"אנשים שהיו נוסעים באופן קבוע ברכבת עברו לנסוע ברכב, כי הם לא יכולים להגיע לתחנה"

"אני גרה בכפר ויתקין כבר 16 שנים ועובדת באזור רמת החייל בתל אביב. נוסעת כל בוקר לעבודה ברכב, בדרך כלל לא מאוד מוקדם, בין שבע וחצי לשמונה בבוקר, שעות יחסית עמוסות על הכביש. עד לא מזמן, עד ה-4 באוקטובר ליתר דיוק, אז נחנך 'נתיב פלוס', המיזם החדש של משרד התחבורה, לקח לי בין שעה וקצת לשעה וחצי בימים הכי עמוסים. היום זה כבר שעה וארבעים וחמש דקות ביום טוב עד שעתיים. וזה עוד לפני שהתחילו הלימודים באוניברסיטאות.

אני יודעת מה אתם חושבים, אז אחסוך לכם את השאלה: כן, הייתי שמחה לנסוע לעבודה ברכבת. הבעיה היא שכדי להגיע מכפר ויתקין לתחנת הרכבת חייבים להזיז את הרכב, בין אם זה לתחנת חדרה או לתחנת נתניה, שתי האופציות שעומדות בפניי. להגיע לתחנת נתניה ולחנות בה לקח בעבר חצי שעה, עכשיו לוקח שלושת רבעי שעה. מהיר יותר להגיע לתחנת חדרה אבל יש בה פחות חניה, והיא מוסיפה לי עשרים דקות של נסיעה. 

פקקי הענק בכביש החוף: "נוסעים 9 ק"מ ב-45 דקות, זה טירוף"

אוטובוסים מהאזור שלנו הם בכלל לא אופציה. יש המון אוטובוסים על כביש החוף, אבל הם לא עוצרים בחלק גדול מהתחנות. התירוץ הוא שיש מספיק תחנות אחרות על הכביש, אז בתחנת האוטובוס שסמוכה לביתי, האוטובוסים פשוט חולפים על פניי ולא עוצרים. אנשי משרד התחבורה מפצירים בנו לנסוע בתחבורה הציבורית, והאמת היא שאנשים באמת רוצים לנסוע בתחבורה הציבורית, אבל אין להם את האפשרות לעשות את זה.

אז איך הכל התחיל? ככה סתם, פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת. בוקר אחד יצאתי לעבודה והפקק התחיל עוד לפני נתניה. רק כשהתקרבתי ראיתי שצבעו את הכביש בסימון מוזר. אף אחד לא הבין מה רוצים מאיתנו. זה היה באמצע ספטמבר, ועברו ימים בודדים מהרגע שצבעו את הכביש ועד שהפעילו את הנתיב השיתופי, שדורש מאיתנו לנסוע יחד עם נוסע נוסף ברכב.

כל מי שהוא נוסע מתמיד בכביש החוף היה יכול להגיד מראש שמיזם 'נתיב פלוס' עתיר בעיות ועשוי ללא מחשבה. בעצם לקחו את הנתיב הימני בקטע שבין מחלף נתניה צפון עד שפיים, קטע שבו בכל 500 מטר יש עלייה או ירידה ממחלף, או מתחנת דלק. מי שנוסע בו זה ממילא רק מי שמעוניין לרדת מהכביש או להשתלב בו, ככה שברור שזה הנתיב הכי איטי.

המצב הנוכחי לא רק מתסכל, הוא גם מסוכן. בעקבות הפקקים נהגים רבים עוברים לנסוע בכבישים שלא ערוכים לקלוט כמות כזו של מכוניות, כמו כביש 4 או אפילו הכבישים הפנימיים שבתוך היישובים שלנו. העובדה שהנתיב שנבחר הוא הנתיב הימני, בעוד שהמשאיות ממשיכות לנסוע בנתיב השמאלי - מסוכנת לא פחות. משאיות שצריכות לרדת בתחנת הדלק שבצד הימני של הכביש או במחלף לא רואות כלום, ואני מימינן. רק היום היו שלוש תאונות בדרך בגלל השתלבויות מסוכנות שכאלו. 

לא סופרים אותנו

אלה לא רק המפונקים שנוסעים לתל אביב (הגדרה שגויה מהיסוד), זה מחלחל גם למי שהוא לא מפונק ועובד בנתניה, עשר או עשרים דקות מהבית. לאלו, עכשיו הנסיעה לעבודה אורכת שעה, ולעיתים הם אף נוסעים בדרכי עפר כי הם לא יכולים לנסוע על הכביש הרגיל. מעבר לכך, אני לא חושבת שההגדרה שלי כמפונקת נכונה או צודקת. יש לי מקום עבודה נפלא, ואני לא חושבת שאני צריכה להחליף אותו בגלל הפקקים.

מחקרים מצביעים על כך שלבלות יותר זמן על הכביש פוגע בבריאות. זה מסתכל ומעייף. אתה מגיע לעבודה מותש, ממש כמו אחרי קרב. צריך לצאת מהבית הרבה יותר מוקדם וזה על חשבון זמן שינה או משפחה. במשרד התחבורה אומרים שהם מחפשים פתרונות, אבל התהליך צריך להיות הפוך. קודם צריך לספק פתרונות, ורק לאחר מכן לסגור את הכביש. פעלו פה הפוך. יש לא מעט תכניות בדרך כמו חניונים, שאטלים, עוד נתיב שיתווסף לכביש בעוד חמש שנים, אבל הפתרון צריך להיות הוליסטי, כולל. לא ניתן לעשות צעד כל כך גורף מבלי לוודא שיש תחבורה ציבורית וחלופות הגיוניות.

יום לפני שצבעו את הכביש, נחתתי מחופשה משפחתית במינכן. מיותר לציין שהרכבות שם היו פשוט תענוג: הבנים שלי נסעו לראות משחק באצטדיון שמחוץ לעיר. כמובן שנסעו ברכבת, והכל מהיר וזול. בכלל לא צריך רכב במצב שבו בכל שתי דקות מגיעה רכבת. אצלנו, גם בשעות העמוסות, יש רכבת בכל חצי שעה. אני לא חושבת שזה נקרא פינוק: זו דרישה סבירה של אדם בעולם המערבי שלא לחכות ארבעים דקות לרכבת בעיר הגדולה במדינה, וזאת מבלי לציין את העובדה שהרכבות דחוסות כמו קרונות בקר. התחושה היא שלא סופרים אותנו. מישהו שם במשרד התחבורה לא באמת חשב על ההשלכות, ובעיקר לא על פתרונות. על מה חשבו? לדעתי, בעיקר ניסו לכבות שריפות שכבר התפשטו מזמן".