לעדי שרון בן ה-12 לא היה מושג מה הולך לקרות בעוד רגע. גם אחרי חודשים בתוך בור חשוך, עם מעט מאוד אוכל ומים ואי ידיעה האם ייצא מהחטיפה הזו בחיים, הוא לא תיאר לעצמו עד כמה המצב עומד להסלים. חוטפיו עמדו לבצע מעשה מזעזע ואכזרי, כדי לשלוח מסר ברור לאביו שסירב לשלם כופר.
"זה קרה במפתיע", הודה. "באו כמה אנשים. אחד החזיק אותי, סובב לי את הראש, חנק אותי ממש. וזהו, זה פשוט קרה". החוטפים כרתו את אצבעו של עדי. "הרגשתי כאב חד מאוד ואיבדתי הכרה".
ניסית להתנגד? להגיד משהו?
"ניסיתי, אבל קיבלתי מכות תוך כדי. התעוררתי חבול וחבוש. היה צריך לטפל ולחטא את זה, אז הם הביאו צנצנת גדולה עם אלכוהול. הייתי מסיר את התחבושת, טובל את האצבע וחובש אותה שוב. מטורף. אחרי זה נהיה שיח פתוח איתם. הם אמרו שזה הולך לחזור על עצמו".
סיפור החטיפה וההישרדות הלא ייאמן של עדי שרון, כפי שהובא הערב (חמישי) בתוכניתו החדשה של ניב רסקין, "סיפור אמיתי", מתחיל בקיץ 1999. כשהיה בן ארבע, איבד עדי את אמו למחלת הסרטן. אביו, יוסי שרון, שסבל מקשיים כלכליים, הסכים להצעת עבודה ברוסיה ועזב, כשהוא משאיר את בנו אצל סבתו.
בקיץ ההוא, נסע עדי לבקר את אביו במוסקבה. "הסתובבנו, היה כיף", נזכר עדי, "הייתי הולך איתו לעבודה קצת, היה להם שם שולחן סנוקר. הייתי משחק בפלייסטיישן. עוד הייתי ילד רגיל. עוד הייתי ילד".
לקראת השעה 17:00 עדי לא חש בטוב וביקש לחזור הביתה. בדרך, חש שמשהו אינו כשורה: "פתאום הרגשתי שמשהו מוזר הולך לקרות, שכולם ברחוב מסתכלים עליי ושהכל כמו סצנה בסרט. שהכל כבר מתוכנן. רגע לפני שזה קרה, כשנכנסנו לבניין, הרגשתי כאילו האנשים ברחוב הם תפאורה".
שלושה חוטפים צ'צ'נים חיכו ליוסי ועדי מחוץ לביתם במוסקבה. "הם שלפו אקדחים והכניסו אותנו לרכב", תיאר עדי, "הם עשו סיבוב קטן מסביב לבניין והעבירו אותנו לרכב אחר. אבא דיבר איתי: 'יהיה בסדר, אני מוציא אותנו מזה בשנייה. שייתנו לי לעשות כמה טלפונים'. נסענו 20 דקות, חצי שעה, עד שהגענו לדירת מסתור. היו בדירה לפחות ארבעה-חמישה אנשים. את אבא קשרו לכיסא, אותי לא קשרו. ישבתי וחשבתי: מתי זה ייגמר? לאן זה יכול להתפתח? מה קורה פה?".
מה עובר עליכם באותם רגעים?
יוסי: "סיפרתי להם בדיחות. ככה העברתי את הזמן".
עדי: "אבא ניסה לשבור את הקרח איתם, לייצר אווירה, להתחבר איתם. הוא חשב שאולי כך ישיג את שיחת הטלפון המיוחלת. הוא ניסה להרגיע אותי: 'אל תדאג, אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר'. בבוקר הגיעו פרצופים חדשים. זה הרגיש כמו עסקה, כאילו שבאו לקנות אותי".
