בבוקר השבעה באוקטובר, רס"ן פאוז חוסיין התעורר בביתו הממוקם ביישוב קטן בצפון הארץ - כפר עילבון. בעוד שהערבים הקרירים באותה תקופה אותתו שהקיץ כבר מאחורינו, פאוז שמבלה את רוב זמנו בצבא תכנן יחד עם אשתו לנצל את השבת עד תומה ולטייל ברחבי הארץ. "אחת לשבועיים אני בבית", סיפר פאוז הערב (ד') בתוכניתה של נסלי ברדה, "גיבורים".
"הטלפון צלצל, זה היה לי מוזר - היה כתוב על הצג 'המח"ט'", שחזר פאוז, "הוא אמר: 'פאוז, תוך כמה זמן תהיה בחטיבה? יש התקפה קשה מאוד, תבוא לסייע'. הייתי בלחץ להביא את הנשק ואת הציוד שלי. בזמן הזה ראיתי שהילדים התחילו להתעורר. הם רגילים לאבא על מדים, אני עושה את זה עוד לפני שהם נולדו, אבל ביום שבת אני לא צריך לחזור לצבא. הם לא הבינו מה קרה, שאלו אותי: 'אבא לאן?'. אמרתי להם שיש אירוע שצריך לטפל בו ושאני אחזור בצהריים".
כבר כמעט 20 שנה שפאוז גשש בגזרה הדרומית. ארבעה חודשים לפני כן, הוא איתר וחיסל מחבל שחדר מגבול מצרים והרג שלושה חיילים - אבל אירוע כזה, אפילו גשש ותיק כמוהו לא דמיין שאפשרי. "אנחנו העיניים של המדינה, האנשים שמזהים ראשונים מה הולך לקרות על הגדר. אנחנו מונעים המון חדירות לתוך שטחנו ומסכלים אירועי טרור".
התפקיד של הגשש הוא להבין איפה קרתה החדירה - או למנוע אותה, פה דהרת דרומה כשאתה יודע שזה כבר קרה.
"נכון, 'המוד' השתנה והייתי במוכנות מלאה - מגשש ללוחם מהשורה. דהרתי דרומה על כביש 6, משהו בליבי אמר לי שהממדים אחרים לגמרי, הבנתי שאנחנו הולכים לקראת מלחמה שנפתחה מרצועת עזה. בדרך, פגשתי מפקדים ולצערי ראיתי את חלקם בפעם האחרונה בחיי, אבל כשראיתי את העוצמה, את כל צבא ההגנה לישראל, על כל מפקדיו וחייליו, דוהרים דרומה, זה חיזק אותי להגיע כמה שיותר מהר למרחב. להתחיל להילחם באויב האכזרי שהיה לנו שם".
בשעה שמונה בבוקר מאות של מחבלים הספיקו לחצות את הגדר של עזה ולנוע לכיוון היישובים והקיבוצים, זאת כשהם מחזיקים בידיהם תוכניות מפורטות על איך לכבוש את הבסיסים הצבאיים באזור. "הגעתי למרחב החטיבה שלי, רציתי להגיע כמה שיותר מהר ליישובים כדי להגיע חיי בני אדם", אמר ושחזר את רצף האירועים, "לקחתי שני גששים איתי, היינו צריכים להגיע למחנה 'אמיתי' בו גדלתי, אני מכיר כל נקודה בגזרה הזו. זיהיתי שיש מחבלים במרחב שהתחילו לכבוש את המחנה וביקשתי מהגשש לידי לעצור כדי שנוכל לנהל אש מבלי שנפגע. ירדנו, פרקנו מאחורי גבעה ליד הבסיס והתחלנו לירות לעבר המחבלים. נתנו להם כדור אחר כדור, ככה פגענו בהם ברגל, בראש או בחזה והם נפלו. בזמן הזה ראיתי בשמיים אפאצ'י (מסוק קרב) מתקרב ומתחיל לתת אש לכיוון המחבלים".
