקי הכס, כזה שלא כרוך בגילוי עריות ו/או אונס. הפרק הרביעי הפך את ווינטרפל למלון הלבבות השבורים: אריה מסרבת להינשא לגנדרי, טורמונד מבין את הרמז של בריאן ונוסע הביתה, תולע אפור מאבד את מיסאנדיי (בטוויסט נאה על התחזיות שניבאו דווקא את מותו בפרק הקודם), והקשר בין דודה דאני לאחיין ג'ון - שלא נותנים לעניינים פעוטים כמו קשר דם להתגבר על החרמנות - הוא כל דבר חוץ מבריא. טיריון מזכיר שהסיפור כולו החל בעצם בגלל אהבה נכזבת – אהבתו של רוברט באראת'יאון לליאנה סטארק. לרגע - קצר, מהיר ודחוס - ג'יימי ובריאן סימלו תקווה לסיפור אהבה יפה של שני אנשים שהם - כפי שהגדירה זאת בריאן בפרק השני - אנשים של כבוד.
ג'יימי הוא מהדמויות המרתקות של משחקי הכס, אחד שעבר את המסלול המלא מנבל שמשליך ילד מהחלון לגיבור שמשליך את נפשו מנגד. דווקא משום כך עצוב במיוחד לראות את הטיפול החפוז והמחפיר שהוא מקבל בפרק, במעבר מואץ ממשחקי שתייה דרך פורקן המתח המיני עם בריאן והכנה לזוגיות משמימה בצפון ועד הנטישה למעלה מלך. בתוך פרק אחד הוא הופך מגיבור מלחמה למאהב ואז לדוש שבורח באמצע הלילה. ברור שלג'יימי לא היתה שום סיבה להיתקע בווינטרפל בשני הפרקים האחרונים, אבל האופן שבו הוא נשלח למעלה מלך נראה מרושל. משחקי הכס של העבר היתה פורשת את התהליך הפנימי של ג'יימי על פני עונה אחת לפחות, מניחה לו להתייסר ולהתבלבל לפני שיחליט שהוא חרא של בנאדם, ובכך מאפשרת גם לצופים לחוש כלפיו חמלה. למשחקי הכס של ההווה אין זמן לזה; היא צריכה את ג'יימי במעלה מלך, מגן על אחותו או מחסל אותה.
סוד הממלכה הקסומה
זו לא היתה הפעם היחידה שבה הפרק נכנע למגבלות הזמן שכופה הקץ הקרב על הסדרה. האופן שבו חצה אילן היוחסין של ג'ון את הקאסט, למשל, משתווה רק לטיסת המזהירה של העורב שהציל אותו באיסטווץ'. בתוך פרק אחד הוכפל מספר השותפים לסוד. מה שפעם היתה התעלומה הגדולה של הסדרה, אורגזמת מעריצים שהשתחררה רק בסיומו של משחק מקדים בן שבע עונות, הפך לפיסת רכילות שמתפשטת יותר מהר מנערות ארמון כשהן רואות את פודריק.
הקצב האיטי, הפטפטני והמהורהר לכאורה שגזרה על עצמה הסדרה במשך רוב העונה (שני הפרקים הראשונים ורוב הפרק הרביעי) מתעתע; למעשה, היא דוהרת אל הסוף בלי להוריד את הרגל מהגז. העלילה אמנם מתנהלת רוב הזמן בעצלתיים (הפעם לקח לה 50 דקות להתניע - כאורכו של פרק טלוויזיה ממוצע), אבל הגילויים הנראטיביים מונחתים על ראשי הגיבורים כמו בליסטראות, בלי זמן להתכונן ובלי שהות לעכל. זה רק סמלי שרב המרגלים ואריז לא מגלה את הסוד של ג'ון בזכות תכסיסיו המתוחכמים, אלא פשוט בגלל שטיריון מספר לו.
תהליכים רגשיים מורכבים כמו ההתפכחות/התהפכות של ג'יימי, הסוד שמחזיקה סאנסה, הספקות של טיריון ודאני זה בזה והחשיפה האולטרה-דרמטית שהונחתה על מערכת היחסים של ג'ון ודאני נדחסים לכדי רצף סצנות קצר ופשטני. גם העלילה נאלצת לבצע דילוגים מרהיבים, מניידת חילות וציים על פני היבשת כמו בובות בשולחן החול של ג'ון. דאני אומרת שהיא לא רוצה לאפשר לסרסיי שהות להתחזק (זמן? זה מה שחסר לה? היא בערב טעימות יין מתחילת העונה) ולכן היא ממהרת לכיבוש מעלה מלך, אבל הסיבה האמיתית היא שיש לה רק עוד שני פרקים וחצי לעשות את זה.