>> "הנער הישראלי בשבי הצ'צ'ני": צפו בפרק המלא מתוך "סיפור אמיתי" ב-+12
בשלב זה התברר כי החוטפים מעוניינים בעדי. "אותי הוציאו מהדירה, את אבא השאירו שם", נזכר עדי, "שם נותק הקשר. הם הכניסו אותי לרכב אחר, עם אנשים חדשים, והתחלנו לנסוע. לא ידעתי לאן. נסענו במשך שעות רבות. כשעצרנו להשתין חשבתי לברוח, אבל הרגשתי שאם אעשה צעד, הם אולי לא מספיק אכזריים כדי להרוג אותי במקום, אבל הם יהרגו את אבא. אם אעשה טעות, הוא ימות. זו הייתה המשוואה שמנעה ממני לעשות צרות".
תוך כדי הנסיעה, החוטפים חששו כי הם עומדים להתגלות ודרשו מעדי להתכופף: "הם שמו את ראשי על הרגל של מי שישב לידי. הוא שם לי אקדח על הראש, הרגשתי את הקנה. אז, נפל לי האסימון: אוקיי, האנשים האלה, איך שאעשה צעד לברוח יירו בי בלי לחשוב פעמיים".
"כשהתקרבנו למיקום, החוטפים כיסו לי את הפנים והעיניים והעבירו אותי בפעם הראשונה לבית החדש שלי. קיבלתי הלם טוטלי כשהבנתי שאשכרה אני הולך להיות מתחת לאדמה".
מה אתה זוכר מהכניסה לבור?
"היו מדרגות, הם לא רצו שאפול. זה היה ממש ברצפת המחסן שלהם. בתוך המחסן יש דלת ברצפה, וזה מתחת לאדמה. אפור, שחור, לא מטויח. בלי אור. מיטת עץ. מקום מאוד קודר. היה לי מאוד קשה להשלים עם זה".
בינתיים, הרחק במוסקבה, החוטפים השמיעו לראשונה את דרישת הכופר שלהם. לדברי יוסי, "אמרו: 'אנחנו צ'צ'נים, הבן שלך אצלנו בצ'צ'ניה. תכין תשעה מיליון דולר. הם חשבו שיש לי הרבה כסף".
מישה שאולי, נציג משטרת ישראל בשגרירות ישראל במוסקבה, הסביר כי החוטפים היו משוכנעים כי יוסי עשיר מאוד, כשהמציאות הייתה אחרת: "הוא עשה רושם שיש לו הרבה יותר עסקים והכנסות ממה שהיה לו בפועל. אנשים רוצים להיראות יותר ממה שהם בפועל".
יוסי בחר שלא ליצור קשר עם איש, גם לא עם המשטרה, וקיים את המגעים עם החוטפים בעצמו. בינתיים, עדי נאלץ להתרגל לשגרת חייו החדשה. "אין אור, אין אוויר. כל כמה ימים הם פתחו ונתנו שעה-שעתיים לאוויר להיכנס. אוכל היה במינימום, לחם וגבינה. תפוחי אדמה היו מנת הספיישל. פעם ביום-יומיים כשהם מכינים את זה לעצמם בבית, היו מביאים גם לי".
איך העברת את הזמן בתוך בור, בלי רדיו או טלוויזיה, מקום שאתה בקושי יכול לעמוד בו?
"מטורף, זה הקושי הכי גדול. הייתי גיימר במחשבה. הייתי משחק במחשבה משחקים שאני מכיר מהילדות. ניסיתי גם קצת ספורט, בתקופה שזה עוד החזיק: שכיבות סמיכה, כפיפות בטן. הייתי גם קצת משוגע, הרבצתי לקיר".
פצעת את עצמך?
"כן, אבל אלה הדאגות הכי קטנות שלך. אתה חושב מה יהיה: מה עם אבא, הדודה, הדוד, הסבתא? איפה הם עכשיו, האם הם יודעים בכלל מה קרה?".
מה עם מקלחת? צחצוח שיניים?
"כלום, שום היגיינה. חיה לכל דבר. אלה דברים שרק בדיעבד אתה מבין כמה הם נוראיים. ביקשתי מהם להתקלח: פעם, פעמיים, שלוש, חמש. זה משהו שהטריד אותי. הם לא נתנו לי".
אחרי מספר שיחות בין האב לחוטפים נקבע הסכום תמורת שחרור עדי: 80,000 דולר. יוסי שילם את הכסף למתווך מטעם החוטפים וביקש הוכחה כי בנו עדיין בחיים. הוא מסר למתווך מעיל וביקש כי יצלמו את עדי איתו.
עדי, מה הסבירו לך ברגע הזה?
