"לא ידעתי איפה, מה, מי, אבל ידעתי שאחווה שכול", מתוודה ורדה פומרנץ, אמו של לוחם גולני סמל ראשון דניאל פומרנץ ז"ל, שנהרג במהלך הכניסה הקרקעית לעזה במבצע "צוק איתן". "ב-15 ביולי אני חוגגת יום הולדת והיו לי הרבה טלפונים של אנשים שבירכו אותי", נזכרת פומרנץ בימים שלפני נפילת בנה, "אמרתי שאני מבורכת ותודה לאל הכל בסדר ואין כניסה קרקעית, קיבלתי את המתנה הכי גדולה שלי בחיים. באה לומר, שאם יש כניסה קרקעית הלך עלי".
יומיים לאחר מכן, ואחרי שמוצו אפשרויות התקיפה האווירית של הצבא, מחליטה מדינת ישראל לצאת למבצע קרקעי בעזה על מנת לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור של החמאס. ורדה, שהסתובבה עם תחושות קשות בעקבות כך, ציפתה לשיחת טלפון מדניאל לפני הכניסה לעזה, ובצעד חריג החליטה להקליט את השיחה ביניהם. "הכנתי טייפ מנהלים, בדקתי שהוא מקליט, החלפתי בטריות", היא משחזרת, "הייתי חיילת ממושמעת מוכנה לביצוע המשימה".
במהלך אותה שיחה סיפר דניאל לאמו כי התבקש על ידי המפקדים לכתוב מכתב למשפחה, למקרה והנורא מכל יגיע. בדיעבד התברר כי לא התקבלה הוראה כזאת אלא ככל הנראה שדניאל עשה זאת על דעת עצמו. "אני לא אמרתי לו לדבר בקול רם כי אני מקליטה אותו, והוא לא אמר 'אני כותב לכם כי יש לי הרגשה נאחס', אז הוא אמר שאמרו להם לכתוב 'למקרה ש' אבל לא אמרו להם לכתוב. זאת תופעה מוכרת במשברים אחרים שאחד מגונן על השני".
כשביקש לדבר עם אחיו נמרוד, ניסתה האם להניע אותו מהרעיון בטענה שהשיחה תלחיץ אותו. "הוא אמר לי 'את לא חושבת שכדאי שהוא ישמע אותי פעם אחרונה? אני מעירה את נמרוד, הם מדברים ביניהם ואני יוצאת החוצה עם הטייפ. קצת קשה לי עם המחשבה הזאת, אבל דניאל ידע".
את אותה שיחה אחרונה ומצמררת הפכו סטודיו "נקו פרודקשנז" והבמאי אופיר לובל לסרט אנימציה מרגש, כחלק מפרויקט ההנצחה האמנותי "פנים. יום. זיכרון" של "בית אבי חי". הפרויקט מפגיש בכל שנה משפחות שכולות עם אנימטורים וגרפיקאים, ויחד הם יוצרים מרסיסי זיכרון סרטונים עוצמתיים ויפהפיים המנציחים את הנופלים.
לוחמים מספרים שערב הכניסה לעזה שמר דניאל על שמחת חיים ושר שירי מורל בנגמ"ש, ובמהלך הכניסה שם את היד על הראש וקרא קריאת שמע. דניאל נהרג בתקרית הנגמ"ש בשוג'אעייה, חודש אחרי שסיים קורס מ"כים והיה בן 21 בנפלו. באותו הקרב נפלו גם סמל ראשון שמחה נח, סמל ראשון אורון שאול, סמל ראשון שחר תעשה, סמל בן יצחק וענונו, סמל שון מונדשיין וסמל מקס דולנד שטיינברג.