פאוז הבין שהוא יכול ללכת ועלה על ציר 232 - כביש הגישה לכל היישובים באזור. הוא רצה להגיע במהירות על מנת לסייע לאזרחים, אבל מהר התברר לו כי מדובר במשימה לא כל כך פשוטה. "נסעתי על הציר וראיתי שני אופנועים מתקרבים אלינו, כשעל כל אופנוע שני אנשים. רגע לפני שהם ירו אר-פי-ג'י ראיתי את הסרטים על הראשים שלהם, אמרתי לנהג, אלבז, לעצור. אני ועוד גשש התחלנו לירות עליהם, המזל היה ממש שבריר שנייה - או אנחנו או הם".
חוליית המחבלים חוסלה. "אתה נלחם על הבית ואתה מנסה להדוף חוליות מחבלים שנמצאות כבר בשטחנו", אמר פאוז שניסה לאחר מכן להתקדם על הציר כדי להגיע ליישובים המותקפים. אבל באותה נקודה הוא לא ידע כי כבר עשרות מחבלים השתלטו על כביש 232 והפכו אותו למעשה למלכודת מוות. "כל הזמן שמעתי ירי אר-פי-ג'י, כדורים שרקו, היה כאוס מוחלט", שחזר, "הם ירו מכל כיוון, כדורים פגעו בי בחולצה, נפצעתי".
למרות פציעתו פאוז המשיך בלחימה: "נפצעתי קל, חבשתי את עצמי ויחד עם הלוחמים המשכנו בלחימה, הבנו שיש חוליית מחבלים בתוך חולית". חוליות המחבלים הראשונות שהגיעו לחולית אמנם חילקו ביניהן את אזור הבתים והאזור החקלאי - אבל הן היו צמאות לדמם של כולם, ללא קשר ללאום ודת.
המחבלים שעברו מבית לבית רצחו 13 תושבים ואלו שפשטו על השדות והרפת רצחו שני עובדים זרים - חטפו באלימות ארבעה בדואים ממשפחת אלזיאדנה שעבדו בחליבה. בזמן הזה, פאוז ומפקד חטיבת פארן היו במרחק מספר דקות מחולית, זאת כשבניהם ובין הקיבוץ מפרידים מאות מחבלים. "בכל פעם נתקלתי באופנועים ובמחבלים שכבר פרקו מהטנדר ונמצאים על הציר מחכים".
כמה מחבלים הורדת בשלב הזה של הלחימה?
"אנחנו מורידים קרוב ל-15, 17 מחבלים. אין רגע של נחת, כל הזמן אתה בתוך הלחימה. כל התחמושת שהייתה לי נגמרה לי, אפילו לקחתי מפצועים וחיילים שהיו על הציר. סרט רע לגמרי שלצערי היה במציאות".
כשהבנת שאתם בודדים מול רבים. התחלת לחשוב שאולי אין איך לצאת מזה?
"כן. אמרתי להם: 'חבר'ה, תהיו מוכנים, לא יודע אם נחזור', כי לא ידענו מאיפה הם יורים. הם היו בכמויות אדירות בכל שטח העוטף, אנחנו היינו כוח בודד, הם היו קרוב ל-50 מחבלי חמאס".
לרגע, זה היה נראה כמעט אבוד - אבל אז פאוז שמע טנק מתקרב. "הייתי מאחור, הטנק מקדימה, המח"ט וכמה לוחמות אמיצות מגדוד קרקל הובילו את הטנק. נדהמתי מהיכולות, הן משהו מטורף: כשראיתי את המ"פית יורה פגזים והלוחמות טוענות ויורות עוד פעם, זה היה רגע מדהים".
