מגיל קטן מגדלים אותנו על פתגמים כמו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו", "כל אדם הוא עולם ומלואו", ו"מה שרואים מכאן לא רואים משם". אבל נורא קל לנו לשכוח, אולי אפילו התרגלנו לרדד את החיים המורכבים האלה לכדי סטראוטיפ אחד בודד, מה שאתה רואה – זה מה יש. בשפה הפסיכולוגית קוראים למצב הזה היריסטיקה, מן קיצור דרך שהתחבב על המוח שלנו יתר על המידה, וכך הוא מקטלג את האדם שמולנו לתבנית קבועה מראש. אלא שאם נפנה לרגע אל קיצור הדרך של אושרי אוחיון (32), כנראה שהתבנית שלנו תתפרק. ולא, לא בגלל שאנחנו אופים גרועים, פשוט כי הגדרות לא תופסות עליו.
מצד אחד, אוחיון מחזיק לו בשלושה אופנועים ("טוסטוס לסידורים, אופנוע לשטח ועוד אחד לכביש בשבת"), תחרות בשבילו היא עניין של היום יום ("אני תמיד מסתכל מה מימין ומה משמאל כדי להבין את הקו שלי") והפינה השקטה שלו, מפתיע ככל שישמע, אלה הריגושים בחיים ("אקסטרים זה השקט אחרי שבוע של טירוף"). קחו אלפי שנות אור משם, ותמצאו בחור קצת אחר. מעבר לקונדיטוריה שמעסיקה את רוב זמנו, הוא גם מצייר ואפילו מנגן על פסנתר, טיפה אדיש עם קמצוץ של קנאה לחיים הפרטיים שלו. ובכל זאת, אוחיון מתמודד בימים אלה על תואר האופה הטוב במדינה, בתכנית "בייק אוף ישראל", שמשודרת בימי חמישי ושבת בפריים טיים קשת בערוץ 12. "פחדתי מהעניין של להתמודד עכשיו עם כל הטלוויזיה", הוא מודה, "זה לא משהו שחשבתי שאעשה אי פעם".
דווקא באודישן היה נראה שאתה רוצה לכבוש את התחרות
"אז זהו, יש הבדל. כשאני בסיטואציה אני שם עד הסוף, אני בתחרות, אוהב לנצח ולאתגר את עצמי. אבל החוויה הראשונית של לבוא, כשאתה מבין שהקונספט הוא של תכנית טלוויזיה, זה פחות אני. דווקא הכניסה, וכל שלבי האודישנים, העלו את החשק והעלו את רמת התחרות. אצלי התחרות היא יותר סמויה מאשר גלויה, אני גם פחות אוהב להעיד על עצמי, אבל בגדול אני תחרותי ותמיד שואף ליותר".
>> לייק לעמוד הפייסבוק של "בייק אוף ישראל" כבר עשיתם?
"אני הכי ילד של אמא"
היום, השאיפות של אוחיון כבר הביאו אותו רחוק. הוא עובד ב"בלו סקיי", אחת ממסעדות היוקרה של השף והשופט, מאיר אדוני, ונמצא בעיצומו של פרויקט חדש בשיתוף אספרסו, מסעדת "נור", הניו יורקית של אדוני ובית הספר הגבוה לקולינריה – "בישולים", שם גם סיים את ההכשרה המקצועית שלו. כדי להצליח לנהל את החיים העמוסים במרכז, עזב אוחיון לראשונה את עיר הולדתו, ירושלים, ועבר להרצליה. "תמיד גרתי ליד אמא, אמא תמיד לידי, ומה שעכשיו אני עושה, כשאני פה בהרצליה, זה הכי רחוק שהייתי ממנה אי פעם".
נשמע שאתה ילד של אמא
"אני הכי ילד של אמא. גדלתי בבית מרוקאי חם, עם סירים על האש ואמא מרוקאית הארד-קור, היא תמיד מביאה את המטבח שלה לכל מקום. אם הולכים לחברים אז זה תמיד: 'קח איתך את הסיר הזה, וקח גם את זה'. גם גדלתי למצב שהוא רק עם אמא, פחות הייתי עם אבא. היא לא הכניסה גבר אחר לחיים שלה, והשקיעה את כל כולה בגידול שלנו. היום כשאני מסתכל על זה, אני הכי מתחרט בעולם, מאוד הייתי רוצה שהיא תחיה את החיים שלה".
את הגירושים של ההורים אתה זוכר?
"אני לא זוכר הרבה, זה היה סביבות גיל שבע או שמונה. אבל אני זוכר את הקטעים שאבא היה בא אלינו, לוקח אותנו לקניון, היינו יוצאים, מבלים ובסופו של דבר חוזרים לבית של אמא".
לא קשה לגדול בלי דמות של אבא בבית?
