עכשיו, אחרי שהייתם חלק מהמסע שלי, אני רוצה לשתף אתכם בתחושות שאחריי, עכשיו שהכל כבר נגמר.
כשיצאתי אליו, למסע המטורף הזה, לא ידעתי שככה הוא יסתיים. עברתי תהליך מאוד משמעותי בתקופה הזו.
ביריית הפתיחה המטרה שלי הייתה דיי ברורה עבורי – לפתוח פרק חדש בחיים ולשים את האקס מאחורי, להצליח להיפתח רגשית, ואולי אפילו להכניס גבר ללב שלי.
אני מאושרת לספר לכם שהצלחתי להגשים את היעדים האלה.
אחרי הרבה חוויות מפתיעות, מפגשים מרגשים, התמודדויות לא פשוטות, שיחות עמוקות ושתי בנות מדהימות לצידי- התבגרתי, למדתי, נפתחתי ובעיקר עשיתי כיף חיים.
בהתחלה, כשרק הכרתי את מיה ושרית חששתי שהן לא יבינו אותי, שישפטו אותי על היותי בת 23. הרי השאלה המתבקשת היא "מה יש לבחורה בגילי לחפש אהבה? ועוד בטלוויזיה". הופתעתי לגלות איזו הבנה הייתה להן וכמה תמיכה הן נתנו לי. מהרגע הראשון היה בינינו חיבור מהמם. אני לא יודעת אם היו לי מספיק כוחות לעבור את זה בלעדיהן. שלושתנו תמיד ידענו לתמוך, לחבק ולעטוף אחת את השנייה. מעבר לשותפות לדירה זכיתי בשתי חברות מדהימות לחיים. כל אחת נתנה לי מהקסם האישי שלה.
גם הגברים תרמו רבות להתבגרות שלי. כל אחד מהם השפיע והביא איתו עוד השקפת עולם. השתדלתי להפיק את המירב ולשאוב קצת הבנה מכל אחד מהם, לעצמי ולעולמי האישי. עידן למשל העניק לי המון שלווה, לימד אותי מהי מתינות ורוגע. עם מיכה ידעתי שלא יקרה בינינו משהו רומנטי, אבל הוא ידיד נפש לחיים, נתן לי כל כך הרבה משמחת החיים והגישה החיובית שלו. ארז הצליח לגרום ללב שלי לדפוק בחוזקה ולהתרגש לראשונה מאז "המיתולוגי", הוא היה שותף לאמונה שלי שזה אפשרי.
היום אני וארז לא ביחד. אמנם הייתה לנו תקופה מהנה ביותר בזמן הצילומים, אך מבחן המציאות שינה קצת את הדברים והחלטנו ברוח טובה ובפה אחד שזה לא מתאים לשנינו.
במהלך התוכנית ארז הצליח לכבוש אותי, דבר שמעט מאד גברים הצליחו לעשות לפניו, אבל משהו ביחסים בינינו "בעולם האמיתי" לא עבד באותה צורה שבה זה עבד על המסך. אני חושבת שארז הוא בן אדם מקסים ואנחנו עד היום בקשריי ידידות, אבל את האהבה הגדולה שלי לא מצאתי איתו. אבל אני לא עצובה בכלל. להפך אפילו. אני רוצה אפילו לגלות לכם סוד. קרו לי הרבה דברים טובים בעקבות התוכנית. כרגע אני לא בזוגיות, אבל הייתי צריכה לחוות את כל מה שעברתי בדרך כדי להרגיש את מה שאני מרגישה כעת- בשלות. עכשיו, אחרי שגיליתי שאני כן מסוגלת להתרגש ממישהו, שאני יודעת ובטוחה שמגיע לי להיות נאהבת, אין לי ספק שאני הרבה יותר בשלה למצוא את הגבר הנכון.
נהנתי לצפות בפרקים ולהסתכל על התהליך שלי מהצד ועכשיו אני מתחילה ליישם בחיי את כל מה שלמדתי. החשיפה רק הופכת את זה לעמוק וחזק יותר, זו מתנה לזכות ללמוד על עצמך מחוץ למסגרת.
אני מרגישה שאני נמצאת במקום הרבה יותר טוב היום. אני מאחלת לכל אחד מכם להרגיש את התחושה הטובה הזאת בבטן, לדעת שעברתם תהליך וצמחתם ממנו ובעיקר למצוא את הנחלה והדרך שלכם בעקבות האהבה
>>לבלוג של שרית
>>לבלוג של מיה
הבלוג הקודם שלי: אוריין או ארז?