בעזרת שני טנקים ולוחמים נוספים, פאוז הצליח להגיע לכניסה לחולית. "הגענו לכניסה של הקיבוץ וראינו את השער חצי פתוח ואת הבוטקה מחורר כדורים. אז הבנתי שהייתה כאן התקפה ואולי המחבלים בתוך הקיבוץ. אני והמח"ט ניסינו לפתוח את השער בידינו, הוא היה תקוע. היינו צריכים לקבל החלטה תוך מספר שניות כי הבנו שיש מחבלים שיכולים להגיע כל רגע אלינו. ביקשתי מהמח"ט שייתן פקודה לשבור את השער של הקיבוץ. תוך שנייה הרימו את הצריח ושברו את השער. הטנק הראשון נכנס, אני הייתי בשני. אמרתי למח"ט שהמחבלים יברחו עכשיו כי יש טנק בתוך הקיבוץ", שחזר.
חלק מהחבלים באמת ברחו, אבל אחרים המשיכו לעבור מבית לבית בחולית. "שמעתי צעקות מתוך הבתים. כשאתה שומע ילד צורח כי הם יורים עליו, זה רגע שאי אפשר לתאר אותו במילים. זה הניע אותי להילחם עוד יותר", הוא אמר ושחזר, "מפקד החטיבה שמע צרחות בתוך בית, לקח כמה לוחמים. אני התקדמתי קדימה, ראיתי דמויות של אנשים בין העצים ועשיתי הערכת מצב עם עצמי אם אלו חיילים או מחבלים. אז ראיתי את הסרטים של הראש שלהם, את האר-פי-ג'י, הבנתי שיש שם מחבלים".
חוליות המחבלים שהסתתרו בפרדס שנושק לבתי הקיבוץ איימו לנוע בכוח פנימה - ולכבוש תחת אש כבדה את חולית. פאוז הזהיר את המח"ט והנחה אותו להתחבא, אלא שאז החלו לירות לעברו. "התחלתי לנהל אש יחד עם עוד גשש, ראינו מחבלים נופלים, כלומר, הצלחנו לפגוע בכל מחבל שהרים את הראש וניסה לירות -לפני שפגע בנו. לא הייתה לי מחשבה אחרת חוץ מלהילחם, להסתכל לכל מחבל בעיניים ולתת לו כדור בראש, 'מוד' של לחימה. תוך כדי הקרבות אחד הלוחמים חטף כדור ונהרג במקום. הסתכלתי עליו וחטפתי צרור של ארבעה כדורים לרגליים - ונפלתי".
איפה נפלת?
"ליד חבר שלי שנהרג. הסתכלתי טיפה אחורה, ראיתי דמויות של מחבלים, שמעתי אותם, את הצעקות בערבית, הבנתי מה הם אמרו".
מה הם אמרו?
"מישהו אמר: 'אבו עוביידה, תביא אותו'"
תחטוף אותו בעצם.
"תחטוף אותו. זו המילה שאני שמעתי במו אוזניי".
לא יכולת לזוז ולברוח, יכולת לגרור את עצמך?
"אפילו לא ניסיתי לגרור את עצמי, לא הצלחתי, ראיתי כדורים פוגעים לידי, חלקם גם בקרמי. הבנתי שהמצב לא טוב".
"שמעתי אותם מתקרבים, הכנסתי את הקנה לפה. העדפתי למות מאשר להיות בתוך השטח העזתי"
פאוז הבין שבין עצי הפרדס סביבו נעים לפחות 15 מחבלים שהולכים ומקיפים אותו. "שמעתי אותם מתקרבים, סובבתי את הנשק כלפי הפה, הכנסתי את הקנה לפה ואת היד להדק, רציתי להתחיל נוהל", אמר, "העדפתי למות מאשר להיות בתוך השטח העזתי. חשבתי על זה כשהבנתי שהם בכמויות אדירות והסיכוי שלי להיחטף הוא מאה אחוז".
סרן אורטל, הייתה אמורה להתחיל את תפקידה כקצינת הרפואה החטיבתית של חטיבת פארן ביום למחרת, מכורח הנסיבות היא הוקפצה בשבת השחורה. "בחיים לא דמיינתי לעצמי שככה ייראה היום הראשון. אמרתי: 'הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות זה לקחת את עצמי ולרדת לשטח'". היא ידעה שהיא הולכת לסכן את חייה והמראות שראתה היו קשים מנשוא. "יריות, גופות, היו רכבים הפוכים, מנופצים, זה היה כמו מתוך סרט אימה".
