שירי מימון היא אחת הדיוות הישראליות הגדולות - במובן הכי טוב של המילה. הקול הענק, העוצמה שהיא משדרת וההישגים המטורפים שלה בעולם הבמה - שכוללים בין היתר תפקיד בברודווי ואינספור הופעות ולהיטים - תוך כדי שהיא מגדלת שלושה ילדים, זיכו אותה במעמד שבו היא נמצאת היום. אחרי שנים של קריירה עדיין אפשר לזהות בה את אותה הנערה מקריית חיים, זו שחלמה בגדול ולא הסתפקה רק בדמיונות והרהורים - והחליטה לדהור לעבר המטרה. היא לא עצרה לרגע, לא הסתפקה ב"כמעט" - והגיעה לפסגה.
טבעי ששירי יושבת בפאנל השופטים של "הכוכב הבא לאירוויזיון" (חצי הגמר הערב, שני, אחרי החדשות, קשת 12). בתור מי שהתחילה את דרכה ב"כוכב נולד" והפכה לסטארית ענקית, יש לה לא מעט תובנות לזמרים שעושים את הצעדים הראשונים שלהם כעת. השיפוט שלה בתוכנית תמיד חד ומדויק, היא מתרגשת יחד עם הזמרים אחרי נאמבר מרשים ויודעת גם לתת ביקורת נוקבת כשזה לא זה. לא נשכח גם את העובדה שהיא ייצגה אותנו באירוויזיון וזכתה במקום הרביעי והמכובד בתחרות. בקיצור, השופטת האולטימטיבית.
מאז ומתמיד שירי לא מפחדת לדבר את שעל ליבה ולשתף את הקהל בנושאים שבוערים בה. ברגע שפרצה המלחמה והתבהר גודל האסון - משהו בה נשבר והשתנה. הכעס על הטבח הנורא, הדאגה לשלום החטופים והאנטישמיות המתגברת בעולם גרמו לה לכאב עצום, אז היא החליטה להשתמש בקול ובהשפעה שלה וזעקה את הזעקה של כולנו.
גם במהלך הצילומים הכאב הציף אותה והיא פרצה בדמעות כמה פעמים, שיתפה בטלטלה הרגשית שהיא חווה ולרגע לא פחדה לגנות את אותם אנשים שרוצים ברעתנו - וגם את אלה שעומדים מהצד ולא אומרים מילה. שירי תמיד יודעת להחזיק את עצמה על הבמה, אבל אותם רגעים כנים ושבירים הדגישו בפנינו את האדם שהיא: היכולת שלה לכאוב ובו זמנית לשדר עוצמה ולדבר מתוך הלב ברהיטות וברגישות.
המשבר הלאומי שלח אותה לעונה הנוכחית קצת אחרת, לקח לה זמן להבין מה היא מחפשת הפעם, מה נכון לשלוח לאירוויזיון - והאם בכלל עלינו להשתתף בתחרות השנה. עכשיו כשהגמר הגדול של "הכוכב הבא לאירוויזיון" ממש מעבר לפינה, היא מצליחה לדמיין איך הנאמבר שלנו על הבמה באירופה צריך להיראות, יודעת מה היא מחפשת בנציג שלנו ומחכה לרגע הזה שיביא לנו גאווה לאומית. בשיחה שערכנו עם שירי, דיברנו על העונה המטורפת שמתקרבת לסיומה, על החיים והיצירה לצד המלחמה - וגם על הרגע הזה מאחד מימי הצילום הראשונים, שגרם לה להרגיש כאילו חטפה בוקס לבטן.
"ביום הצילום השני שלנו מתמודדת שרה את 'Rise Up', זה היה לקראת סוף היום וכבר הייתי מותשת". נזכרת שירי ברגעים המורכבים מתחילת העונה ומספרת: "היה לי מאוד קשה לצלם בתקופה הזאת, כל בוקר התעוררנו לידיעות על חיילים שנהרגים ויש לנו שם עוד חטופים. הגעתי ליום הצילום מאוד נסערת, ואז המתמודדת שרה את השיר הזה ואני לא יודעת מה קרה לי, הרגשתי שחטפתי בוקס לבטן ופשוט התחלתי לבכות כמו משוגעת. אמרתי סליחה ושאני אמוציונלית. אי אפשר להתנתק מהמצב, זה שאנחנו יושבים פה לא אומר שאנחנו מנותקים".
