"אני בעצם שתי נשים: אחת רוצה את כל השמחה, התשוקה וההרפתקאות שהחיים יכולים לתת לי. האחרת רוצה להיות שפחה לשגרה, לחיי משפחה, לדברים שניתן להבין ולהשיג" (פאולו קאולו, מתוך הספר "11 דקות")
כזאת אני, ככה תמיד הייתי. תמיד במלחמה פנימית, אף פעם לא סגורה על עצמי, נמשכת לשני כיוונים. חצויה.
כזו הייתי עד שהכרתי את דני. כשהכרתי את דני פתאום הכל נהיה ברור. פתאום ידעתי מה אני רוצה בברור. רציתי אותו.
כשדני נהרג נכבתי.
לקח הרבה זמן עד שהניצוץ שבי התחיל לבעור בשנית, עד שהשמחה חזרה. עד שחזרתי להיות עצמי. לא בדיוק כמו שהייתי קודם, בגלל שעצב כבד מלווה את חיי בכל רגע נתון. העצב הזה קיים גם כשאני שמחה, אבל לפחות אני מצליחה לחיות עם העצב על זה שמת.
חזרתי להיות עצמי, הבחורה שמתחלקת לשתיים. זו שרוצה את כל השמחה, התשוקה וההרפתקאות שהחיים יכולים לתת לי. וזו שרוצה להיות שפחה לשגרה, לחיי משפחה, לדברים שניתן להבין ולהשיג. התוכנית "שלוש" נתנה לי הזדמנות להיות שתיהן. להיות הרפתקנית שמחפשת אהבה שמובילה לחיי משפחה ושגרה. כמה נפלא. החלטתי להצטרף לתוכנית בלב כבד ועם חששות רבים. לא ידעתי איך החברה 'תאכל' את הבחירה שלי. בדיעבד אני יודעת שבחרתי נכון. כמות הפרגון, ההזדהות ואהבה שאני מקבלת ברחוב גורמים לי לפרוח.
היו רגעים במהלך התוכנית שלא הבנתי למה בכלל בחרתי להצטרף לתוכנית ובשביל מה הייתי צריכה את זה. בדיעבד אני מבינה. אני מבינה שמאסתי בחיי השגרה נטולת האהבה, ושחיפשתי הרפתקה מרגשת. מצאתי אותה ב"שלוש". כשנוסעים כל יום לעבודה וחזרה, כשלא מרבים לצאת לבלות ומשתעבדים לשגרה - כבים.
ב"שלוש" נדלקתי ונפתחתי.
הייתה לי הזדמנות להכיר גברים חדשים, שלא הייתי מכירה בדרך לעבודה וחזרה, ושלא היו מופיעים פתאום על סף ביתי. גברים ששונים מהמודל שחשבתי שמתאים לי, ושבכל זאת מתאימים לי מאד ושעושים אותי שמחה.
הייתה לי הזדמנות להכיר חברות חדשות, כאלה שלא גדלו איתי ומבלות איתי במקום העבודה. שונות מאד ממני, אך מתאימות לי מאד.
הייתה לי הזדמנות להיפתח לאהבה חדשה. ככל שנלחמתי בעצמי, לא הייתי מסוגלת לעמוד בקסמו של נדב. מי כן מסוגלת?! הכרתי עלם חמודות, חכם מאד, יפה תואר מבחוץ, אבל אפילו יותר מבפנים, מעט מופנם, אבל בעל עולם מלא ומרתק.
בדיעבד אני מבינה שהדילמה הסופית הייתה ברורה מלכתחילה: זה או נדב או כלום.
אז למה בסוף בחרתי בכלום? יש לכך מספר סיבות, שאפילו אני לא מבינה את כולן.
אני מניחה שפחד היה אחת מהן. פחד באמת לפתוח את הלב. פחד מלהכניס גבר לחיים שלי ולחיים של אביה. פחד מלהיפגע, פחד מלכאוב, ואולי גם פחד מלשמוח, כי האמת לאמיתה היא שלא שמחתי ב-100% מאז שדני מת. פחד שיהיה לי טוב עד כדי שאני אאלץ לשחרר את דני ממני, ואני עוד לא רוצה. לא רוצה וכן רוצה. כן רציתי את נדב, אני כן רוצה אהבה, כן רוצה משפחה, כן רוצה שגרה, כן רוצה אבא לאביה.
חצויה.
>>לבלוג של מיה
>>לבלוג של קים
הבלוג הקודם שלי: איזה מתנה הייתי מביאה לאודישן?