"לא היו הרבה מילים בסיטואציה. הם נתנו לי מעיל, העלו אותי לבית, לחדר כזה, וצילמו אותי שם. הבנתי שהם הרגו אחר כך את המתווך שהביא את המעיל".
יוסי, שקיווה כי בנו ישוחרר בשלב זה, גילה כי ה-80 אלף היו רק מקדמה - והחליט שלא להעביר יותר כספים לחוטפים. אלה, מצידם, רצו להגביר את הלחץ. "יום בהיר אחד הם באו עם מצלמה", תיאר עדי, "הם פיצצו לי את הצורה. מכות לפנים, ברכיות לפנים, אגרופים לפנים. לא זזתי כמה ימים טובים אחרי. אני מתאר לעצמי שזה נמשך דקות, אבל זה הרגיש כמו שעות".
וכשזה נגמר, הם עזרו לך לקום?
"הם הלכו פשוט. מתוך תמימות חשבתי לעצמי: למה הם מרביצים לי? למה הם לא אמרו לי לעשות כאילו? הייתי משתף איתם פעולה: בוכה, צורח, הכל. למה הם באמת מרביצים לי? הם פוצצו אותי".
בשלב הזה, כשיוסי מיואש לחלוטין, הוא הבין שאין מנוס מלפנות לרשויות. ב-5 באוקטובר 1999, למעלה מחודש אחרי החטיפה, הוא ניגש לשגרירות ישראל במוסקבה. יוסי נפגש עם הקונסול ועם נציג משטרת ישראל במוסקבה. בשגרירות קישרו אותו אל היחידה למלחמה בפשיעה מאורגנת במוסקבה.
לדברי סגן שר הביטחון דאז, אפרים סנה: "הבעיה הונחה על שולחננו: ילד ישראלי חטוף על ידי פושעים במוסקבה. לא אירוע פשוט. אין לנו דרך למגע ישיר עם החוטפים. פנינו ל'אם-וה-דה', משרד הפנים הרוסי, שממונה על היחידות למלחמה בטרור. פתחנו בדיאלוג בין משרד הביטחון הישראלי שלנו ל'אם-וה-דה' בשאלה איך משחררים את הילד. התשובות שקיבלנו היו מאכזבות. לא הרגשנו שהם על המקרה".
בינתיים, החוטפים הלכו על פעולות קיצוניות ואכזריות כדי להגביר עוד את הלחץ. בשיחת טלפון מהחוטפים ליוסי, הוא התבקש לגשת לטלפון ציבורי שמעליו, מצא קופסה: "פתחתי את זה, ובפנים הייתה אצבע".
על אף המסר המאיים, החוטפים לא קיבלו את התשלום שדרשו. כעבור חודשיים, נקטו שוב באותה פעולה איומה וכרתו לעדי אצבע נוספת. "בפעם השנייה שזה קרה הם קלטו שהסיטואציה הייתה אכזרית מדי, וניסו להרדים אותי אזורית ביד", הוא נזכר, "עשו לי איזושהי זריקה קטנה ביד. אני בספק כמה זה עזר, כי זו הייתה הרדמה מקומית. התעלפתי והתעוררתי חבוש".
"לא יודע אם הזיתי את זה, אבל אני זוכר את זה מאוד חי, ראיתי את זה בעיניים שלי: מהדם שזלג לי מהאצבע נוצר לי מגן דוד על המכנסיים. מגן דוד מפורט, על הג'ינס, אי אפשר לטעות. הרבה שנים ניסיתי להשיג את הג'ינס הזה, ולא הצלחתי. חזרתי בתשובה שם. לקחתי נר והתחלתי לצייר עם השעווה מגני דוד על הקירות. היה לי הרבה זמן פנוי. על מיטת העץ חרטתי: 'שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד'. הרגשתי שאלוהים שומר עליי, שהוא איתי. אין לי מושג מאיפה שאבתי את זה. זה לא שהיינו מסורתיים בבית. בבור זה הכה בי".
איך אתה מסביר את זה?
"כשאתה יושב בתוך בור, וזה מה שאתה רואה מול העיניים, אתה הופך להיות בן אדם מחוזק. אתה שוכח מכל מה שהכרת לפני. אתה אומר: זה הגיע עד לפה, עד לבור הזה. קשה שלא להתחבר לזה".