אל תקרא לה ליידי
כמו ג'יימי, גם אריה חיה את עברה. כמו ג'יימי, גם היא מוותרת על חיי נוחות בארמון - אם זה עם המשפחה בווינטרפל או עם בחיר ליבה בקץ סופה - מכיוון שהיא לא יכולה לברוח ממי שהיא. רומן הנעורים החביב שניהלה עם גנדרי הגיע לשני שיאים בתוך יממה, אבל אריה החליטה לסרב להצעת הנישואין המפתה ולדחות איחוד מחודש של משפחות סטארק ובאראת'יאון. עם כל האמפתיה לגנדרי שבור הלב, ההצעה הזו הוכיחה שהוא לא מכיר את אריה. הוא התייחס אליה כבת אצולה מאז שהבין שהיא סטארקית, אבל אריה מעולם לא היתה ליידי ולעולם לא תהיה. עוד בעונה הראשונה, כשנד ניבא שתינשא לאציל ושילדיה יהיו אבירים ונסיכות, היא אמרה את מה שאמרה כעת לגנדרי: "זו לא אני". אריה היא לוחמת, מתנקשת, אבירה לעתיד, המחסלת הכי רצחנית בשבע הממלכות. הפרטנר הטבעי שלה איננו לורד עם דם כחול, אלא כלב ציד עם פנים שרופות.
רשימת החיסול של אריה עדיין פתוחה, יש בה שלושה שמות - וכולם, כך נראה, מחכים במעלה מלך. סרסיי, הראשונה במעלה, נמצאת על הכוונת של ג'ון, דאני וטיריון, אבל אריה כבר הוכיחה בשבוע שעבר שכשזה מגיע לחיסולים היא לא נותנת זכות קדימה לאף אחד. ההר, לשעבר גרגור קלגיין, הוא גם יעד התקיפה של שותפה למסע, סנדור (שבעצמו נשמט סופית, כך נראה, מהקיל-ליסט), ש"יש רק דבר אחד שישמח אותו". השם השלישי מסקרן במיוחד: אילין פיין, התליין המלכותי והאילם, שנכנס לרשימה כמי שהוציא להורג את נד. פיין נראה לאחרונה בקרב בלאקווטר (בעונה השנייה), ומאז לא נודעו עקבותיו. העובדה שההר קיבל הלילה את משימת עריפת ראשה של מיסאנדיי רומזת שהוא איבד את הג'וב, אבל נשמח לראות אותו מגיח להופעת אורח רק כדי להפוך לעוד גולגולת בחגורה של אריה.
הופעתו האחרונה של פיין היתה גם המפגש הקודם בין סנדור וסאנסה. סנדור הציע אז לסאנסה להתלוות אליו לצפון, אבל היא סירבה - והמשיכה להתגלגל בין חלאות האנושות. "דבר מזה לא היה קורה לך אם היית עוזבת את מעלה מלך איתי", אומר לה ההאונד, "לא ליטלפלינגר, לא רמזי, שום דבר". "בלי ליטלפינגר ורמזי וכל השאר", עונה סאנסה, "הייתי נשארת ציפור קטנה". כמו שבראן אמר בפרק השני, כל מה שהגיבורים עושים הביא אותם למקום הזה, הפך אותם למי שהם. כן, גם החרא. סנדור לא מתווכח; הוא יודע לזהות גיבור מצולק כשהוא רואה אחד. "השתנית", הוא אומר לסאנסה, מזהה אותה טוב יותר מכפי שמזהה אותה אחיה ג'ון כשדאני מבקשת ממנו שלא יגלה לה את סודו ואומרת לו שהיא "כבר לא הילדה איתה גדלת". "היא לא תספר", מבטיח ג'ון. הוא כמובן לא יודע כלום.
