"אני לא מאמין בדת, אני לא מאמין בחוקים, אלוהים אוהב את כולנו, לא משנה מי אתה, מה אתה, ערבי, יהודי, נוצרי, לא מעניין מנהגים". כשסער דוידוב מתלהב הוא מתחיל לדבר בשטף מהיר, המשפטים שלו הופכים קצרים ומסוגננים וכמעט שאפשר להרגיש איזה סוג של קצב. ראפר בדם. בשאר הזמן הוא דווקא טיפוס נינוח, נזרק על הספה בנונשלנט, מתלונן על עייפות קלה, מזכיר לעצמו שזה רק משחק.
דוידוב הגיע ל"כוכב הבא" מחדרה, על תקן היוצר המחוספס, בגיל 27, עם סיפור חיים לא פשוט ועם תשוקה אמיתית לבמה. אחרי שכמעט התקפל כשחטף באודישן שלו התקף חרדה קטן, דוידוב התעשת, שתה כוס מים ונתן ביצוע שהטריף את השופטים ואת הקהל. פתיחה מוצלחת, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר ביוצר שמתעקש לשיר חומר מקורי, ועוד בז'אנר שלא ממש כובש את המיינסטרים הישראלי – היה צפוי שהסיפור של סער דוידוב ב"כוכב הבא" יהיה קצר. והנה, רבע הגמר והוא עדיין איתנו, נחשב לאחד המתמודדים החזקים בתכנית, נפרד כל שבוע ממודחים שנחשבו למתמודדים מבטיחים ממנו.
כמו כל סינדרלה, גם פה הכל התחיל במקרה: "בכלל לא חשבתי לבוא ל"כוכב הבא". הופעתי באיזה בר, ראו אותי והציעו לי לבוא לאודישן. לפני זה לא האמנתי שאלך לתכנית כזאת, אני עושה מוזיקה שאין לה הרבה קהל בארץ. החלטתי לנסות, אבל לא ציפיתי להגיע לשלב כזה בתכנית. היו מלא אנשים תותחים וזה סוג של הישג".
ועכשיו, כמה תתבאס אם תיפול?
"גם אם אני עוזב עכשיו, אין לי כאב לב. יש אהבה ופרגון למי שכן יזכה, אנחנו פה הפכנו לסוג של משפחה. אני חושב שצריך לקחת כל דבר בפרופורציות, אין מה להתבאס – זה עוד שלב שצריך לעבור כמוזיקאי. זה הרי יגמר בשלב מסוים, אבל זה לא ישפיע על הדרך שהלכתי בה קודם, אני מתעסק במוזיקה כבר 17 שנים, זה לא שאף אחד לא יודע מי אני. יש לי אנשים שמכירים אותי, אני מופיע, מלחין, כותב ומעבד".
עם כמה שירים שרק מחכים לצאת, קליפ חדש, מפיק וגם מנהל אישי שדואג לענייניו – דוידוב מתחיל להרגיש על הגל: "יש עכשיו מכה של הופעות שזה ממש טוב. כל יום אני במועדון אחר, לפעמים אני הולך להופיע, ישן שעה שעתיים וקם לתכנית. אני עייף, אבל צריך להתפרנס".
יש סיכוי להתפרנס מהיפ-הופ בארץ?
"החשיפה היא 'פוש' ענק ומפה אפשר רק להתקדם ולהצליח. קיבלתי חשיפה נהדרת, זה מה שרציתי להשיג ומפה, אלוהים גדול. מעבר לזה, אין ספק שההכרה של התכנית בז'אנר עזרה לכל התחום של ההיפ הופ. זה פתח לאנשים את העיניים ואני מאמין שמהבחינה הזאת עזרתי די הרבה".
עם שירים מקוריים וז'אנר שמתקיים בישראל בקושי בשוליים, אין ספק שסער דוידוב מאתגר את צופי "הכוכב הבא", שרגילים לקאברים כובשים וקלים לעיכול, וזה לא נגמר בזה: גם הסיפור האישי שלו קיצוני בהרבה ממה שאנחנו רגילים לקבל ממתמודד ריאליטי ממוצע, הסיפור של דוידוב לא מרגש, הוא קשה.
דוידוב עלה לארץ עם משפחתו מאוקראינה בגיל שלוש. אמו עבדה במספרה באוקראינה ופתחה מכון קוסמטיקה בארץ, אביו הוא נגן סקסופון שמתפרנס ממוזיקה, מלמד ומנגן, עד היום. פחות מעשר שנים לאחר שעלה לארץ הילד סער דוידוב, אפילו לא בן 13, עוזב את הבית ועובר לחיות ברחוב.
איך מגיעים למצב הזה?
"התחלתי להיות ילד בעייתי. התחילו קצרים עם ההורים, הם נפרדו באותה תקופה ואחר כך חזרו, אבל היה לי מאד קשה להתמודד עם הלחץ והעדפתי לברוח. ההורים שלי אנשים טובים ואני מאד אוהב אותם, פשוט יש ילד שיכול להתמודד עם הבעיות, ויש ילד כמוני, יותר מדי אמוציונאלי כמה שניסו להחזיר אותי - אני התרגלתי לחיי הרחוב. לא רציתי לחזור ופספסתי הרבה".