בראיון על הסרט סיפרה ורדה על יום הזיכרון שקדם לנפילתו של דניאל, אז החלה להתעורר אצלה הידיעה שתחווה בחייה שכול. "דניאל סיפר לי שמי שביקשו ממנו לעמוד על יד האנדרטה של כפר אז"ר ביום הזיכרון במדים", נזכרה, "הרגשתי אי נוחות תוך כדי השיחה שלנו, לא אמרתי לו כלום כמובן, אבל אני זוכרת איך התפללתי שירתקו אותו". על האנדרטה חקוקים שמות ילדי הכפר שנפלו במלחמות ישראל, והשם האחרון ברשימה היה יובל רטיג, שעמד גם הוא על יד האנדרטה ביום הזיכרון ונפל מספר ימים לאחר מכן בלבנון. "כשביקשו מדניאל זה עשה לי לא טוב" סיפרה, "היום לא עומדים יותר בכפר אז"ר על יד האנדרטה במדים. אני לא נותנת, כל זמן שאני נושמת אין צ'אנס".
"כשאתה נמצא בעשייה כזאת אתה רואה רק את זה", התייחסה ורדה, קצינת נפגעים בדימוס, לשירות הצבאי שלה, אותו החלה לאחר שילדה את בנה הבכור, ועסקה בטיפול בנפגעים ובמשפחות שכולות, "לכן מבחינתי שני בנים זה היה עד הנה, תודה לאל". לקראת הפרישה החליטה המשפחה להתרחב ואל העולם הגיעו שני בנים חדשים - נמרוד ודניאל. "הם גדלו כמעט כמו תאומים", נזכרה ורדה, "דניאל היה האנרגטי. קראנו לו 'האילם' כי הוא לא דיבר, ונמרוד היה המתורגמן שלו. דניאל המציא שפה משל עצמו, בידיים, ונמרוד היה מדבר בשבילו. לא להאמין איך נמרוד הבין כל מה שהוא אומר, ואיך דניאל מגיל קטן ידע להגיע הכל בלי לדבר". ורדה מספרת על ילד שמח וברדקיסט שלחם כנגד עוולות בשם בצדק, ותמיד סייע לאלו בסביבתו שנתקלו בקשיים. "זה היה דבר מיוחד בטיפוס שהוא", העידה, "לראות לראות למי קשה ולעשות אותו חלק מהחבר'ה ולתת לו תפקיד חשוב, אלא דברים שהיו טבועים בו".
"אני בדרך כלל יודעת לעמוד על דעתי, אבל אי אפשר היה לעמוד מול דניאל", גילתה שדניאל הוא זה ששכנע אותה לעזור לו להתגייס לחיל הרגלים בגולני, "בחיים לא עשיתי פרוטקציה עד הפעם הזאת ודניאל הגיע לגולני. הוא היה מתזז אותנו, מתחיל לתת הוראות ואנחנו היינו רצים כמו עכברים מורעלים. הוא היה משפצר נשקים, היינו קונים איזותסה כאילו שיש לנו מחסן נשק, חצי משכורת הייתה הולכת על זה, אבל הוא היה משפצר לכולם. הוא לא אחד שיעשה לעצמו, אז היו קוראים לו דניאל טסה, הוא באמת היה ילד מטורף. הוא היה מחביא כסף בתיקים לחיילים עם בעיות כלכליות".
"דניאל החזיר אותי לצבא לתפקידי כרמ"ח נפגעים בנפילתו", סיפרה ורדה, "מהיום שקיבלתי את הדיסקית שלו היא עלי, 24 שעות ביממה. אין שכחה. כתבתי פעם אחת 'תן לי רגע אחד של שכחה'. אובדן ילד זה דבר קשה, נגד כל חוקי הטבע. אין רגע שבו אתה שוכח או מפחד לשכוח ולכן אנחנו לא צריכים את הזיכרון. אני לא יכולה להגיד שדניאל איננו סתם, הוא הלך בנפש חפצה, ילד שמח שכתב במכתב כמה פעמים 'שמח שהתגייסתי לגולני, לחמתי בכבוד ואני שמח שנולדתי למשפחה הזאת'. אנחנו זוכרים אותו שמח".
ניהול המיזם: יטבת פייראיזן וייל / ריכוז והפקה: לירן ליפשיץ / ליווי אומנותי: אוסי ולד