כשראיתי את אוריין בדירה שלנו בפעם הראשונה לא יכולתי כמובן להתעלם מהגוף החטוב ומהמראה החתיכי וההורס! אבל כמובן שאצלי כלום לא יכול להיות חלק ופשוט והכל צריך לשלב אלמנט של מורכבות כלשהי.
מתברר לי שהבחור לא עשה צבא. בום- אני חוטפת פצצה לפנים ושוב פעם מתחילה עם התסביכים שלי ועם כל הסיבות ל"למה לא להיות איתו או להעביר אותו". אי אפשר היה לפספס את ההתלהבות של הבנות לגביו, הן עפו על המראה שלו ועל היותו מדריך שחייה שעובד עם ילדים. ממש מתכון להשגת האישה. אז כמובן שגם אני "נכנעתי" ללחץ החברתי. הוא נענה בחיוב לשלושתנו. המחשבה על זה שהוא הסכים לצאת עם כל אחת מאיתנו השאירה את נושא "אוריין" כמשהו לא מחייב או חד משמעי ויותר כעוד הרפתקה.
אבל כמו שאני מכירה את עצמי, אין מצב שנותנים לי גבר כזה ביד שרק צריך לבחור בין 3 בנות ואני לא אלחם על מקומי, אפילו רק בשביל לכבוש ולא להיות ברירת מחדל, כך שאני לא יודעת כמה הוא באמת היה האישיו. במיוחד בתוספת עניין הצבא, לא יותר מידי התלהבתי מהמפגש איתו, אלא רק מהחוויה שבנסיעה צפונה ומהסקרנות של 'מה מחכה לי'. ואז הגענו.
מהרגע הזה יש תפנית בעלילה. אוריין הוא בחור הורס שהצליח ב3 שעות לחשוף בפני הרבה מעבר ל"בחור שלא עשה צבא". פתאום הוא גם ג'נטלמן, איש שיחה, שנון ובעל חוש הומור, ספונטני, קליל, זורם. מאוד דומה לגבר המושלם שאני מחפשת.
אנחנו נכנסים למרכז קנדה (מקום נוסטלגי שהשאיר זיכרון מתוק וילדותי), מטר וחצי של אנרגייה פוגשת בחור יפהפה ומתחילה להחליק איתו בשיא הרומנטיקה ובביטחון מלא, בלי מסכות, בלי מבוכה, הכי חופשי שיש. כן, כן. הבחור לא רק סובב אותי על הקרח, הוא גם שיבש אותי לגמרי. בדרך כלל כשאני מצפה למשהו אחד ומקבלת משהו אחר לוקח לי זמן להסדיר את הנשימה ולחזור לשגרה. אבל הצלחתי לשמור על איפוק ולזרום בדייט למרות שהכי לא ציפיתי בעולם שזה מה שיקרה. לא ציפיתי בכלל לרמה כזאת של התעניינות בבן אדם. הוא אשכרה הצליח להוקיע את המחשבה בעניין הצבא ולגרום לי ליהנות מכל רגע בשלוש השעות האלו ואפילו לא ממש לרצות שזה יגמר. הרגשתי שמאוד נוח לי לדבר איתו ולהיות לידו. הגבריות שלו, הביטחון שלו, זה עשה לי את זה. כנראה שזה מה שאני צריכה בסופו של דבר. ביטחון וגבריות. ולאוריין היה את זה ביג טיים.
ארז נחום
הספקתי בדייטים שלי להסתובב במקומות שונים ברחבי הארץ ולעשות כמעט כל פעילות אפשרית. רכיבה על אופניים בקיבוץ דפנה, סקווש בהרצליה, החלקה על הקרח במטולה, הליכה בנהר הירדן, ביקור ברמלה, חליבת פרות בכפר הרוא"ה. חשבתי לעצמי - מעניין אם הוא יצליח להפתיע....
"אני מחכה לך במזרקה שמחוץ לתיאטרון גשר במתחם נגה ביפו". בלי רכב? בלי ספורט אתגרי? ועוד פה בתל אביב? אני מלאת סקרנות מה מצפה לי! אבל בגלל שהרי אני אלופה בלבוא עם תיק ענק של ציפיות שמקבל חור ענק בתחתית שלו באמצע הדרך, אני נותנת לעצמי דפיקות קלות על הראש ונושמת עמוק כדי לשמור על איפוק ושליטה ולא לקפוץ מעל הפופיק עוד לפני שהדייט התחיל. כי בסוף אני תמיד מגלה כמה נכונה הקלישאה "גודל האכזבות כגודל הציפיות".