זהו. נגמר השלב הראשון. נגמרו האודישנים. במהלך הימים האלו כל הזמן חשבתי לעצמי איך אני הייתי מתנהגת אם הייתי אני זאת שנמצאת במקום של הגברים. אם אני הייתי צריכה לעמוד באודישן מול שלושה גברים. אני חושבת שאם אני הייתי צריכה להביא איזושהי מתנה שמייצגת אותי או שאומרת עליי משהו אז המתבקש לכאורה היה להביא תמונה של אביה - אבל לא. הבן שלי אינו מיצג שאותו אני מציגה לראווה. הבן שלי הוא משהו מאד אישי, ואיני מרגישה צורך להשתמש בו כדי 'למכור' אותי או 'לשכנע' אנשים לצאת איתי. או כדיי לדחות את אלה שיירתעו.
אני חושבת שהמתנה שהייתי בוחרת להביא לאותם גברים הייתה מתנה משמחת.
לא אישית מידי כי אי אפשר להביא משהו אישי לשלושה, אבל גם כי לא מיד פותחים דברים מאד אישיים עם אנשים שלא מכירים. הייתי מביאה מתנה משמחת באופן גלובאלי, משהו שהיה משמח את שלושתם כי שלושה בחורים שרואים מיליון בחורות צריכים להיות שמחים, כמו שאני ניסיתי להיות במשך כל הזמן הזה.
ולמרות הכול, יש לי גם חרטות:
אני מתחרטת על רגעים שאיבדתי את הסבלנות.
אני מתחרטת על רגעים שבהם דיברו איתי, ואילו אני חשבתי על דברים אחרים.
אני מתחרטת על שאלות שאולי העמידו את הגברים שלפניי במצב מביך או לא נעים.
הדברים הללו נכונים כלפיי אך גם כלפיי יתר הבנות.
ויש לי גם אי אלו תובנות. בכל זאת, שלוש בנות- מיליון תובנות.
תובנות על נקודות חלשות, תובנות על נקודות חזקות.
תובנות על בנות חזקות שלפעמים הן גם חלשות.
תובנות על מערכות יחסים, מערכות שהורסים ומערכות שאליהן מלכתחילה לא נכנסים.
תובנות על סוגי אהבה. אהבה בין בני זוג, אהבה בין בני משפחה ואהבה בין חברות שברגע אחד ידעו שהן אוהבות.
בעקבות האודישנים השתנתה גישתי לגבי "המסגרת" המתאימה לי ובכלל, מה שחשבתי שמתאים לי באמת. למדתי שאני יכולה לתת צ'אנס גם לדברים חדשים, לאנשים חדשים, לסגנונות שאני לא מכירה או שלא הייתי מתחברת אליהם בסיטואציה אחרת.
אני שמחה מההזדמנות שניתנה לי.
עכשיו יוצאים לחלק השני של המסע. אני בטוחה שהוא הולך להיות מרתק.
הבלוג הקודם שלי: "אני מרגישה שעשיתי צעד קדימה"
גם אחרי היום השני עדיין לא קל לי. באינסטינקט הראשוני, רציתי להגיד כמעט לכולם לא. לא יודעת למה. פחדתי. כל הזמן חיפשתי סיבות ל"למה לא". זה כמעט תמיד התחיל במחשבה שלי ב'לא', לפעמים עבר ל'כן', ואז מייד השכל חיפש שוב דרכים לחזור ל'לא'. לפעמים הוא הצליח, לפעמים לא. ומזל שלא תמיד הוא הצליח. אני ממש שמחה מזה מכיוון שכשאמרתי 'כן' לגברים, הרגשתי שעשיתי צעד קדימה. כשאמרתי לא לגברים, הרגשתי מבוכה אדירה.
זה מביך לומר לא למישהו גם בחיים הרגילים, ובפומבי - עוד יותר. לשני הצדדים, אבל אחריי הכל, אין פה היכרות ארוכת שנים, אין פה אהבה שזורמת בורידים. כשזה מאד ברור ומרגיש לא מתאים - אין מקום למריחת זמן וסתם דיבורים. כשזה מאד ברור לי, אני אעדיף לומר זאת בהקדם, ולא להוליך את הגבר שולל. לא הייתי רוצה שינהגו בי אחרת. זה רק היה עושה את זה לעוד יותר לא נעים.
מה שכן נעים בסיטואציה הזאת, היא שבדרך כלל הצד השני פשוט חוסך לי לומר את אותן המילים.
בדרך כלל כימיה - או היעדרה - זה עניין הדדי. זה חוסך לי את ה'לא נעים'.
לעומת זאת, כשמגיע גבר שמוצא חן בעיניי זה מאד משמח להגיד לו 'כן'. לקבוע עוד פגישה. להתקדם הלאה. יש בזה משהו מרגש, כמו ניצוץ של התחלה. וזה כיף. הרי מי לא אוהב ניצוצות?
הבלוג הקודם שלי: "רציתי להגיד לא כמעט לכולם"
מעולם לא העליתי על דעתי סיטואציה מוזרה בה אני וחברותיי נשב בביתנו על הספה ונקבל את פניהם של גברים המבקשים להכירנו.