בזמן הזה פאוז שכב פצוע על האדמה. "הייתי כאוב, הרגל שלי שבורה, לא מוחזקת, איבדתי דם. שמעתי את הקולות שלהם, את הדיבורים, שמעתי היטב מה הם אמרו, הבנתי כל מילה במילה", שחזר, "אבו עוביידה קרא לאבו חאלד שהחל להתקרב אליי, הם צחקו".
אתה אבא לשלושה ילדים, בעל לאשתך, והקנה בתוך הפה והאצבע על ההדק. היו מחשבות על אם הספקת להיפרד מאשתך, מהילדים?
"נולד לי בן לפני עשרה חודשים. הוא לא ראה אותי מספיק, חשבתי איך הוא ימשיך הלאה בלי אבא. עלו לי גם מחשבות שהמשפחה תתפרק, כי אני ממש עמוד השדרה של הבית, איך הם ימשיכו הלאה? אלו היו עשרים הדקות הכי קשות בחיי, אבל גם חייכתי - כי הילדים יגלו שאבא שלהם גיבור. אני עשיתי משהו גדול למען ביטחונה של מדינת ישראל, למען עם ישראל. זה מה שאני חשבתי עליו, כי זה התפקיד שלנו כלוחמים בצבא, לזה אני חונכתי - ליום פקודה, ליום שיצטרכו אותי אני אהיה, אני זכיתי להיות. אני לא אתן להם את התענוג לחטוף אותי, אם ייקחו אותי ייקחו אותי מת".
אחרי למעלה מעשרים דקות, מחבלי הנוחבה סגרו על פאוז שפצוע קשה. "ראיתי את הרגליים שלהם מתקרבות אליי. הבנתי שהם אמרו: 'קדימה, בואו ניקח', המחשבות התקצרו - הייתי מוכן ללחוץ על ההדק. פתאום שמעתי צעקה של קול מוכר 'פאוז, אני תכף מציל אותך - תחזיק מעמד', זה היה קולו של מפקד החטיבה. הוצאתי את היד מההדק, שמעתי מכת אש שאני שומע אותה עד עכשיו. הם הבינו שאם הם לא יעשו את זה אני לא אשאר בחיים".
בחסות אש כבדה של הלוחמות והלוחמים ובסיוע טנק, הכוחות הישראליים חילצו את פאוז - ופינו אותו במצב קשה מאוד אל קו הבתים הראשון של הקיבוץ. "הרגשתי שאנשים תופסים אותי מקדימה ורוצים להציל אותי. שמעתי את הקולות של הלוחמות שסוחבות אותי 'הנה עוד קצת, תחזיק מעמד פאוז', זה היה רגע מדהים", שחזר, "לקחו אותי מתחת לבית, כל הדם על הרצפה, איבדתי המון דם, הייתי ממש מעורפל, לא יכולתי לדבר אפילו והתחילו לחבוש אותי".
אתה בסכנת חיים ברגע הזה.
"הם הבינו שאני על זמן קצוב. עשו לי חסם עורקים תוך כדי הלחימה ואז הגיע ג'יפ ממוגן. פתחתי את העיניים וראיתי מישהי שאמרה לי: 'פאוז, אני רופאה, אני הולכת לטפל בך, אל תדאג'".
"הוא שאל אם הוא הולך למות, אם הוא ימשיך ללכת, אמרתי לו שעושים את המקסימום, שבינתיים אנחנו מצליחים לשמור אותו יציב"
ד"ר אורטל רצתה להטיס את הפצוע שלה לבית החולים הקרוב ביותר - סורוקה. "הוא צרח מכאבים, דימם, לא היה לי שום דבר להביא לו. לא היה לי במה להחליף את הדם שהוא איבד, היה צריך לעצור את הדימומים שלו, להעמיס אותו ולרוץ לבית חולים כמה שיותר מהר", שחזרה.