נפגשנו, הוא לקח אותי לדירה של אמא שלו שנמצאת במתחם נגה לארוחת צהריים מפנקת שהיא הכינה לנו. הייתה שיחה מאוד זורמת ולידיה (אמא של ארז) פשוט גרמה לי להרגיש בבית. תוך 10 דקות כבר גלשנו לנושאים שבדרך כלל לוקח לי הרבה יותר זמן לפתוח אותם. ארז מרגע לרגע מחדד יותר את הסקרנות שלי לגביו ואת הרצון להכיר אותו. אני חושבת שהייתה בינינו כימיה מעולה. לאט לאט אני מגלה שיש לנו המון דברים במשותף. משם המשכנו לטיול רגלי לכיוון גן מאיר, לאזור המיועד לכלבים. התיישבנו על הספסל והתחלנו לדבר. לא שמתי לב בכלל איך הזמן רץ. הייתה אווירה טובה, רגועה, נעימה. משם המשכנו ל"קפה ברנש" שבבעלותו. (מממ... עצמאי, חרוץ. גבר-גבר. מצויין לי). כמו שני תל אביבים טיפוסיים התיישבנו בקפה על חצי בירה צוננת בצהרי היום- בדיוק כמו שאני אוהבת. ארז מתחיל ממש למצוא חן בעיני. הייתי לגמרי בתוך הדייט. לא היה שום שלב שהתנתקתי או שלא היה לי נוח. רוב הזמן אני מחייכת ומשתדלת לשמור על מורל גבוה בחיים שלי, אבל הפעם החיוך שלי באמת נבע מאושר.
הבלוג הקודם שלי: בשלב האודישנים למדתי בעיקר על עצמי
למדתי המון במהלך הפגישות הראשוניות עם הגברים. למדתי בעיקר על עצמי. גיליתי כמה הייתי ביקורתית ובררנית. גיליתי שעד היום לא אפשרתי לעצמי להיפתח באמת, והבנתי שהיה לי מאוד קל להיתפס על "טייפ-קאסט" מסוים, שכל הזמן הזה הייתי תקועה, לא מתפשרת ולא פתוחה לשום דבר אחר. פתאום נחשפתי לעולם רחב יותר. נחשפתי לאנשים מדהימים שאם הייתי רואה בפעם הראשונה בחיי האישיים מעולם לא הייתי חושבת לצאת איתם. הבנתי שעד היום כנראה בכלל לא הייתי בשלה לזה כי לא באמת יכולתי להכיל עוד מישהו בחיי שייענה לכל הדרישות המוגזמות שלי.
אני צעירה. הבנתי שאני בכלל לא יודעת מה זה גברים. בקושי יצאתי לדייטים. בדרך כלל אחרי הדייט הראשון כבר פסלתי ומצאתי את כל הסיבות ל"למה לא". לעומת זאת, באודישנים נחשפתי לטיפוסים שונים. ביישנים, שקטים, אסרטיביים, נחושים, מצחיקים, מעניינים ומרגשים. זה לימד אותי על שיפוטיות, כמה נוח לפעמים לשלול אנשים בגלל רושם ראשוני ופה פשוט לא היה לזה מקום. מעבר לזה, הפרידה מהאקס שלי השאירה אותי עם טעם רע בפה בכל מה שקשור לגברים. היו רגעים שהתרגשתי לראות כמה אני טועה ואיזה בחורים מקסימים יש.
למדתי שאין דבר כזה "קריטריונים לגבר האידיאלי". כולנו בני אדם ומן הסתם אני רוצה את הכי טוב בשבילי וגם ברור שלכל אחת מאיתנו יש גבר שיכול להתאים לה יותר וגבר שפחות. אבל אף אחד לא מושלם ואין סיבה להיות כל כך מקובעים. בסוף מתאהבים בבן-אדם עצמו. לא ביופי שלו, במקום המגורים שלו או במקצוע שלו. הבנתי שיש הפתעות בחיים ואם אשאר סגורה ומקובעת לא אצליח להיחשף אליהן.