טירופה של המלכה דאני
בתום ארבעה פרקים - ורק שניים לפני הסוף - ניתן כבר לומר בבירור שדאינריז היא הקרבן המרכזי של העונה. בזמן שסרסיי הידקה אחיזה בכס הברזל, ג'ון קיבל דחיפה גנטית לכיוון הכתר, סאנסה מיצבה את עצמה כאדם הכי חכם בווסטרוז ואריה חיסלה את האיום הקיומי שריחף מעל האנושות, דאני צנחה כמו דרקון ששופד בחץ. הקייס ההיסטורי שלה לכס אבד; המאהב שלה התגלה כקרוב משפחה; הצפון משיב לה קור; חצי מצבאה דולל; ילד דרקון אחד שלה התנפץ לרסיסי קרח; ילד דרקון שני טבע במצולות; ימין המלך שלה מהרהר בבגידה; היועץ השני כבר סיים עם ההרהורים ומוכן לעבור לשלב המעשי; ושני האנשים הקרובים והנאמנים לה ביותר נהרגו. הפרק שנפתח עם פניו הדוממות של ג'ורה הסתיים עם ראשה הכרות של מיסאנדיי - ועם פרצופה הזועם של דאני. היא כבר איבדה כמעט את הכל; נותר לה רק לאבד את הראש.
נראה שגם דאני לא יכולה לברוח מעברה. הטירוף הטארגארייני בוער בה כל הזמן. האנשים שירסנו אותה הולכים ומתמעטים: טיריון, כפי שרומז ואריז, נכשל בכך; ואריז עצמו, שמביט למלכה ישר בעיניים, לא מצליח לשכנע אותה לא להחריב את מעלה מלך; ג'ורה, האיש שידע לשכנע אותה טוב מכולם (רק לפני שני פרקים הוא שכנע אותה להשאיר את טיריון בתפקידו), איננו; וג'ון, שבו טיריון תולה תקווה כשותף המאופק בראש ממשלת האחדות, לא מעוניין בתפקיד כלל. דאני מכריזה על הניצחון במלחמה הגדולה ועל המעבר למלחמה האחרונה, אבל נדמה שטיריון סוף סוף מבין את המציאות טוב ממנה: "הבסנו אותם", הוא אומר לדאבוס, "אבל אנחנו עדיין צריכים להתמודד עם עצמנו".
נראה שדאני צועדת במסלול הבלתי נמנע שהתווה לה אביה: המסלול המהיר לטירוף. היא הופכת, כפי שמזהיר ואריז, למי שתמיד נאבקה להביס. לרגעים היה נדמה שזו דווקא סרסיי שהופכת להיות המלכה המשוגעת, זו שמציתה את מעלה מלך באש פרא, אבל דאני נראית כעת כמי שעושה ריקליימינג לפסיכוזה המשפחתית: היא משוכנעת ששחרור ווסטרוז הוא גורלה ומכריזה שתממש אותו בכל מחיר. צוואתה של מיסאנדיי - "דרקאריס" - היא פקודת האש חסרת ההבחנה שעומדת דאני להנחית על מעלה מלך. "איזה אדם עולה על דרקון?", שואל טורמונד ועונה: "מטורף או מלך". בסדרה נותר רק דרקון אחד, ומי שרוכבת עליו נראית פחות כמו מלכה ויותר כמו מטורפת. עם שני פרקים בלבד עד הסיום, זו תהיה הסלמה מהירה - אבל לא חריגה, כאמור, לעונה האחרונה של משחקי הכס.
ניתוץ השלשלאות הוא בוודאי תפקידה ההיסטורי של דאני (ואין עדה טובה לכך ממיסאנדיי, שבאופן סמלי כבר לא יכולה להעיד על כך). סיום העריצות הוא אולי באמת גורלה. אפילו ואריז מתקשה להתכחש לזה. אבל בכך גם עשוי גורלה להסתיים. דאני היא ככל הנראה הכובשת הגדולה ביותר שראה העולם הזה - אבל ספק אם היא השליטה הטובה ביותר שיש לו להציע.
דאני עדיין מקווה שהסוד של ג'ון יישמר (הוא לא - כשוואריז, סוחר המידע הוותיק, אומר ש"מאות ידעו אותו בקרוב" הוא מתכוון לדאוג לזה באופן אישי). אם זה יקרה, היא תישאר הטארגאריינית היחידה. היא תישאר גם אם הדרקונים (גם אם שכלה שניים מהם). אז, במירין, היא הבינה שזה לא מספיק. אבל אז עוד היה לה את ג'ורה שיגרום להכיר בזה.
גם היום זה לא מספיק. ספק אם דאינריז יכולה לשלוט על שבע הממלכות. אבל היא יכולה להגשים את גורלה.