מעולם לא הכרתי כל-כך הרבה גברים בזמן כל-כך קצר.
מעולם לא עשיתי לשום גבר "אודישן".
הסיטואציה עלולה להישמע חלומית לזר שיביט מבחוץ, בהיבט הזה שאני פוגשת מלא גברים מרשימים וכל שנותר לי הוא לבחור, אבל לא. חלומית הייתה אולי הדרך הקודמת לתאר את המצב, אבל המילה "קשה" מתאימה לי יותר ברגע זה. קשה. קשה לפגוש גבר אחר גבר אחר גבר, ולא להתעייף ולהמשיך להתעניין ולתת לו צ'אנס אמיתי. קשה באמת לאמוד איכותו ומהותו של גבר אחרי היכרות של מספר דקות. הכי קשה לפתוח את הלב בסיטואציה הזאת. אוטומטית רציתי להגיד כמעט לכולם לא. מזל שהתגברתי על עצמי.
לרגעים לא הבנתי מה אני עושה שם. הסתכלתי על הסביבה ולא האמנתי שזה מה שאני רואה. לא הרבה אחר-כך הגיעו הדמעות. לא מצאתי את עצמי וחשבתי על הנסיבות שהובילו אותי לשם. מזל שהתגברתי על עצמי. בעצם, כשאני חושבת על זה עכשיו, מזל שהגעתי לסיטואציה הזאת, כי לכמה בחורות בעולם יוצא לשבת על הספה בבית ולצפות במצעד של גברים לבחירה שנכנסים?
מזל! מזל שהגעתי לסיטואציה הזאת, כי לכמה בחורות בעולם יוצא לשבת בסיטואציה כזאת עם שתי חברות מדהימות ותומכות.
מזל! מזל שהגעתי לסיטואציה הזאת, כי נורא קשה למצוא לבד את האחד בחוץ.
מזל! מזל שהגעתי לסיטואציה הזאת כי אולי באמת נמצא שם האחד.
ואני חייבת לציין עוד דבר אחד לפניי שאני מסיימת להיום: האודישן שהכי הצחיק אותי היה ללא ספק האודישן של התאומים - בן ומיכה. עד שהם נכנסו הייתי מותשת. ברגע אחד הם העירו אותי עם שמחת החיים שלהם, שמחה מדבקת, מחייכת שעושה טוב לכל הסביבה.
הבלוג הראשון שלי: רגע לפני שיוצאים לדרך
פחד והתרגשות, מעורבים ומתערבבים. אני לא יודעת למה לחכות ולמה לצפות.
ידעתי שזה יבוא, חשבתי שאני מוכנה לכך. אני לא.
אני לא יודעת מה אני אחשוב על התוכנית כשאראה אותה בפעם הראשונה יחד עם כולם, כשאני אראה את עצמי בפומבי במערומיי (בצורה מטאפורית!). אני לא יודעת מה יחשבו הקרובים לי, ומה יחשבו אלה שלא. מה יחשבו אלה שאכפת לי מהם ואלה שלא. אני לא יודעת איך זה יהיה ללכת ברחוב ולהרגיש שכולם מסתכלים.
יכול להיות שאהנה מתשומת הלב, אבל יכול להיות שלא. אני לא יודעת מה צופן העתיד. אני מפחדת ונרגשת לגלות. אני כן יודעת שניתנה לי הזדמנות. ניתנה לי הזדמנות לצאת ממעגל הנוחות שלי, ומהחיים היציבים שבניתי לעצמי. לצאת ולהנות. ניתנה לי הזדמנות להכיר חברות חדשות, להכיר גברים חדשים ולצבור חוויות. להנות.
לא הגעתי לתוכנית כדי לייצג כל מיני מגזרים אליהם אני שייכת. נכון, אני אמא. נכון, אני אלמנה. נכון אני דתייה. נכון, אבל לא רק. באתי לתוכנית בתור שרית.
שרית, שפעם אהבה לעשות דברים משוגעים, להתנסות, לחוות, לחיות.
ניתנה לי הזדמנות לחזור לעצמי. להפסיק לחיות בתוך כל הקטגוריות וממה שמצופה ממני, ולהיות פשוט שרית.
שרית שלא מפחדת לקחת סיכונים, כי היא יודעת שיש מאחוריה משפחה וחברים שאוהבים ותומכים.
שרית שלא מפחדת ממה שאנשים אומרים, כי לא ככה חיים את החיים.
שרית שאוהבת להפתיע אנשים.
התוכנית מלווה תהליך ארוך. לפרקים אהנה ולפרקים לא, בדומה לחיים. אני לא יודעת מה יהיה בסופו, אני רק יודעת לומר בתחילתו שאני מתרגשת לקראתו. מתרגשת ומפחדת.