"למדתי לשרוד, למדתי להעריך את הדברים הקטנים"
איך ילד מסתדר ברחוב?
"כשאנשים שומעים את הסיפור אז הם מתארים ילד, הולך ככה לבד, מסכן. אני הכי לא מתייחס לעצמי כ'מסכן', זאת הייתה תקופה מאתגרת. עשו מזה סיטואציה מסכנה, אבל בסך הכל שוטף חלונות בתחנת דלק, מתפרנס מזה, וישן בכל מיני זולות, מקלטים. היה לנו סוג של חבר'ה של הרחוב ולילד זה משהו שהוא גם כיף, אין הורים על הראש, אין אף אחד, מסתובבים עם חברים, יש אקשן, מחפשים צרות".
דוידוב חיפש צרות וגם מצא אותן: היו מריבות, מכות ומה שהוא מכנה "מעשי קונדס של ילדים". בכל מה שקשור ליציאה מהבית ולחיים ברחוב דוידוב מעדיף לשמור על תמונה עמומה, אבל מתעקש שאין צורך לרחם עליו: "אני תכל'ס מודה על כל יום שעברתי. זה ביגר אותי, זה עשה אותי בן אדם רציני. למדתי לשרוד, למדתי להעריך דברים קטנים ולדעת להשיג דברים בכוחות עצמי, למרות שבמהלך החיים ההורים עזרו לי הרבה ועשיתי להם הרבה צרות".
לדוידוב חשוב להדגיש שאין לו טענות כלפי ההורים שלו, למרות שהיה בסך הכל ילד, את האחריות למה שקרה הוא לוקח על עצמו. "ההורים שלי אנשים טובים שאוהבים אותי, הם תומכים במוזיקה שלי ותמכו בי בהרבה דברים, אבל כמו כל ילד היו לי קצרים איתם, והבחירה שלי הייתה לא להתמודד ולברוח. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל זה לא שאבא שלי בעט אותי מהבית, זה לא המקרה".
לבסוף הוא התגלגל להוסטל לנערים בסיכון. "היו שם אנשים שהיום הם במאסרי עולם. זה היה מקום של עבריינים לכל דבר, לחיות איתם זה יותר מסוכן מהרחוב, אתה לא יודע מה יכול לקרות בלילה. בסוף ראו שאני לא ילד אלים והבינו שלהשאיר אותי שם רק היה עושה לי יותר גרוע, אז העבירו אותי להוסטל אחר. יותר פתוח".
שם היה יותר טוב?
"הרבה יותר. היה לי שם חבר טוב, ישר התחברנו. הוא היה כולו עם ראסטות, הרגיע אותי ואמר שהכל יהיה טוב", דוידוב מחייך, בפעם הראשונה מאז התחיל הראיון, חיוך רחב, "התחלתי ללמוד ולהיכנס לשגרה, ניקיונות, משימות, שיחות, כל מה שהייתי צריך".
ומתי המוזיקה נכנסה לחייך?
"המוזיקה נכנסה הרבה יותר מוקדם. התחלתי לכתוב את הטקסטים הראשונים שלי בגיל 10, זה היה כמו יומן, ואז שמתי לב שאני כותב בחריזה ואמרתי 'זה כמו היפ הופ'. התחלתי להתחבר לאנשים עם אולפנים ביתיים וליצור דברים".
היפ הופ תמיד מגיע מקושי? יכול להיות יוצר היפ הופ שהחיים שלו דבש?
"אולי יש כאלה, אבל היפ הופ זה מוזיקת רחוב, זה מגיע מתרבות של מצוקה. לא סתם ב'ראפ' יש 16 שורות בבית, או 24, או 42. זה משאיר לך מקום לספר סיפור. בשירה רגילה, עם בתים של כמה שורות, אין זמן להכניס ממש סיפור. סתם שיר יפה שירגש אנשים - אני יכול לכתוב מאתיים ביום, אבל להיות אמן זה לבוא ולהוציא יצירה שתבוא ממך, ממשהו שאתה עובר, ואולי אנשים אחרים עוברים את זה גם".
הראל סקעת אמר לך שהוא מצפה שתשיר לא רק על עצמך, אלא על החברה. מה חשבת?
"קיבלתי את הביקורת באהבה, באמת. אבל אני לא אוהב שאנשים מוציאים שיר במטרה שאנשים יתחברו", הוא מכריז ומסביר, "נגיד אם יש עכשיו מלחמה, אז אני אוציא שיר על מלחמה ואראה שאכפת לי אבל אני בעצם רוכב על הגב של החיילים המתים. בחיים לא הייתי עושה את זה, אלא אם זה היה בא ממקום אמיתי. לא הייתי תופס טרמפ על כל דבר. למשל, עמיר בניון, אני מאמין שהוא בא ממקום אמיתי, הוא זמר ענק ויוצר ענק אבל אני לא מצליח להבין איך אם עכשיו היה פיגוע אחרי רבע שעה הוא מוציא שיר על פיגוע. אני לא חלילה בא להגיד משהו לא טוב, אני לא מכיר אותו ויכול להיות שהוא הכי מחובר לזה, אבל מהצד – זה לא נראה טוב."