ועוד כמה דברים על הפרק:
* הדרקונים, שנחשבו עד העונה הקודמת ליצורים הכי קטלניים בסדרה, מתגלים מאז כפגיעים להחריד. מלך הלילה חיסל את ויסריון עם חנית קרח, ברון הביא את דרוגון לנחיתת אונס עם העקרב של קיבורן (רובה קשת על סטרואידים, כן?) – וכעת יורון, במטח מתוזמר ודי מרשים (שלוש פגיעות בירי על מטרה נעה בשמיים), מצליח להפיל את ראיגל. שמונה עונות בניתם את הדרקונים כנשק-על אסטרטגי, גיים צ'יינג'ר, המפציצים הגרעיניים של משחקי הכס – ובסוף אפשר לחסל אותם עם שלושה חצים גדולים?
* "יחסי הכוחות התאזנו באופן מדאיג", אומר ואריז – עוד לפני שראיגל צולל והספינות של דאני מטובעות. כשהתסריטאים צריכים לאזן את הכוחות כדי לשמור על רמת העניין בקרב לא קוראים לזה "באופן מדאיג", ואריז. קוראים לזה "באופן נוח".
* המפגש בין ברון לאחים לאניסטר הסתיים, כצפוי, ללא קרבנות בנפש. קשה להחליט מה מאכזב יותר: הסצנה החלשה להחריד (במו"מ קואליציוני בין הליכוד וש"ס יש יותר מתח); הכניסה החלקה של ברון לווינטרפל; העובדה שסרסיי סמכה על ברון; או האפשרות המסתמנת שברון סיים את תפקידו ההיסטורי ולא ייקח חלק בקרב על הכס. ברון הוא אחד מכוכבי המשנה החביבים והאהובים במשחקי הכס - מגיע לו סיום טוב מזה.
* וסרסיי, כדאי להזכיר, ראתה שטיריון עדיין נושם (ומשום מה לא חיסלה אותו בעצמה, למרות שלרשותה עמד גדוד קשתים במצב הכן). בהנחה שהיא מודעת לכישורי ההתנקשות של ברון, היא בוודאי כבר מבינה שהוא בגד בה.
* "כל הבתים הגדולים התחילו מממזר קשוח שהיה טוב בלהרוג אנשים", אומר ברון ללאניסטרים. האם זה אומר שג'ון עומד להקים בית חדש בווסטרוז?
* "כל שליט צריך להטיל קצת מורא", אומר טיריון. הוא מתכוון לדאני, אבל התובנה שלו משליכה על ג'ון ומה שעשויה להיות נקודת החולשה שלו: אנשים אוהבים אותו, מעריכים אותו והולכים אחריו – אבל הם לא מפחדים מפניו. ג'ון אינו אדם מטיל מורא מטבעו, אבל יש לו דרך לא רעה להשיג את האפקט - הוא יודע לרכוב על דרקון. הבעיה היחידה היא שנשאר רק דרקון אחד, והוא מאויש. בינתיים.
* בראן מזכיר את דאירון טארגאריין, שבנה כיסא גלגלים דומה לשלו 120 שנים קודם לכן. דאירון נחשב בספרים של גר"ר מרטין למקור השראה עבור ג'ון סנואו. קראו לו "הדרקון הצעיר".
* אחרי שראינו לראשונה את בריאן מחייכת, קיבלנו לראשונה גם את בריאן בוכה. מדהים איך כוס אחת של יין יכולה לשחרר שנים של חסימות רגשיות.
* אם אתם מחפשים את מי להאשים בכל מה שלא מוצא חן בעיניכם השנה במשחקי הכס, או שאתם דווקא רוצים לחלוק שבחים, אלו האנשים שאתם מחפשים – דייויד בניוף ודי-בי ווייס, יוצרי הסדרה, מחופשים לפראים:
David Benioff as a wildling looks like Larry David in Clear History. #GameofThronesseason8episode4 #ForTheThrone #GameOfThrones #DavidBenioff pic.twitter.com/RUW5WeYeit
* ואת מי מאשימים בכך שכוס של סטארבאקס התגנבה לסט?
my favorite show in the entire world forgot a STARBUCKS COFFEE CUP ON THE TABLE WHILE FILMING pic.twitter.com/60z3pOCfg9
— zane (@zane) May 6, 2019
* גוסט חי. ולא תראו אותו שוב לעולם.