היה בך החשש שהחוטפים ימשיכו בפעולות האלימות?
"היה לי חלום שחתכו לי יותר אצבעות ממה שחתכו. זה היה מאוד ריאליסטי. קמתי מאוד בבהלה. הם חזרו על זה, כמנטרה: שזאת רק ההתחלה. הם הביעו את האכזריות הזאת: הנה, הולכים לחתוך לך את האוזניים. הם היו מאוד מתוסכלים מזה שהדברים לא זזים. הם התחילו באיומים על דברים יותר משמעותיים. פחדתי, אבל בכל זאת לא איבדתי תקווה. לא יודע איך".
חצי שנה חלפה, ואין בשורות חדשות. שלג כבד כיסה את הבור שבו נמצא עדי. "השלג נמס והמים חלחלו פנימה. זה התחיל בקטנה, הקירות נהיו לחים, 360. נהיו מפלים קטנים, עד לגובה הברך. זה גבה וגבה וגבה, עד לרמה שהייתי צריך סולם להיות תלוי מעליו כדי שהמים לא יגיעו אליי".
ניסית לצעוק, להגיד לחוטפים?
"ברור. כשהייתי על הסולם, חשבתי שזה הסוף. צרחתי. אם הם לא היו באים תוך שעה, זה היה נגמר. דפקתי, צעקתי, בסוף הם באו. בשנייה האחרונה, כשכולי מים. יומיים-שלושה הייתי אצלם בבית. הם הוציאו את המים עם דליים, בנגלות. אחר כך החזירו אותי פנימה".
אחרי ההצפה, החוטפים בנו לעדי מיטת קומותיים. "היה לי מאוד קשה לעלות עליה. זה דרש לטפס כמו נינג'ה. במקום שזה מה שישאיר אותי בכושר, זה עשה הפוך - גמר לי סופית את הכושר. הייתי מתעצל לרדת ולעלות. לא היו לי אנרגיות. לא הייתי אוכל, לא הייתי עושה כלום. היו גם תקופות בלי אור פתאום. חודש בלי אור. פעם אחת קפצתי מהמיטה ונפלתי עם הראש על הבלוקים. הפנים בתוך הרצפה. נהייתי עוד יותר חרד מלרדת מהמיטה ולעשות יותר מדי תנועות".
אפס תנועה.
"אפס. עוד יותר גרוע מזה, הרגליים היו מקופלות. המיטה לא הייתה מספיק ארוכה להכיל אותי. כמעט נגעתי בתקרה, היא הייתה סנטימטרים ממני. מים טפטפו מלמעלה על האצבע ברגל. עד היום יש לי משהו מוזר שם, כמו כווית קור, מהטפטוף ההזוי הזה. קשרתי ניילונים לרגליים".
איך לא מאבדים תקווה? אתה באי ודאות נוראית.
"בראש שלי לא הייתי בתופת, רק הגוף היה בתופת. הראש היה במקום של: אני אצא מפה. יהיו לי חיים, יהיו לי ילדים. אני בן יחיד, אני לא יכול לגדוע את הדור של אבא שלי. זו מחשבה שלא אמורה להיות לילד בן 12".
האב, יוסי, הבין בשלב זה שכדי שהכוחות המיוחדים יפעלו, צריך לשלם להם. הוא הצליח לגייס את הכסף ממכר, אוליגרך יהודי, והדברים החלו להתקדם. המשטרה הרוסית איתרה את ראש כנופיית החוטפים וערכה לו ביקור בעת שעבר טיפול בבית חולים. יוסי, בליווי משטרתי, התעמת איתו. באמצעות איומים על חיי ילדיו שלו, השיגו מידע היכן החוטפים מחביאים את עדי: בעיר פנזה, המרוחקת כ-10 שעות נסיעה ממוסקבה, על הדרך לצ'צ'ניה. כוחות המשטרה יצאו לשם.
עדי זוכר את הרגעים שבהם הבין כי משהו חריג מאוד מתרחש: "התחילו יריות, בלגן ורעש. חשבתי שבאים להרוג אותי. שמעתי אנשים מעליי, צעדים ולחשושים. לא הבנתי מילה".
צעקת?