"הקטע שכן הייתה דמות גברית בבית, אנחנו ארבעה אחים, שלושה בנים ובת כמו בן – בכל זאת היא גדלה עם שלושה בנים. אז היה לי את אחי הגדול, שהוא היה המילה הסופית בבית של מה קורה ומה נעשה, היה כבוד אליו. הוא באמת גם היה הגדול, זה שבא ועוזר לאמא בכל דבר. עם הזמן הוא התחתן, הכיר מישהי, עזב את הבית, ואז האחריות התחילה לעבור אליי ואל אחי הקטן. זה מאוד מספק, כי אתה פתאום מבין שאתה מעניק אחרי שהעניקו לך כל כך הרבה שנים. פתאום אתה מראה לאמא שלא סתם גדלנו, הנה, אנחנו פה בשבילך, באנו לעזור לך".
"אבא שלך נפטר עכשיו, ולאמא אומרים שהיא חולה בסרטן"
אלא שהעזרה האמיתית של אוחיון הגיעה בשלב מאוחר יותר בחיים. בגיל 30, כשהקריירה הקולינרית נמצאת בעיצומה, הודיעו לו שאביו חלה בסרטן. זמן קצר לאחר מכן, באמצע משמרת בוקר בעבודה, הוא קיבל את הטלפון הגורלי: "אמא אמרה לי 'אתה חייב להגיע ממש ממש עכשיו לבית חולים', והרגשתי שה'ממש ממש עכשיו' הזה, זה – 'אבא שלך הולך עוד שנייה ואתה חייב להגיע'. אז בלי יותר מדי עליתי ישר על האופנוע, נסעתי כמו מטורף. אין, אני לא אשכח את היום הזה. הגעתי, והוא כבר לא היה בחיים".
עוד ב"בייק אוף ישראל":
- החיים בורוד: מה הקשר בין עדן בן זקן למתמודדת "בייק אוף ישראל"?
- ליז עמיצור: "לא ציפיתי לתגובות מפרגנות בכלל, מי אני?"
- ממחר דיאטה: מה תאכלו מול הפרק של "בייק אוף ישראל"?
אוחיון אמנם לא הספיק להיפרד מאביו המנוח, שלאחר הגירושים, הקים משפחה עם אישה אחרת והביא איתה עוד שני ילדים לעולם, אבל השאלות שלא הספיק לשאול נחקקו אצלו בזיכרון עד הרגע האחרון. "זה חלק חסר בסיפור, היו לי איתו הרבה חלקים חסרים, והיו לי עוד הרבה שאלות לשאול אותו לפני שהוא ככה עוזב אותי, ולא בדיוק הספקתי. שאלות על כל החיים שלנו, על הילדות, על איפה הוא היה כשאנחנו היינו עם אמא לבד, אם הייתי חסר לו בגדול. הרבה שאלות של ככה להישען על הכתף של אבא, ולשאול אותו ממקום אחר, כי אנחנו כבר לא ילדים, והילד שלך בן 30. אבל כשרציתי להיכנס לשיחות האלה, אבא כבר היה במצב שהוא לא יכול היה לדבר, כי עשו לו חור בגרון והוא היה מחובר עם צינור".
גם בשבעה של אביו נותר אוחיון עם שאלות ללא מענה, אלא שאז, בשיא האבל, הכאב והאבדן הגדול, נחתה על המשפחה מהלומה נוספת. "להבין שאבא שלך נפטר עכשיו, ובאותו יום, בשבעה, אמא שלך חוזרת מבדיקה רפואית, ואומרים לה שהיא חולה בסרטן המעי הגס, זה רגע ממוטט. אני לא אשקר, היה לי רגע שבירה ברגע הזה. עשיתי איזה סוג של התבודדות עם עצמי בשביל להבין מה פאקינג קורה בעולם הזה. אני איבדתי חברים בצבא, אני קצת מבין את העניין של לאבד מישהו, אבל כשזה פתאום משהו שהוא ממש שלך, זה נותן פרופורציות אחרות. זאת הייתה תקופה מאוד מאוד קשה עבורי, השקעתי את כל האנרגיות בבית, בשביל להיות עם אמא ולחזק אותה".
איך אתה אוסף את עצמך, שם בצד את הפחד להישאר לבד, ומחזק אותה?
"הייתי חייב, אמרתי לעצמי אם אני לא אוסף את עצמי, אני לא אמצא את עצמי ולא בא לי ללכת לאיבוד, אני לא בזמן טוב של ללכת לאיבוד. יש פה גם את הילדה של אחותי, ואני לא רוצה להראות לה שמשהו נשבר. אז הייתי הכי יציב בעולם. עשיתי כל מה שאפשר לעשות מהבחינה הזאת. קודם כל, שאמא תרגיש טוב, ושלא יהיה חסר לה כלום. ועד לעניין של באמת לתפקד בבית כמו הורה, אם זה לקחת את אחיינית שלי לבית הספר, לגן, לשיעורים, לחוגים ולחיות את כל הדבר הזה".
איך שאר האחים התמודדו עם המצב?
"כולם נרתמו למען הדבר הזה, זאת הייתה סיטואציה מאוד קשה בחיים של כולנו. זה היה משהו שהוא לא אנושי, אבל זה קירב בינינו, בין כל המשפחה והאחים, נוצרה איזושהי זוגיות חזקה בין המשפחה".