הדרך לבית החולים עברה בכביש 232 בו המשיכו להתהלך מאות מחבלים. "נסענו כמה שיותר מהר, הרכב לא היה מתאים לפינוי. הוא היה מלא בברוסים (קופסת ברזל שיש בה תחמושת) וכשהרכב זז זה מתנדנד ועף ממקום למקום. פנינו למד"א, הם אמרו 'תעצרי בצד'. קודם כל, זה היה מסוכן לעצור בצד, לא הסכמתי לזה, גם לא אשב שמד"א יגיעו, פשוט אסע. אמרתי להם בערך מה המסלול בתקווה שאנחנו פשוט ניפגש באמצע הדרך".
אורטל נלחמה להשאיר את פאוז בחיים, בזמן שהם חלפו בדרך ליד אותם מקומות בהם נלחם רק כמה שעות קודם. "איבדתי המון דם בדרך, הייתי כאוב בצורה בלתי נסבלת ואני אחד שסובל דברים. אבל הכאב היה עצום כל כך בגלל הכדורים, הרגליים שאיבדו דם, חצי מעורפל. היא כל הזמן ניסתה להעיר אותי", שחזר פאוז ואורטל הוסיפה: "הבנתי שיש לי לפחות 40-45 דקות עד לבית החולים, זה היה פשוט לטוס, כמה שיותר מהר. הסיכוי שלו לחיות היה תלוי בכמה זמן הוא יגיע ל'סורוקה', לנסות לשמור אותו כמה שיותר בהכרה, להבין שנייה שהוא איתנו. זו הייתה האינדיקציה שלי לזה שהוא לא מדמם למוות לצורך העניין".
איך עשית את זה?
"כל פעם אמרתי לו: 'פאוז, תישאר איתי, תדבר איתי. תספר לי מי אתה, מה התפקיד שלך ומה קרה שם'. למדתי שהוא מאוד אמיץ, שאני ממש מקווה שנצלח את זה ביחד".
"היא הסתכלה עליי ונתנה לי מכות בפנים כדי שלא אאבד הכרה לגמרי", המשיך פאוז, "הייתי רגע לפני איבוד הכרה. היא אמרה לי: 'אתה בסדר, אני מצילה אותך'". "הוא שאל אם הוא הולך למות, אם הוא ימשיך ללכת, אמרתי לו שעושים את המקסימום, שבינתיים אנחנו מצליחים לשמור אותו יציב ושאנחנו בדרך לבית החולים ושיחזיק מעמד", הוסיפה אורטל.
"כן".
חתיכת התחייבות.
"זה שומר על אנשים בחיים".
אחרי נסיעה מטורפת אורטל הצליחה לחבור לאמבולנס של מד"א ולמסור לפרמדיקים את פאוז. "אמרתי לו 'תחזיק מעמד, תכף אתה בחדר ניתוח, רק להחזיק מעמד'", שחזרה והוא הוסיף: "אני לא זוכר את עצמי מגיע לבית החולים, הייתי אחרי זריקות מורפיום. כשהתעוררתי התחלתי לצרוח מרוב כאבים ברגליים, לא הבנתי מה ממדי הפציעה ואיך הגעתי לכאן - למה אני לא עם הלוחמים מקדימה. אמרו לי שנפצעתי בקרב והתחלתי לשחזר את הקרב שהיה, הייתה סוג של מחשבה של איך אני קם מפה. אני קם על הרגליים? על כיסא גלגלים? היו לי הרבה שאלות, אבל לא הייתה שום תשובה".
חששת שמהסיפור הזה תצא לא על הרגליים?
"חששתי כי אני לוחם ואני רוצה להמשיך להיות לוחם. זה משהו שאתה רגיל אליו, שאתה עושה אותו כל חייך ופתאום הוא יכול ללכת ממך - זו מחשבה מאוד קשה. התחלתי סדרת ניתוחים, במשך חמש-שש שעות הייתי בניתוחים".
