את ההשתתפות בתכנית יזמתי אני. אשתי כלל לא העלתה על דעתה להשתתף. היא הייתה זו שקיבלה את הפנייה, אבל "שכחה" לספר לי במשך יומיים. רק ביום השלישי, אמרה: "דרך אגב, התקשרו לפני כמה ימים מהטלוויזיה, הם רצו שנשתתף באיזו תוכנית..." למרות כל התנגדויותיה הבהרתי שקודם כל נפגשים ואחר כך נחליט. אני רציתי להשתתף בתכנית משתי סיבות עיקריות, הראשונה מכיוון שזו נראתה לי חוויה, אפילו שלא ממש הכרתי את התוכנית, היה לי ברור שאם אנחנו משתתפים בתוכנית טלוויזיה במשך שבוע שלם, זו חייבת להיות חוויה חזקה, בטוח שלא יהיה משעמם. הסיבה השנייה היא התקווה שבזכות החשיפה אני אוכל לחשוף לציבור הרחב את תחום התרפיה באמנות בו אני עוסק. הזדמנות להטביע את החותם ואולי להגשים חלום של הפקת סדרת תיעוד טיפולים באמנות. מכיוון המשפחה של רוני הייתה התנגדות להשתתפות בתכנית, כולם ראו בהשתתפות משהו שקרוב לשיגעון ועד לרגע ההכרעה ניסו להניא אותנו מכך. מהצד שלי, היו דעות לכאן ולכאן – האח הבכור והסבא תמכו בהתלהבות.
הפגישה המחודשת עם רוני הייתה הרווח הגדול ביותר
היו כמה רגעים בהחלפה שהיו מהנים מאוד עבורי: הרגע שבו גילינו את ההפתעה שמילנה הכינה לנו בבית. זאת הייתה הרגשה מדהימה של קבלה, ההבנה שהכינו לנו הפתעה שעבדו עליה קשה והשקיעו בה זמן, מחשבה וכסף. התרגשתי מאוד ובאותו רגע הבנתי שכבר אין ויכוח – הרווח וודאי. בנוסף, ההקשבה לילדות – התסכול שהיה בהתחלה שלא מבינים את הילדות, נגמר כאשר באחד מהקטעים שהקליטו אותם פתאום קיבלו את הבקשה שלי לא להפריע להן, פשוט להקשיב. כמובן שכמו תמיד היו להן הברקות. האזנתי בגאווה גדולה. כל אחת מהן דוברת לאומית. הפגישה עם רוני הייתה אולי הרווח הגדול ביותר: המפגש לאחר שבוע בלי שהתקיים ביננו שום קשר. מה שבדרך כלל נתפס כמובן מאליו, פתאום מוערך באופן שאי אפשר להתעלם ממנו, הגעגועים לא הורגשו עד לאותו רגע פרצו שם. ההתרגשות הייתה בשיאה.
היום השני בהחלפה היה הקשה ביותר עבורי, נסעתי ליום עבודה ארוך בירושלים, לאחר לילה שבו הילדה הקטנה סבלה מגעגועים עזים לרוני ובכתה בכי מר וחששתי שהולך להיות עוד לילה דומה. כל הדרך לירושלים ליוו אותי רגשי אשמה כבדים, בסדנה שהעברתי עסקתי בהתמודדות עם משברים ואת כל הדוגמאות נתתי מהיממה האחרונה. במיוחד תרמה להרגשה הרעה הערה של הגננת: "מה אתם עושים לילדה?" התחלתי לפקפק בבחירה, אולי באמת אני גורם להם נזק, אולי באמת זה יותר מידי עבורן? רק בסיומו של אותו לילה, כשהקטנה עמדה לצידי ולחשה בגאוה: "אבא הצלחתי לישון במיטה לבד כל הלילה" נגמר הסיוט והתחילה להתחזק תחושת הגאוה במשפחה החזקה.
"ואם לא אתגעגע אל אמא"
שחר, הילדה הבכורה, תמכה בי מהרגע הראשון והבינה טוב מאוד את הפוטנציאל, היא התרגשה מאוד ומהרגע שהחלטנו על ההשתתפות, ציפתה בכיליון עיניים. כל השבוע היה עבורה הרפתקה של פעם בחיים. רק ברגע אחד היה משבר, כשצוות הצילום לא היה לידינו, הרשתה לעצמה והזילה דמעות.
רז, האמצעית, הייתה מאוד מודאגת בהתחלה, והייתה מוטרדת מהרבה מאוד דברים. בגן היא שיתפה את כולם בלבטים שלה: היא מאוד אוהבת את האימא המחליפה, אבל מה יהיה אם אמא תראה שהיא אוהבת אותה כל כך, היא תעלב, תחשוב שאני לא אוהבת אותה ועוד מיני דאגות, במיוחד אם לא תתגעגע יותר מידי אל אימא. אבל על זה התגברה באמצעות "טבלת ייאוש" שצירנו יחד, כל יום מצויר משהו שהייתה רוצה שיקרה. במיוחד השקיעה בציור היום האחרון שבו היא פוגשת את אימא.
לזהר, הקטנה, הובהר מהרגע הראשון שזה רק משחק, שאנחנו במשך השבוע נשחק באמא מחליפה, היא שמחה מאוד לראות את השחקנית היפה, מיד התאהבה בה וחוץ מהמשבר של הלילה הראשון, שיתפה פעולה באופן מלא. רק אחרי שהאמא האמיתית חזרה, פרקה את כל מה שהיה על הלב.
הורדתי את העומס מרוני
בעקבות התכנית חלו כמה שינויים משמעותיים בדעותי ובהתנהגותי. השינוי הראשון הוא הורדת עומס מרוני, לקיחת מזכירה שמנהלת לי את היומן, עוזרת פעם בשבועיים ובמיוחד פרויקט ניקוי שבועי, שאני מבצע כשהיא איננה. פעם בשבוע אני מסדר ומנקה את כל הבית. השינוי השני הוא ויסות התגובות, הכרה בנזקים שאני מותיר בכל התפרצות – האמא המחליפה מילאה כאן תפקיד משמעותי – פתאום ראיתי אותה נפגעת מההתפרצות שלי. רוני מעולם לא הייתה מגיבה בצורה כל כך קשה, הייתה פשוט מפנימה ומתעלמת. אבל בתוך תוכה הייתה נפגעת. התגובה של מילנה להתפרצות שלי הבהירה לי את מה שלא ראיתי עד כה, עד כמה זה מעליב כשאני מתפרץ.
בעקבות התכנית נכנסו לקשר שלי עם רוני ממדים שלא היו קודם: שמירה עליה מפני התוקפנות שלי, מציאת יותר זמן איכות יחד והקרת תודה לדברים שעד אז התקבלו כמובן מאליו. בשבילי זאת הייתה חוויה ולמידה ולכן הייתי עושה זאת שוב. הלמידה קשורה ברצון שלנו לגדול, בכנות שלנו לבדוק כל אלמנט בחיים שלנו. החוויה של למידה משפחתית כמו זאת לא מזדמנת בכל יום.