הגמר מתקרב, יש מתמודדים שסימנת?
"השנה יש בנות מאוד חזקות. אני מאוד אוהבת את עדן גולן ואור כהן, יש בהן איזושהי עוצמה מתפרצת על הבמה, הן בהחלט נותנות ביצועים מדהימים".
יש אדום שאת מתחרטת עליו או מועמד שציפית שיגיע רחוק יותר בתחרות?
"אני חושבת שיונתן ביטון היה בהחלט יכול להגיע לשלבים יותר מתקדמים, אבל אני לא חושבת שיש משהו שאני מתחרטת עליו".
מה הוויז'ן שלך לגבי ההופעה הגדולה באירוויזיון? איך את מדמיינת את הנאמבר והביצוע?
"לקח לי זמן להבין מה אני רואה השנה באירוויזיון, אני חושבת שגם השופטים חלוקים בדעתם. יש לי בראש זמרת ששרה שיר שהוא כל כולו מסר של עוצמה מטורפת, כמו שאנחנו צועקים 'יחד ננצח' או 'לא ישברו אתנו' - משהו בסגנון הזה. זה יכול להיראות כאילו זו אישה ששרה שיר על עצמה אבל בעצם היא שרה על ישראל, ככה אני רואה את זה. לא קרקסים ולא רקדניות. זאת הסיבה שצריכה להיות זמרת עם ווקליות טובה, אינטליגנטית שתדע להעביר את המסר. גם להתראיין תהיה עבודה לא פחות חשובה ממה שיקרה על הבמה. יש צורך לייצג אותנו לגמרי, זאת השנה הכי קריטית, הכי".
פחות נוצץ?
"אולי לא נוצץ כמו שזה צריך להיות עוצמתי. זה לא אומר שזה צריך להיות קטן ומלנכולי - בכלל לא. בעיניי להפך, אני מדמיינת אש, אני רוצה לראות עוצמה".
את נכחת בעצמך במעמד המרגש הזה על במת האירוויזיון, מה הטיפים שלך לנציג או הנציגה שיעמדו שם השנה?
"אני חושבת שיותר מהכל, הכי קריטי שמי שנוסע השנה יבוא עם איזשהו ארסנל של אינפורמציה, נאומים מוכנים מראש ותשובות לכל שאלה. היא או הוא צריכים להיות מאוד מאוד אינטליגנטים, אין מקום לשלוח מישהו שרק יחייך ויגיד: 'It's so fun to be here', זה לא פאן - זה לייצג מדינה. אני חושבת שהשנה זה עוצמתי יותר מכל שנה. כשאני הייתי שם וייצגתי את ישראל כל הזמן אמרתי: איזו גאווה מטורפת זאת, כי לא קראו לי שם שירי, קראו לי 'ישראל'. כל הזמן אמרתי: 'וואו, אני מייצגת מדינה שלמה', וזה מאוד לא פשוט. השנה צריכים לבוא מוכנים לזה נפשית - זו העצה. באיזשהו אופן מאחורי הקלעים יותר חשוב ממה שיקרה על הבמה, צריך שיעבור מסר ושתהיה הופעה מאוד עוצמתית על הבמה. רק שיעבור בשלום".
יש מדינות שקוראות להחרים אותנו השנה באירוויזיון, מה התגובה שלך לזה?
"פאק יו - ואפשר להגיד את זה בכל שפה אפשרית, הם מטומטמים ומטופשים. אני עוקבת קצת אחרי מה שקורה מסביב לעולם, ורואה אנשים שיוצאים להפגנות ואין להם בכלל מושג על מה הם מפגינים, הם לא מבינים שזה החיים שלנו. הם פשוט עומדים שם כשמראיין שואל אותם 'מה זה מהנהר אל הים? איזה אפרטהייד יש בישראל?', והם לא יודעים בכלל מה לענות. זאת פשוט בדיחה, העולם כל כולו בדיחה".
"אני בתקופה מאוד קשוחה בחודשים האחרונים, איבדתי אמון בעולם. כל השנאה התהומית הזאת ליהודים - יאללה, פאק אוף, די, הם פשוט לא מעניינים אותי". היא משתפת על סערת הרגשות שהתגובות הקשות עוררו בה: "בהתחלה מאוד פחדתי מהאירוויזיון, אמרתי שאולי באמת לא צריך לנסוע. מצד שני אני אומרת: הכי לא, הפוך - צריך להיות שם ולחייך. צריכה לבוא משלחת מהממת ולהגיד: 'אתם לא תשברו אותנו, אתם קטנים ועלובים' - וזה מסר לכל העולם".