כשפאוז היה בחדר הניתוח מונשם ומורדם, אחרוני תושבי חולית חולצו מבתיהם אחרי למעלה מיממה מסויטת. רק באותה נקודה הם התחילו לקלוט מה קרה בקיבוץ שלהם ומה עלול היה לקרות לולא קרב הבלימה שניהלו הלוחמות והלוחמים כדי למנוע את כיבוש הקיבוץ על ידי המחבלים.
>>לצפייה בפרק המלא של "גיבורים" באפליקציית +12 לחצו כאן
אלא שהקרב של פאוז עוד לא נגמר: "הייתי 44 ימים בבית החולים, מרותק למיטה, לא יכול לזוז. "משם הגעתי לתרגולים, פיזיותרפיה, כל מה שאפשר כדי לעמוד על הרגליים". את השבועות שלאחר מכן פאוז העביר את משפחתו בעילבון במטרה להחלים מהפציעה הקשה. למעשה, מאז שהתגייס זו אולי התקופה הארוכה ביותר שהוא נמצא בביתו, עם משפחתו, אבל גם הם יודעים כמה הוא משתוקק לחזור להילחם לצד הלוחמים והלוחמות שהצילו את חייו.
תהיתי אם יצא לך לפגוש אותם, את הרופאה שהצילה אותך.
"את האמת שמאז שנפצעתי לא פגשתי אותה. בגלל תהליך השיקום לא היה זמן לראות האנשים שהיה להם חלק בלהציל את חיי".
באותה נקודה ד"ר אורטל נכנסה לאולפן והשניים נפגשו לראשונה מאז השבת השחורה. "אתה הולך יופי, עומד יופי לפחות. אני ממש שמחה שהכל בסדר", היא אמרה והוא הבהיר: "בזכות הפעולות הנחושות שלך שבאמת עשית את הכל בשביל להציל אותי, אני זוכר את הצעקות שלך מתוך הרכב שאמרת 'לאט' וטיפלת בי בהכי טוב שלך. אני בזכותך חי היום - תודה שהצלת את חיי". "אני עשיתי רק את מה שהייתי צריכה לעשות, זה התפקיד שלי, תודה לך. לראות את פאוז הולך זה לא מובן מאליו, זה למה אני פה. אם הוא מסכן את החיים שלו בשביל מישהו אחר, אז למה שאני לא אעשה את אותו הדבר?", סיכמה.
פאוז חוסיין יודע היטב, החודשים הקשים של מלחמת השבעה באוקטובר גבו מחיר כבד גם מהעדה הבדואית בישראל. מעל עשרים נרצחים, שישה חטופים, ארבעה מהם שנלקחו באלימות מהרפת בקיבוץ חולית אותו יצא להציל - וכמובן, הלוחמים, בני העדה שלחמו ונפלו בקרבות. שותפות גורל לצעד פערים גדולים כל כך, שעדיין קיימים. "יש בי אמונה שלמה שהמדינה תשנה מחשבה ב-180 מעלות, שאנחנו חלק. אני רוצה שכל אזרח בדואי יאמין בדבר הזה, יאמין במדינת ישראל. העם היהודי שאני חלק ממנו וקורא לעצמי חלק ממנו, אני מאמין שהוא רוצה לעשות את השינוי הזה ורואה בנו חלק מהם", אמר.
טסת מעילבון בצפון כדי להגן על הקיבוצניקים בדרום, אתה חושב שהיו עושים בשבילך אותו הדבר?
"עמוק בלב אני מרגיש שכן, לא רוצה לחשוב אחרת. אני בוחר לחשוב טוב, יש דרך לעבור, אבל אני מאמין שאפשר שכולנו נחייה ביחד, כתף אל כתף, גם בלחימה, גם בשלום, גם ביום-יום. כנראה שאני נפצעתי קשה כדי להעביר את המסר לכל אזרחי ישראל".