"אומרים לי שאני שליחה של הסרטן"

"10.10.2010. חוגגת 7 שנים לגילוי המחלה. חוגגת?? כן, חוגגת. חוגגת את היותי כאן, חיה את חיי.

חודש המודעות לסרטן השד מתפרסם בכל מקום, קמפיינים ואתגרים. אז גם אני אותגרתי... חודש שביעי להריון, גוש בשד, הרופאים - גוש חלב, 4 חודשים אחרי לידה, גיל 24, מסתגלת לאמהות, סרטן שד, ניתוח, שנה של טיפולים, כימו, ביולוגי, הקרנות- הכל כלול. פרידה מהשיער הארוך, קרחת, נפיחות, הנשיות נפגעת.

חוגגים את סיום הטיפולים, עובר שבוע, אבא שלי נפטר, מותיר חלל עצום. שנתיים של שקט, בדיקות ומעקבים. הסרטן כנראה יישאר כזיכרון.  

בוקר יום שני, מתעוררת בפרכוסים, טומי מחזיק לי את הלשון, ביד השנייה מרחיק את ליה. טיפול נמרץ, גרורה במוח, המחלה מקבלת תפנית. ניתוח ראש, חצי ראש מגולח ומצולק, הקרנות   כירורגיות, סטרואידים, נפיחות, ליה כבר בת 4,  מדברת על אחים, בבטחון אני מבטיחה, עד כיתה א' יהיו, יש הרבה זמן עד אז, הכל יסתדר, אני בטוחה. 

שנה עוברת, חזרה לשגרה, היד על הדופק, בדיקה שגרתית, מופיעה גרורה, נכנסת לניתוח ראש, הקרנות כירורגיות. די, נמאס!

מתחזקת, ממשיכה הלאה, אין ברירה, החיים ממשיכים. עברה חצי שנה, לא להאמין, שוב היא חזרה, יאללה, ניתוח 'בקטנה', הצעתי לעשות רוכסן, הקרנה כירורגית, כדורים ושאר ירקות.בעל אופטימי, אך עם היד על הדופק. נלחמים, לא עוצרים. יומיים לפני יום הולדת 30, אחרי חצי שנה של שקט, לא להגזים, צריך קצת אקשן, בדיקה שחוזרת, הפעם החליטה לבקר ליד העין.

אופס, אני בהריון.

החלום מתנפץ במהרה, צריך לעשות הפסקה, בדרך להפסקה, בעיניים בוהקות, טומי מבטיח לי, יהיו לנו עוד ילדים. אז כבר לא אספר לליה, בינתיים לא יהיו לה אחים. נפרדת מההריון, חודש הקרנות, נסיעות יום יום להדסה. מסכה נוראית שמועכת כל נים בפנים. מחליטים על טיפולים, כימו וביולוגי, על שולחן הרופאה הודעתי, לא לפני שימור פוריות. טומי בלחץ, אין זמן. "יש זמן להכל", כך הרופאה אומרת.

חודש של פוריות, זריקות, הורמונים, מתקבלים באהבה. מקפיאים עוברים, חושבים על פונדקאות,  מחליטים על גיוס המונים. מצליחים לגייס חצי מהסכום. כנגד כל הסיכויים, על אף כל המכשולים, אנחנו כאן, משפחתי ואני, בעיצומו של תהליך, אוטוטו נהיה הורים לשתיים, אוטוטו לליה תהיה אחות. הבטחתי עד כיתה א', זה קורה בכיתה ב'.

זהו הנצחון שלי, שלנו.

לאורך כל הדרך, עליות וירידות, לפעמים אוהבת את עצמי, לפעמים קצת פחות. לפעמים מוותרת  עצמי ולעיתים לא. שינויים פיזיים, נפשיים, בלי הפסקה. הסביבה מכילה אבל לא באמת מבינה. בעל שמזמן הפך לרופא, בחור צעיר שסוחב על גבו כל כך הרבה. ילדה שנולדה למציאות מסויימת, לכן היא כל כך מיוחדת. משפחה תומכת, חברות חדשות לחיים. אני כאן, מאושרת, לא מושלמת אבל שלמה.

היום, אני מאפשרת לעצמי  לא תמיד להיות הגיבורה, גם לי מגיעה המנוחה. 7 שנים עברו, לא תמיד היה רק רע, היה גם טוב, התבגרתי, התעצמתי. חיה את חיי ומאמינה שהחיים הם כאן ועכשיו. לא מחר ולא אתמול.

הכל תלוי בנו, החוזק הנפשי, ייתן לגוף את הכוח. יש בנו את הכוח לרפא את עצמנו. אז אני כאן, עם כתר על הראש, בחדר טיפול יום, מקבלת את החומר באהבה, מבחינתי הוא האוויר שאני נושמת, תודה על האפשרות לקבל טיפול.