גיל: 35
תחום מומחיות: כירורגיה כללית בבית החולים בילינסון
להיות מתמחה זה... לקום כל בוקר ולבחור במקצוע הכי מרגש, אבל גם הכי קשה שיש.
הרגע שבו הבנת שאת רוצה להיות רופאה: לא היה רגע כזה. אני לא מהילדים שגדלו להיות רופאים. זה לא משהו שדיברתי עליו, לא משהו שרציתי. חלום חיי היה להיות אסטרונאוטית בנאס"א. מתישהו, בטיול שאחרי הצבא, חשבתי איזה מקצוע ייאפשר לי ללמוד כל הזמן ולהיות באינטראקציה עם אנשים. אני עם הפרעת קשב וריכוז קשה מאוד, צריכה משהו שישאיר אותי בעניינים כל הזמן. ההתאהבות שלי במקצוע הרפואה וההבנה שאני באמת אוהבת את מה שאני עושה, קרו במהלך הלימודים. כשנכנסתי לשנים הקליניות והגעתי לבית החולים בשביל ללמוד, הבנתי ב-100% שמצאתי את המקום שנכון לי בחיים.
הכי הרבה שעות ברציפות שלא ישנת? מעל 30 שעות, אבל כבר הפסקתי לספור מתישהו. לא מתרגלים לזה. כל פעם אחרי תורנות, הגוף עובר התרסקות טוטאלית. זה כמו להיות שיכורה, את לא יודעת אם את עייפה, רעבה או עצבנית. את מוצאת את עצמך בדרך הביתה, נאבקת לא להירדם. מנסה לפתוח את הדלת של הבית עם השלט של האוטו. כמות הפעמים שהתקשרתי לאבא שלי אחרי תורנות ואמרתי לו שאני לא זוכרת את הקוד של האוטו. דברים הזויים.
הפעם הראשונה שהצלת חיים: בתור כירורגית כללית אני רואה המון טראומות, תאונות דרכים ואנשים צעירים שמגלים להם סרטן קיבה, סרטן מעי הגס או נשים צעירות בגילי שמאובחנות עם סרטן השד. הרבה פעמים אני זוכרת את הדברים הטובים, כשהייתי רופאה טובה וכירורגית טובה, אבל המקרים שבעיקר הולכים איתי הביתה, שקורעים מבפנים, זה האנשים שבישרתי להם בשורה מרה, ובאותו הרגע זה הפרצוף שהם זוכרים. אני הרופאה שאמרה להם שיש להם סרטן או שהבן שלהם פצוע קשה אחרי תאונת דרכים. נורא קל להתרכז בשמח ובהצלחות, אבל גם הלא משמח מלמד אותנו הרבה. אני חוזרת הביתה אחרי 26-30 שעות עבודה ואומרת - אני בריאה, אני בסדר. אני לומדת להעריך את הדברים הקטנים של החיים.
מה מצויר על בנדנת המנתחת שלך? יש לי שני כובעים עם ציור של גלקסיות וכוכבים.
הרגע הכי קשה בעבודה: בשעות הקטנות של הלילה, כשאני כבר עייפה, רעבה ומותשת, אני צריכה לגייס את מעט הכוחות שנותרו בי בשביל להיות נחמדה, מכילה וחברותית למטופלים. הם באו למיון חולים, אבל פגשו בארבע בבוקר רופא מותש. אלה הרגעים שאני אומרת לעצמי - אין מה לעשות, את עייפה, את רעבה, את מותשת, בא לך לבכות, אבל ברגעים האלה את צריכה לגלות את האקסטרה כוחות בשביל להיות הדמות שמגיע למטופל לראות באותו הרגע.
מה הטריק שלך להישאר עירנית במשמרת ארוכה? אין טריק: העבודה לא נגמרת, האקשן לא נגמר, האדרנלין לא מפסיק - את לא באמת יכולה לישון כשהכל סביבך עולה בלהבות.