"לא, כי הייתי משוכנע שמשהו לא טוב קורה. כשניסרו את המנעול עדיין לא הייתי אופטימי. חשבתי: מה, הם איבדו את המפתח?".
אנשי הכוחות המיוחדים חילצו את עדי מתוך הבור, אחרי עשרה חודשים ארוכים: "כשבאו להרים אותי אמרתי: לא, עזבו אותי, אני אלך לבד. נפלתי כמו ספגטי. עוד לא ידעתי שאני לא יכול ללכת".
בינתיים, במוסקבה, יוסי חיכה ליד בית החולים שאליו העבירו את עדי: "נתנו לי את עדי בטלפון. אמרתי לו: אל תפחד, נשמה שלי. זה חבר'ה שלנו. הוא חשב שאחרים באו לקחת אותו. עדי שאל: 'אבא, אתה אוהב אותי?'. השתגעתי. הם היו אומרים לו: 'אבא שלך לא אוהב אותך יותר, הוא לא רוצה לשלם עבורך'. בגלל זה השאלה הראשונה הייתה האם אני אוהב אותו עדיין".
עדי, מה אתה זוכר מרגע השחרור?
"הדבר הכי משמעותי היה הכאפה של השמש. לראות חוץ. הראש עדיין לא היה שם, אלא במה שקורה פה. מתי אראה את אבא? מה עוד יכול לקרות? אולי תבוא מסחרית, תעצור, יירו בכולם ויחזירו אותי? הראש עדיין חשב רע. הסיעו אותי באמבולנס, כשעוד שני אמבולנסים ליוו אותו. לא זלזלו בכוחה של המאפיה הצ'צ'נית. שמו אותי בבית חולים סודי, אנדרגראונד כזה".
16 איש נעצרו בחשד למעורבות בחטיפה. יוסי הוזמן לתחנת המשטרה כדי לפגוש את החוטפים - והוצע לו לנקום. "במשטרה אמרו: 'תכה את כולם עם חגורה. בראש, לא משנה איפה'. עדי לא ידע. אף פעם לא אמרתי לו את זה".
גם לעדי הוצעה האפשרות לנקמה: "הביאו את זה שחתך לי את האצבעות לבית החולים שהייתי בו. החזיקו אותו מולי ושאלו מה אני רוצה שיחתכו לו. עניתי: את הביצים. זה מה שמגיע". לדברי יוסי, החוטף שכרת לעדי את האצבעות מצא את מותו בכלא: "הרגו אותו. בכלא לא אוהבים מישהו שמתעסק עם ילדים".
עדי חולץ מהבור במצב פיזי ירוד מאוד, עד כדי כך שנשקפה סכנה אמיתית לחייו: "הכניסו אותי למלא בדיקות. הייתה בעיה, לא אכלתי. לא הרגשתי רעב. מסתבר שהיה לי דימום פנימי בקיבה. מהיום שיצאתי מהבור, התחלתי להקיא דם. הייתי על סף מוות ביום השחרור".
בהמשך הוטס עדי לישראל ואושפז במשך תקופה ארוכה בבית חולים: "הייתי שנה בשיקום. הרופאים אמרו שלא אלך, וזו מחשבה שהייתי צריך להתמודד איתה. אבל, לא עבר זמן רב עד שקמתי מכיסא הגלגלים ורצתי. בהתחלה הייתי נופל כמו תינוק, כמו ילד. אתה מרגיש שהרגליים לא שלך, אתה לא שולט בשיווי המשקל. לאט לאט ובשלבים, חזרתי להיות בן אדם".
היום, עדי נשוי ואב לחמישה ילדים: "כבר אז הייתה לי התובנה שיש לי בחירה: או שאני לוקח את זה לרע, למרמור, 'למה עשו לי את זה?', או שאני חזק, סופרמן, מה יכול לעצור אותי אחרי זה? זה היה מונח לי מול העיניים, בצורה חד משמעית. זה ברור במה בחרתי".
אתה צובט את עצמך לפעמים ושואל: זה באמת הייתי אני, בסרט הזה?
"כן, המחשבה הזאת עוברת בראש: וואו, פאק, באמת? אבל, זה היה כל כך מזמן. ברוך השם אני מרגיש שאין משקעים. אין לזה זכר קונקרטי - מלבד זה הפיזי, האצבעות - שמחזיר אותי לשם".