הטיימינג המפתיע בו פרצה המלחמה שינה את התוכניות לכולנו. לשירי יש כבר אלבום מוכן שהיה אמור לצאת בדצמבר האחרון, אבל אז המציאות התהפכה ושינתה את התוכניות. האלבום נשאר במגירה והיא נקראה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב - לשיר, להביא נחמה. אבל פתאום הפעולה הזאת שהיא עושה בטבעיות כל כך הרבה שנים, נראתה לה פשוט בלתי אפשרית.
"כשביקשו ממני לבוא ולשיר עשיתי את זה באהבה אבל עם קושי רב", היא חוזרת לאותם ימים מורכבים ומשתפת: "לא הצלחתי לייצר בכלל קול, אז איך אני יכולה לשמח מישהו כשאני כל כך הרוסה מבפנים? כמובן שבכל זאת הלכתי והופעתי בפני מפונים, ביקרתי חיילים פצועים והייתי במפגשים של בנות שאיבדו את בני הזוג שלהן. בסופו של דבר את מבינה שאי אפשר שזה לא יחלחל למוזיקה וליצירה, זה חייב להיות שם".
ואז, ברגע הכי לא צפוי, זה קרה. כשהיא רחוקה מהבית, מוטרדת ודואגת - הגיעה היצירה. ברגע אחד המילים יצאו אל הדף, שירי חזרה אל אולפן ההקלטות ויצרה את השיר "שמור עליי", שמספר על התקופה הקשה שאנחנו חווים והתקווה החזקה שיש מי ששומר עלינו. "הסרטונים של החטופות וכל הטירוף הזה שאנחנו חווים מאוד השפיעו עליי. טסתי למיאמי לאירוע נגד האנטישמיות, להשבת החטופים ולזכרם של הנרצחים. זה היה אירוע מאוד מטלטל, עזבתי את הילדים שלי וטסתי לצד השני של העולם, זה היה לי מאוד קשה".
שירי משתפת על תהליך היצירה של השיר והרגע שהניע אותה לשפוך את הרגשות על הדף: "התמונות של החטופות כל הזמן הדהדו לי בראש ובמטוס כתבתי את השיר הזה. ממש דמיינתי את הבנות, שהלוואי שהן חיות ובריאות, איך הן מסתכלות על עצמן במראה ואומרות: 'וואו, מה קרה לי, השתניתי, אני כבר לא מי שהייתי' - וגם אנחנו מה-7 באוקטובר מסתכלים על עצמנו במראה והשתנינו. מה שהכי הדהד לי בראש זה שהלוואי ששומרים עליהם, שיש מישהו ששומר עליהם, שאלוהים שומר עליהם. שכל החטופים והחטופות יחזרו אלינו במצב הכי טוב שאפשר אחרי כל כך הרבה ימים, הלוואי".
איך את מתווכת לילדים שלך את המצב? אני מניחה שהכל הרבה יותר מורכב מנקודת מבט של אמא.
"ברור. החודשיים הראשונים עברו די בסדר, לא היו אזעקות אצלנו והצלחנו לא לפתוח טלוויזיה או להראות לילדים דברים שהם לא צריכים לראות. לאט לאט הם חזרו לבית ספר, שמעו על המחבלים ועל המסיבה שנרצחו בה, שמעו על החטופים. לקח מעל לחודשיים עד שבכלל הייתי צריכה לתווך להם את זה. ניסיתי להסביר עד כמה שאפשר, אמרתי שזה לא באמת קורה בעולם, זה קורה כמעט אך ורק בישראל המצב המטורף הזה. כשהם שואלים אותי: 'למה?', אני עונה שאני לא יודעת מה זו השנאה התהומית הזאת והרצון להרוס ולהרוג, אבל שאנחנו לא כאלה, אנחנו שונים ואנחנו אוהבים את החיים. אני מקווה שזה לא ישרוט אותם מדי. מה אני יכולה להגיד, זאת המציאות שלנו. אני מודה שאני באיזושהי התכנסות, משתדלת להיות פחות ברשתות ויותר לספוג את הבית והילדים".