במשך 53 ימים הוחזקה מירב טל בשבי חמאס בעזה לאחר שנחטפה יחד עם בן זוגה יאיר שגם נרצח, ושני ילדיו. מאז חזרה בעסקת החטופים לפני מספר חודשים, טל מתקשה לחזור לחייה. הזיכרונות שחוזרים וצפים, מציאות המלחמה שבה אנחנו עדיין נמצאים - והיעדר הסיוע והתמיכה מהמדינה שמקשים עליה, ועל שאר החטופים שחזרו, לדבריה.
בריאיון ב"חיים ומעיין", מירב ובתה תומר שלצידה התייחסו לתחושות המורכבות. מירב חזרה אל הרגעים בשבי, בגיהינום, בו הוחזקה כחודשיים. "הרבה פעמים אני אומרת לעצמי: 'לא מאמינה שהייתי שם'. זה נשמע גדול", שיתפה.
תיארת חדר קטן וחשוך, נשקים מכוונים אלייך, לא יודעת מתי תאכלי או תצאי לשירותים. אמרת ששואלים אותך אם פגעו בך מינית ושזו שאלה לא לגיטימית.
"צריך לכבד. אם מישהי רוצה לספר, וזה לא אומר שכולן עברו איזשהו מצב כזה. זה נראה לי משהו מאוד אישי, אז הייתי חייבת לדבר על זה כדי לגונן על הבנות שחזרו".
בתקופה האחרונה, בגלל שהחטופים טרם שוחררו, אנחנו שומעים את החטופים ששבו משתפים ברגעים קשים. מה זה עושה לך?
"אני מרגישה תמיד את הכאב. בכל פעם יוצא לי לספר יותר. יש דברים שמדחיקים, ששכחתי ואז אני נזכרת ברגעים קטנים. רגעי אימה לא שוכחים, אבל אם זה סיפור מעניין שהיה, אתה נזכר. אני לא משתפת כל דבר".
תומר, אמא משתפת?
"מה שהיא מרגישה בנוח, אני לא שואלת או לוחצת. חזרה מהשבי אמא חזקה, עם משהו נוסף בחיים שצריך להתמודד איתו".
משפחות החטופים הן הדבר הכי כואב שיש, אני לא יכולה להסתכל עליהן מרוב הכאב שיש בי. היית שם, איך הדבר הזה מרגיש?
"אני מבינה את המשפחות. כשאמא הייתה חטופה לקחתי צעד אחורה, לא הלכתי להפגנות. היה קשה לי לצעוק ולדבר, התפללתי שיחזרו כמה שיותר".
מירב הוסיפה לדברי בתה, ואמרה כי ידעה איך ייראו הדברים מהרגע שהמשפחה תבין כי נחטפה. "היא לא ידעה שנחטפתי כי לא עניתי. שיערתי שהם יתקשרו לאשתו של אבא שלה, יעדכנו אותו והן ילכו אליו".
חשבת האם זוכרים או ששכחו אותך?
"מדי פעם המחבלים אמרו שיש הפגנות, השמיעו לנו: 'החזירו את החטופים'. סיפרו שיש כיכר חטופים. רצו לתת לנו תקווה, אי אפשר לדעת עד הסוף מה המניפולציה. יש כמה מחבלים, אז יש אחד שרוצה לתת לך תקווה, משקרים כי לא בא להם לראות אותנו בוכות. היו מצבים, והם קצת נלחצים מבכי. עדיף להם להגיד: 'עוד יום-יומיים והכל יהיה בסדר'".
לא חזרת לחיים שלך.
"לא חזרתי לחיים, ואני גם לא יכולה לחזור כי אני עדיין ב-7 באוקטובר. יאיא נרצח וזה משבר מאוד גדול, אי אפשר לחזור לחיים. המון חרדות, פחדים, כל דבר מכניס ללחץ נוראי".
יש מי שעוזר?
"יש רק מטפלים, כספים אין, 1350 שקל. זה לא המחיר, אלא מה שהמדינה צריכה לשלם על ההפקרות הזו. הכישלון נורא, כישלון של כולם לא משנה ימין או שמאל".
עבר לכם בראש אולי תביעה ייצוגית?
"כן, יש דיבורים על זה".
הפקירו אתכם, זה ברור. צריך לעשות הכל כדי שהמשפחות יחזרו לחיים נורמליים, המדינה צריכה לעשות הכל וזה לא קורה.
"המדינה הפקירה ומפקירה, אנחנו לא המומים מזה. כרגע אני חיה, אבל אצטרך לצאת לעבוד. כרגע אני לא יכולה לצאת לעבוד, אי אפשר. זה הפך לחור גדול בלב והמלחמה לא הפסיקה, אין שגרה במדינה".
את לוקחת חלק במאבק לשחרור שאר החטופים?
"מה שאני יכולה. מתראיינת אבל קשה לי לצאת להפגנות המוניות. אני לא יודעת מה נכון לעשות, קטונתי, אני רוצה שלא יריבו אחד עם השני בינינו, יש לנו אויבים. כל המחאות אנטי-ביבי או כל אנטי אחר מביאות לאסון שלנו, ויביאו לאסון גדול יותר".
מישהו מהממשלה שאל לשלומך?
"באופן אישי לא, כיבדו אותנו בשבעה של יאיא אבל אף בכיר בממשלה לא הגיע".
אני לא מבינה אותם.
"אני מבינה, הם תמיד דאגו לעצמם, וככה עושים גם עכשיו. מה הם יעשו, יבואו ויגידו סליחה ויתמודדו עם האמת? אחרי 7 באוקטובר אין אמון בהם, וגם לפני זה לא היה בשמיים".