האם יש לך טקס או אמונה תפלה לפני ניתוח? לפני שמרדימים מטופל אני עומדת לידו ואומרת: 'מחשבות טובות', בשביל לתת לו את התחושה שהוא לא לבד. כשאני הולכת לרחוץ את הידיים לפני הניתוח, בכמה דקות האלה שלי עם עצמי אני עוברת בראש על המקרה, מה אני הולכת לעשות בחדר ניתוח, כל השלבים ומה יכול להשתבש. מין דמיון מודרך על מה שהולך להיות בניתוח עצמו, זה מפקס ומכניס אותי לעניינים. אמונה תפלה אחרת לפני תורנויות: אם אני יודעת מראש שיש לי תורנות שהולכת להיות קשה, אני לוקחת איתי דברים שאני אוהבת, כמו הגרביים והסווצ'ר שאני הכי אוהבת.
על איזה הרגל לא בריא הרופא שלך היה מעיר לך? חוסר שינה וחוסר פעילות גופנית.
איך את נרגעת בסוף יום עבודה? בעיקר עם חברים וחברות - לצאת, לשתות בירה בים בשקיעה, או סתם להימרח מול נטפליקס. אני פוגשת את המשפחה, זה מאוד מקרקע אותי חזרה לבסיס - לבית, למשפחה, לחברים. אני מנסה פחות להתרכז בעבודה וחושבת על דברים שהם לא העבודה. אלה דברים שבבסיס שלנו כבני אדם, הצורך להיות מוקפים באנשים שעושים לנו טוב.
המקום הכי הזוי שנרדמת בו? אחרי תורנות נרדמתי מלא פעמים באוטו, כשאני בחנייה של הבית. פעם אחת אחרי תורנות נכנסתי למקלחת וחיכיתי שיהיו לי מים חמים, ותוך כדי שאני יושבת בשירותים ומחכה פשוט נרדמתי בישיבה. החברות שלי מכירות את זה שכשאנחנו באמצע שיחת טלפון, אני פשוט נרדמת להן.
מה היית אם לא היית רופאה? הייתי מתעסקת בהוראה או שהייתי חוקרת משהו שקשור לטבע. חסר לי מאוד להיות בטבע.
השילוב הכי טוב במכונות האוכל בבית החולים: הכי הרבה חיובים שיש לי בוויזה זה קולה זירו.
המטופל/ת שהכי נכנסו לך ללב? אני קצת עוף מוזר בכירורגיה, אני מאוד רגישה ומאוד נקשרת למטופלים. אנחנו שומרים על קשר אחרי הניתוח ואחרי האשפוז, יש הרבה אלה. אלה חבר'ה שאני מלווה אותם מרגע הקבלה במיון, דרך האבחנה, הטיפול, הניתוח והמעקבים. האנשים שאני נקשרת אליהם ממבט ראשון זה האוכלוסייה המבוגרת, הקשישים. הם מרגשים אותי. אני אוהבת לשמוע מאיפה באו, מתי עלו לארץ, איפה הילדים שלהם ומי עוזר להם. זה תמיד גורם לי לחשוב על סבתא שלי. הייתי רוצה שמישהו יטפל בה ושיהיה לאנשים אכפת ממפעל החיים שהדור הזה עשה פה.
ההקפצה הכי הזויה שהייתה לך? היו פעמים שחולים שהייתי מעורבת בניתוח שלהם הסתבכו, ואז באתי מהבית גם כשלא הייתי תורנית. את חלק מזה, ניתחת אותם ואת רוצה להיות שם.
מה למדת על עצמך ועל המקצוע בעקבות הקורונה? הדבר הכי מדהים שקרה לנו כצוות רפואי, זה שבתחילת הקורונה עבדנו בצוותים של 12 שעות. המעבר הזה פתאום מ-26 שעות ל-12, זאת הרגשה שיש לך חיים פתאום. את ישנה טוב, נחה, באה לעבודה הרבה יותר רגועה, מסופקת ועם אנרגיות. זו הייתה הוכחה לכך שהמצב שבו אנחנו עובדים כרגע חייב להשתנות.
תחביב שהיית רוצה לעסוק בו אם היה לך טיפה יותר זמן פנוי? הייתי רוצה לחזור לרקוד בלט, כפי שרקדתי כל החיים. מאוד בא לי גם ללמוד שפה חדשה.