כשפנינה טורנה סיימה את השירות הצבאי שלה היא החליטה לארוז את עצמה ולעבור לצרפת כדי ללמוד משחק. בצרפת היא גם הכירה את בעלה הראשון ואבי בנה היחיד, דוד, אבל מה שהתחיל כזוגיות מבטיחה הפך די מהר למערכת יחסית קשה ואלימה: "על פניו הוא היה מאוד חזק ויציב, וזה היה נראה לי נהדר שיש מישהו שיכול להגן ולשמור עליי", היא מספרת, "הוא אכן היה חזק אבל הוא לא שמר עליי".
"הוא היה יכול לקום בבוקר ולהגיד לי שהיום הוא רוצה רק סלטים, 'אני בדיאטה, שום דבר שהוא לא סלטים'. אז אני עומדת כל היום ומכינה סלטים, את כל הסלטים שבעולם, ואז הוא חוזר הביתה ושואל 'מה זה, אני אוכל רק סלטים בבית שלי? זה מה שהכנת לארוחת ערב?'", היא נזכרת בראיון אינטימי לתוכנית "אנשים", "אתה במצב שאתה לא מבין מה רוצים ממך, אז אתה עונה ואז אתה חוטף כי אסור לענות".
"הייתי קמה כל בוקר למלחמה חדשה, אף אישה לא צריכה להיות במקום בו היא חווה התעללות פיזית ונפשית". את הכאב הפיזי היא טוענת שהיא בקושי זוכרת, את ההשפלה לעומת זאת היא לא שוכחת: "הייתי במקום שהסתכלתי על עצמי וזעקתי, רציתי להציל את עצמי ולא יכולתי. בהתחלה חשבתי שאולי זה מגיע לי, אולי באמת עשיתי משהו לא בסדר, אולי אני באמת צריכה לשנות כמה דברים באישיות שלי".
טורנה נשכה שפתיים, המשיכה ללבוש את המסכה ("הייתי אומרת שנפלתי באמבטיה כדי להסביר את הסימנים הכחולים") ושמרה על תקווה: "אם אתה נופל ואין לך חלום להיאחז בו, אתה יכול לחפור בור ולקבוע שזה יהיה מקום הקבורה שלך, אני תמיד ידעתי שמשהו טוב יקרה". הישועה הגיעה רק כשבעלה החליט לעזוב את הבית כדי לחיות עם המאהבת שלו: "אלוהים שלח לי מלאך כשהוא שלח לו את המאהבת, ככה שזה סוף טוב".
"יום אחד היה לי הכל, ויום אחר כך התלבטתי אם לקנות פלאפל"
במשך תקופה מסוימת נדמה היה שטורנה באמת קיבלה את הסוף הטוב שלה. במהלך משפט הגירושים היא פגשה את מי שעתיד להיות בעלה השני, ז'אן פייר טורנה, גבר בעל אמצעים שהיה מבוגר ממנה ביותר משני עשורים, אלא שמהר מאוד היא מצאה את עצמה בצומת נוספת.
אחרי ארבע שנים ביחד ירד טורנה מנכסיו, והשניים חזרו לישראל כמעט חסרי כל: "יום אחד אתה יכול לקנות כל מה שאתה רוצה בעולם, ויום אחר אתה במצב שאתה צריך לחשוב אם לאכול או לא מנת פלאפל". איך בכל זאת היא התפרנסה? "כשאני הייתי בפריז והיה לי מכל טוב, פתחתי חנות". החנות הזאת התבררה בתור ההצלה שלהם, אחרי ששקעו בחובות, ומשם התחילו החיים החדשים.
בתחילה החנות הייתה ריקה מבגדים ובלי שום דבר למכור. "פעם אחת נכנסה מישהי ושאלה אם הבגד שאני לובשת למכירה, אז הורדתי אותו כדי שתקנה – ככה הכל התחיל", מספרת טורנה, "לקחתי את כל השמלות שהיו ברשותי, גזרתי אותן והוצאתי מהן גזרות. זה לא היה המקצוע שלי, לא ידעתי מה אני עושה – בחיים לא למדתי, לא ידעתי להחזיק מספריים או איך מסתכלים על גזרה, עשיתי רק את מה שאני אוהבת".
באותו שלב, בתום מאבק משפחתי, הפסידה פנינה את המשמורת על בנה היחיד, אז בן שש וחצי, ולמשך קרוב לעשור ניתק הקשר בין השניים: "אבא שלו הצליח לקחת אותו ממנו ולעולם לא תהיה לי הזדמנות לתקן את זה. אי אפשר להחזיר את החיים אחורה, אני לעולם לא אוכל להיות האמא שלא הייתי".
"אני לא מסננת, לא מוכרת בולשיט"
לאחר שבנה נלקח ממנה, מצאה את עצמה פנינה בצומת נוספת כאשר ז'אן פייר החליט לעזוב את הארץ. השניים התגרשו, אבל באגדות כמו באגדות: הנסיכה לא נשארת לבד. בשנת 1999 פנינה התאהבה שוב, הפעם באיש העסקים דוד לוינשטיין שהפך לבעלה השלישי. "הוא אחד האנשים הכי מדהימים שהכרתי", היא מספרת.
היית אז בת 36, יכולת להביא עוד ילדים. לא רצית?
"הייתה לי חוויית הורות שגרמה לי לא לרצות להביא עוד ילד. היום, בדיעבד, כן הייתי רוצה עוד ילדים אבל אז רגשות האשם מילאו את הרחם שלי ולא היה שם מקום".
מעגל נוסף נסגר כשבשנת 2001 בנה דוד חזר לחיקה: "כנראה שבסופו של דבר יש צדק בעולם הזה, ויש אלוהים, כי הוא חזר", אמרה פנינה באחת מתכניות 'מאסטר שף VIP' כשהתבקשה להכין מנה בהשראת תמונה משפחתית - תמונת החתונה של בנה שהיום מתגורר בבני ברק. "דוד שלי חזר בתשובה", היא סיפרה, "עד היום כשאני חולמת על דוד יש את דוד הזה, הילד בן ה-6 שאני מחכה לו, ויש את דוד הגדול".
דוד עצמו גם כן מודה שלקח להם זמן להתרגל אחד לשני שוב: "זה לוקח זמן, יש פער גדול, אבל לא יכולתי לצפות לגישה יותר טובה והבנה. בעזרת השם יש לנו עוד הרבה שנים כדי להשלים את הפער".
היום השניים עובדים יחד בעסק של פנינה, שהפך להיות סוג של עסק משפחתי - אחותה היא אמנית האיפור, בעלה מתעסק בניהול העסקי ודוד עובד במחלקת העיצוב הגרפי: "אני כל יום עולה במעלית והמילה הראשונה שיוצאת לי מהפה זה 'דוד', ואז הוא עונה לי 'כן, אמא' – זו כל האהבה בעולם שאני מבקשת", היא אומרת, "אני מרגישה שסוף סוף הגעתי למקום הזה שבו אני כבר לא צריכה לשרוד יותר. הצורך הזה לשרוד ליווה אותי כמעט בכל הצמתים בחיי".