היו גם לא מעט מקרים שמהצד הייתי בטוחה שהנה הגיע גבר ראוי למיה או לשרית ושלא כדאי להגיד לו לא בשלב הזה. האינסטינקט הראשוני היה לנסות לשכנע אותן, אבל מהר מאוד, כשלמדנו להכיר זו את זו, הבנתי שכל אחת פעלה באמת מהבטן והחליטה מה נכון לה, אז הרפיתי. אני לא חושבת שיש בכל התוכנית הזאת "החלטה שגויה". הכל מאוד אמיתי, אישי, אינדיבידואלי. כל אחת מאיתנו קשובה לעצמה ולתחושות שלה. אין כאן נכון או לא נכון.
לגביי הגברים שפגשתי ביום האחרון, אני חייבת לציין שהאודישן שהכי השפיע עלי היה של לוקאס. בחור ארגנטינאי שעלה לארץ לפני שנתיים. עזב את המשפחה ועלה לבד, התחיל מאפס, בלי שפה, בלי משפחה, בלי חברים. אנשים כאלה עצמאיים, נחושים, מכווני מטרה- מרגשים אותי. הוא לא וויתר על החלום ועם כל הקשיים הצליח לכלכל את עצמו ולהתחיל חיים חדשים בארץ. האמביציה שלו סקרנה אותי ומאוד רציתי להיפגש איתו שוב.
גם ארז הרשים אותי לטובה. תל אביבי בן 30, בעל בית קפה בעיר. הוא עלה במדרגות ומהרגע שישב הייתה לנו כימיה מעולה. השיחה בינינו הייתה כיפית וקלילה. הוא נתן לי את הביטחון שגם לבחורה בגילי מותר לרצות לאהוב ולהיות נאהבת. הוא לא שפט אותי למרות שגברים רבים בגילו עשו זאת.
אני חושבת שבסוף הכל לטובה. מי שצריך להיות בין הגברים שלי, נמצא. אם לא העברתי מישהו, כנראה שזה פשוט לא היה צריך לקרות.
אני מתרגשת מאד לקראת ההמשך. אני כבר לא יכולה לחכות.
הבלוג הקודם שלי: "לא רוצה להגיד כן מתוך חמלה"
אני בדרך כלל מאוד ישירה ולפעמים אפילו יש לומר אימפולסיבית. אם יש משהו שמסקרן אותי אני שואלת, אבל כמובן שיש לי המון כבוד כלפי הגברים שהגיעו לאודישנים ולכן הכל היה בנימוס. אין לי שום כוונה לפגוע או להיות תוקפנית.
זה בכלל לא פשוט להגיד למישהו "לא". להפך – זה אפילו מאוד קשה. בהתחלה היו רגעים שהתנצלתי, ובנימוס שגובל בחוסר נעימות ובלית-ברירה כמעט אמרתי "כן". אבל צריך להבין שזה כל העניין, ואלה "חוקי המשחק". הרגעתי והזכרתי לעצמי שהכל בסדר, אף אחד פה לא בכוח וכולנו לוקחים בחשבון שיכול להיות שנשמע "לא". אחר כך השתחררתי והרשיתי לעצמי להיות ישירה יותר. אי אפשר להתפשר. מדובר פה בחוויה מאוד אמיתית שחייבת להיות מדויקת וכנה. לא הייתי רוצה להגיד כן למישהו מתוך חמלה. זה לא פייר כלפיו, וגם לא כלפיי.
אם אני הייתי עומדת באודישן מול שלושה גברים וצריכה להביא מתנה שאומרת עליי משהו או שמייצגת אותי, אני חושבת שהייתי מביאה את האוכל של אמא שלי. הייתי עושה זאת מכמה סיבות: אמא שלי היא הבן אדם שהכי קרוב אלי. עברתי איתה המון בחיים, לטוב ולרע. להביא משהו שקשור אליה מרגיש לי הכי אמיתי ומחובר אלי. אין דבר שאני יותר אוהבת לאכול מאשר את האוכל שלה. בסיסי, פשוט, אבל הכי טעים בעולם (אורז, פירה, שניצלים, קציצות). בנוסף, אומרים ש"הצבא צועד על קיבתו" - אוכל וגברים זה תמיד שילוב מנצח...
היה בחור בן 23 שסיפר שהוא אף פעם לא היה עם בחורה, שהוא בתול. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל מהר מאוד הבנו שזה רציני והכנות והפתיחות שלו מאוד ריגשו אותי. לבוא מול שלוש בחורות ולחשוף בפני כל המדינה על ההספק (או נכון להגיד חוסר ההספק) המיני שלו- זה לא קל. ואני מעריכה מאוד אנשים שכנים ונאמנים לעצמם.