אתה זוכר את הרגע שהודיעו לך שזהו, אמא החלימה?
"אני לא יכול לשכוח את הרגע הזה. זה היה באחד הביקורים שלי אצל אמא בבית החולים, סיימתי משמרת בוקר, ונסעתי ישר להדסה עין כרם. אמא שלי יצאה מטיפול כימותרפי והייתה נראית קצת כואבת ולא באנרגיה. היו לי ככה כמה דקות עם הפרופסור הראשי, וביקשתי ממנו לתת לי פרופורציות, להבין מה קורה. הוא אמר לי שהמחלה נעלמה, שאין גרורות, שהסירו הכל ושאמא רק צריכה להיות במעקב. החדשות האלה עשו לי לידה מחדש, ממש ככה".
בטח נפלה לך אבן מטורפת מהלב
"כן, סלע הייתי קורא לזה. זה היה יום מאוד מעודד, משהו כמו שנה אחרי שאבא נפטר – התשובה הסופית שאמא כבר לא במחלה ותצטרך רק לעבור טיפולים כימותרפיים. היום אנחנו כבר שנה אחרי הטיפולים, זה מצב ממש אחר. כיף שאמא איתי בתהליך, היא חווה את 'בייק אוף', זה עושה לה חיוך מאחורי המסך. אפילו שאני לא שם בשביל לראות את התכנית איתה, אני מקבל אינפורמציה מהאחים שלי – זה עושה את העבודה לאמא. הרבה מהבחירה שלי ללכת ל'בייק אוף' זה גם מהצד הזה, לבוא ולעשות קצת טוב מכל התקופה הזאת".
היא עודדה אותך ללכת ל"בייק אוף"?
"היא לא הבינה מה זה, עד היום שלא עליתי בפרומו, היא לא הבינה אפילו שאני עושה טלוויזיה. עכשיו, כשאני בפריים טיים אז היא עפה. היא גם מקבלת המון מחמאות מהשכנים והשכנות. פתאום היא מתקשרת אליי ואומרת לי תגיד לזאתי שלום ותגיד לזאתי שלום, זה קצת מצחיק, אבל אני רואה את החיוך שלה אז זה שווה עולם".
"אני כזה אדיש, שאני יכול לראות מטוס נופל ולהגיד: 'וואי, מטוס נופל'"
לא רק אמא של אוחיון מחייכת, נראה שגם החיים עצמם מעלים על הפנים שלו חיוך. או שאולי זאת בכלל הזוגיות החדשה שנרקמת, לאחר שנים של חיפושים אחרי הפרטנרית שלו: "אני בהתחלה של איזה משהו, אבל לא כל כך אוהב להגדיר הגדרות וכל זה". אולי ההגדרות לא באמת משחקות כאן תפקיד, אבל מה שדווקא כן תופס אותו הוא נושא המשפחה והילדים. "די, אנחנו כבר לא ילדים, אני בן 32, ראיתי את כל הדבר הזה, אני הכי מוכן בעולם".
אז למה זה לא קרה עד עכשיו?
"האמת שהייתי עסוק בלהגיע ליעדים מסוימים בחיים, הייתה לי הרבה עשייה מסביבי, וקצת מהמצב המשפחתי רפואי שלקח ממני הרבה אנרגיות. בתכלס, בגיל 32, אחרי שבאמת ראיתי וטעמתי הכל מהכל, אני יכול להגיד לך שלא מצאתי את הפרטנרית הנכונה. אני חושב שזוגיות לפני הכל זה פרטנריות, ולא מצאתי משהו כזה עדיין. רק בתקופה האחרונה".
מה באמת אתה מחפש בפרטנרית המושלמת?
"חברות לפני אהבה, לפני זוגיות, לפני הכל. שזה יהיה המקום שבא לי לבוא ולספר למישהו משהו, וזה לא יהיה לחבר הכי טוב זה יהיה אליה. אז אני אבין שאני שם".
ו-32 שנה לא מצאת אותה?
"תראי, מצאתי, אבל איפשהו זה נהרס בדרך. פתאום הבנתי שהפרטנריות הופכת לסוג של אובססיביות חולנית. אני מתחיל זוגיות עם מישהי, וזה מתחיל ממש טוב, ואני תמיד מדבר על העניין הזה של פרטנריות וחברות, ואחרי זה הופך למשהו קצת קנאי, קצת לוחץ מדי".
מהצד שלך או מהצד שלה?
"מהצד שלה. אני בן אדם מאוד אדיש באופי, לא בעבודה, לא ביום יום, אלא באופי. אני כזה אדיש שאני יכול לראות מטוס נופל ולהגיד 'וואי, נפל מטוס', זה קטע כזה. איפשהו גם יצא לי להיות עם מישהי שבסוף הפכה להיות די אדישה כמוני, וזה כיבה אותי. אני מים, אז אני צריך אש לידי. זה נשמע הכי הזוי, אבל הניגודיות הזאת, נראית לי הדבר הכי מושלם שיש".
"בייק אוף ישראל": ימי חמישי ושבת ב-21:00, קשת, ערוץ 12