ולך יש דברים שחשוב לך להגיד, או שאתה שר רק על עצמך?
"אני ב-90 אחוז מהשירים לא מדבר על עצמי. אני מזכיר את עצמי, אני בתוך השיר, אני נותן לבן אדם להרגיש מה אני הרגשתי כשכתבתי - אבל אני לא מדבר על עצמי. כל שיר אהבה סטנדרטי מדבר על הכותב, אבל בעצם הוא על משהו גדול יותר, על אהבה".
אם כבר מדברים על אהבה, דוידוב מאורס לקטיה, חברתו בארבע השנים האחרונות. הם הכירו דרך חבר משותף, דיברו, נדלקו, ואחרי שבוע עברו לגור ביחד. אחרי חצי שנה הוא הציע לה להתחתן.
איך ידעת שזה זה אחרי שבוע?
"לא ידעתי, אני לא יודע דברים כאלה, אבל אני לא מאמין בלגור ארבע שנים עם מישהי לפני שמתחתנים. אני בן אדם של תכלס. כן – כן, לא – לא, הכל סבבה, זורמים".
זורמים פחות, מסתבר, כשסער מטיל פצצה ומספר שנכון לעכשיו הם בכלל 'די פרודים'. "זה דברים שכבר מתבשלים זמן מה, ואני כבר כמה זמן לא בבית. היא שם עם החיות שלנו ואני מתגעגע רצח. כרגע אנחנו פרודים אבל היא עדיין מגיעה לתכנית, אנחנו בקשר, מדברים. נראה איך זה מתקדם".
אתה תמיד לוקח דברים בקלות?
"לא. לפני כמה שנים טובות נפרדתי מחברה אחרי ארבע שנים. שקעתי בדיכאון אמיתי, עמוק. חטפתי התקפי חרדה, כמעט שלוש שנים לא הצלחתי לצאת מהבית. הייתי קם בלילה, לא יכול לנשום, נכנס לפאניקה. אתה כל יום מת מחדש כמה פעמים. אני סובל מחרדות עד היום, אבל היום אני חזק. אחרי שיצאתי מזה אמרתי לעצמי שאין מצב בעולם שאני אהיה בכזה דיכאון בגלל שום בן אדם. אנשים הולכים, באים, מתחלפים, נפטרים, היו לי הרבה חברים שהתאבדו, שנהרגו, אבל אין מה לעשות. בסופו של דבר זאת הדרך".
מה יש בך שהצליח להוציא אותך מהמקומות שהגעת אליהם?
"אני בא ממשפחה טובה. חינוך טוב. אף פעם לא הייתי ילד צ'חצ'ח בלי ראש על הכתפיים, ותמיד ידעתי לשים לעצמי גבולות. גם ההוסטל עזר לי הרבה, וזה גם אני. תמיד הייתי הרבה יותר בוגר מילדים בגילי. אחד שיודע להתמודד עם דברים שילדים בגיל שלו לא מתמודדים. הבנתי דברים, שמתי גבולות".
אלוהים חוזר הרבה בשירים שלך. אתה מאמין?
"לא הייתי, אבל קרה לי משהו משמעותי שגרם לי להאמין שדברים לא קורים סתם. אמא שלי הייתה בחו"ל ואיזה זקנה, צדיקה, הזהירה אותה שהמוות מסתובב ליד בן שלה. באותו ערב יצאתי למועדון, איך שהגעתי חטפתי אגרופן מברזל לפרצוף, הלסת נשברה ונכנסה לי לגרון, חצי סנטימטר ממוות, זאת הייתה טעות בזיהוי. שם הבנתי שאין צירופי מקרים".
ואתה מחובר לדת?
"אני צם ביום כיפור אבל אני לא אשמור שבת, לא הולך לבית כנסת. אני לא חושב שצריך להגיד תפילה מסוימת במקום מסוים כדי שהבקשה או התודה שלך יקלטו. הרי מה זה תפילה? זה משהו יותר פנימי. אני מדבר עם אלוהים כמו עם חבר, וזה יותר חזק כשאתה לא מדקלם משהו שמדקלמים אנשים אחרים 8000 פעם ביום".
אתה בן אדם אופטימי?
"כן. עד כמה שאפשר".
איפה שאתה היום, אתה מרגיש ווינר? מרגיש ניצחון?
"ברור. לאן שהגעתי, אחרי כל מה שעברתי, זה מנצח בשביל עצמי. אני לא צריך את הטייטל של המנצח".
ואם תנצח?
"אם זה יקרה - הכל טוב ויפה. בשם השם נעשה ונצליח".
הכוכב הבא - רבע הגמר: ראשון ב-21:00