השתדלתי לבוא מאוד פתוחה לאודישנים. לשים את הבררנות והביקורתיות בצד ופשוט להיפתח. מתי כבר אזכה לקבל כל כך הרבה גברים שכולם מחפשים אהבה? הייתי מאוד משוחררת ולכן אין לי חרטות כי בינתיים אני חושבת שבחרתי גברים שמתאימים לי, לפחות לשלב הראשוני והבסיסי הזה. נראה מה יהיה בהמשך. אחריי הכל, עוד לא סיימנו לפגוש את כל הגברים בבית ביפו, אז אני באמת מסוקרנת לראות אילו גברים יגיעו בפעם הבאה.
הבלוג הקודם שלי: "התשובה השלילית ביאסה אותי"
אני חושבת שמעולם לא ראיתי כל כך הרבה גברים בזמן כל כך קצר. מכל מקום בארץ, מכל הגילאים, המקצועות, בכל הגבהים והצורות. המגוון היה כל כך רחב, כל כך צבעוני, שלעיתים הצלחתי להתבלבל ולשכוח את "רשימת המכולת" לגבר האידיאלי שלי. זה אולי נשמע קצת "צרות של עשירים", הלא מה יכול להיות יותר טוב לבחורה מלערוך אודישנים לכל כך הרבה גברים? והיא במקום שהיא רק צריכה לבחון ולבחור?! אבל זו משימה לא פשוטה בכלל. צריך לנשום עמוק בכל פעם. להכיל ולהקשיב לכל גבר. הסיטואציה מלחיצה מאוד לשני הצדדים, גם לנו הנשים וגם לגבר שיושב מולנו. תמיד אמרתי לעצמי שכלום לא מובן מאליו, ואם אני רוצה מישהו זה לא אומר שהוא בהכרח רוצה אותי.
היתרון המרכזי של תכנית כזו הוא שיש לנו מגוון של גברים איכותיים, פוטנציאלים ולכולם או לפחות לרובם יש מטרה אחת מאוד ברורה- למצוא אהבה. זה מצמצם בכמה וכמה רמות את הקושי בחיפוש בחוץ. מעין חממה. כולנו כאן מאותה הסיבה וזה מאוד מקל. אין את הבלבול הראשוני והמשמעותי שיש בחיי הרווקות בחוץ. יתרון גדול נוסף מבחינתי זה שיש לנו האחת את השנייה. אנחנו מאוד שונות, אך גם מאוד משלימות זו את זו בצורה מדהימה. מחזקות. תומכות. מדרבנות. נותנות בראש כשצריך, עוזרות כשצריך להגיע להחלטה. זה נתן לי כוח.
עם יתרונות מגיעים גם חסרונות כמובן. לדוגמא, העובדה שהרושם הראשוני הוא מאוד קצר, לשני הצדדים. יכול להיות שבדרך יש פספוסים. גברים שאולי הייתי מתרשמת מהם אחרת לגמרי אם היה יותר זמן. רמת השיפוט שלנו חייבת להיות גבוהה כי הזמן קצר. בנוסף, הסיטואציה מלחיצה: גבר אחד שיושב מול שלוש בנות וצריך לתת את כולו בכמה דקות.
מטבעי אני די קלילה, משתדלת להיות אופטימית וספונטנית. היו רגעים שזה לא היה פשוט והתלבטתי המון מה לעשות, ולפעמים נתתי לפחדים והחששות לנהל אותי. "אם אומר לו כן והוא בכלל לא רוצה? אם אחת הבנות מעדיפה אותו יותר ממני? ואם בפעם הבאה שנפגש זה בכלל לא יהיה אותו דבר?"- אבל ניסיתי לשחרר ככל האפשר כדי ליהנות מזה ולזרוק את עצמי למים, לחוויה מיוחדת וחד פעמית בחיים שלי.
היו כמה טיפוסים מצחיקים, לא שגרתיים כאלה:
ביניהם היה גבר אחד בן 50 שסיפר שהוא יוצא עם בחורות בנות 20-25 בדרך כלל. חשבתי בלב "מה גורם לך לבוא לפה ולחשוב שאני מחפשת גבר בגיל שלך?" התגובה של הבנות קרעה אותי מצחוק! הן אמרו לו "לא" בטענה שהן בטח מבוגרות מידי בשבילו.
והגבר שאמר לי "לא" - הסיבה שרציתי לפגוש אותו שוב הייתה כדי לנסות משהו חדש, להתעלות על הבררנות המוקדמת והשיפוטית שלי. הוא אמר שהוא שומר שבת ואני מראש התנגדתי בכלל לצאת עם מישהו כזה כי העולמות שלנו שונים מאוד, אך האודישנים לימדו אותי שמאחורי הכל עומד בן- אדם. הוא שעשע אותי מאוד ורציתי לשים בצד את עניין הדת ולתת לזה צ'אנס. חבל שעד שכבר נפתחתי למשהו שכל כך שונה ממני קיבלתי תשובה שלילית. זה ביאס אותי.
והחתיך, איימוס, בחור אתיופי בן 30. יש לו פנים הוליוודיות. כשהוא עלה במדרגות לא הצלחתי לשמור את האיפוק בבטן ופשוט התנפלתי עליו ואמרתי לו שהוא מהמם!
הבלוג הראשון שלי: רגע לפני שיוצאים לדרך
כשקבלתי בפעם הראשונה את הטלפון לגבי השתתפותי בתוכנית, לא היססתי ולא חשבתי פעמיים. קודם כל אמרתי "לא". לדבר על אהבה בטלוויזיה? לצאת עם כמה גברים במקביל? לחשוב שבכלל אצליח להפתח לגבר אחר שהוא לא האקס המיתולוגי שעדיין חי ובוער בי כבר ארבע שנים? לא ייתכן. אין סיכוי. בלתי אפשרי.
אחרי שיחת הטלפון השניה, לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי באריכות על הדברים. ימים ולילות של התלבטויות אם לעשות את זה או לא. בניתי לעצמי את הטבלה הידועה של בעד ונגד. למה בעד? אני צעירה, זה הזמן שלי לחוות, להתנסות, להתאהב, לקפוץ למים, להעז, להיות חלק ממשהו בלתי נשכח ומרתק שיהיה לי לספר לילדים ולנכדים שלי, להתמודד, לעבור תהליך של התבגרות ובעיקר- להתגבר. להתגבר על הפרידה הקשה והכואבת שמחזיקה אותי במקום כבר ארבע שנים ומונעת ממני להרים את הראש ולהמשיך הלאה. להתגבר על המחשבה הכל-כך שלילית בכל מה שקשור לדבר הענק הזה שנקרא אהבה. לדעת שיש עתיד ללב שלי (שכבר הפסקתי להאמין בו) ושלא הכל מתחיל ומסתיים במשפט "רק אהבה מביאה כאב" כמו שנהגתי לחשוב. אחרי הכל אני רק בת 23 וזה קצת עצוב לחשוב כך.
למה נגד? מה יש לי לחשוף את כל זה בטלוויזיה??? למה כולם צריכים להיות שותפים למסע הכל כך פרטי ואינטימי הזה? ומה הסיכוי בכלל שאני אצליח להתאהב או בכלל להפתח לגבר אחר?
ואז הגעתי למסקנה: אם לא אנסה לא אדע. לא אדע אם יש חיים אחרי הפרידה. לא אדע אם אי פעם אוכל להתגבר. לא אדע חוויה מרתקת מהסוג הזה אם לא אקח בה חלק. וכך עשיתי. החלטתי לאזור אומץ וללכת על זה. החשיפה רק הופכת את זה למסע משמעותי יותר. כי עד עכשיו- לבד לא היה לי אומץ לצאת אליו.
כרגע אנחנו עומדים בקו המירוץ וממש עוד מעט נשמעת יריית הפתיחה. אהיה כנה- אני מפחדת פחד מוות. מהכל... מהתהליך, מהגברים, מהחשיפה. כל היום הראש במחשבות והדופק מהיר מהרגיל. ואם לא אצליח להפתח? ואם אף אחד לא ימצא חן בעיני? ואם ארצה מישהו והוא לא ירצה אותי, איך אתמודד עם הסירוב? עוד כאב? ויש בכלל סיכוי להאפי-אנד? אני כל כך סקרנית לדעת מה יהיה. מטבעי אני מאוד אופטימית. משתדלת תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה. להשאר חיובית. בעניין הזה לא קל לי. אבל אני רוצה לצאת למסע הזה כשיש בי את האמונה. האמונה שמגיע לי להיות פה. מגיע לי להצליח להתאהב שוב ולהרגיש את הפרפרים בבטן, ואפילו, מגיע לי להיות נאהבת. להתחיל דרך חדשה ואופטימית יותר. עכשיו, כשכבר החלטתי שאני עושה את זה, אני יכולה להגיד בוודאות-
אני קים. ואני רוצה למצוא אהבה.