שלוש משפחות, שלושה סיפורים: בעוד שלושה ימים, יעברו חודשיים מאותו הבוקר בו אזרחי מדינת ישראל התעוררו למציאות בלתי נתפסת. מטחים כבדים נורו בבוקר החג מרצועת עזה, כשבמקביל חדרו אלפי מחבלים לשטח ישראל, זרעו הרס וחורבן ועקרו אנשים מבתיהם, מחייהם. מאות חטופים, בהם ילדים ובני נוער, נשים, סבתות וסבים, חיילים וחיילות, נחטפו לרצועת עזה באירועי ה-7 באוקטובר.
מאז מתקפת הפתע האכזרית של ארגון הטרור חמאס, משפחות החטופים עסוקות בדבר אחד - להחזיר את יקיריהן הביתה. כיכר החטופים והנעדרים הפכה במהרה למשכנן של המשפחות, החברים והקרובים, בהם רבים שניצלו מהטבח בעצמם. הם עומדים יחד, מקשה אחת, עושים כל מה שביכולתם על מנת לראות את אהוביהם חוזרים בשלום. הערב (ב') נחשפנו למסעם של יוני אשר, הדס קלדרון ומעין צין שלא הפסיקו להילחם עד לרגע שכולנו חיכינו לו.
יוני אשר - אשתו דורון ובנותיו רז ואביב היו בשבי החמאס
ביום ה-16 לחטיפתן של אשתו ובנותיו מקיבוץ ניר עוז, יוני אשר נחת בברלין במטרה להשתמש בכל אמצעי שנתון בידיו על מנת להחזיר אותן לביתם באזור השרון ושם, הוא תיאר את מה שעבר עליו מאז השבת השחורה. "ב-48 שעות הראשונות לא ישנתי בכלל, פחדתי לחלום עליהן, לקום באיזושהי אשליה שהן בבית ולגלות שהן לא", הוא אמר בפתח דבריו ובאותה נשימה חידד, "קשה להסביר את התחושה הזאת; אני קם למשימה, אבל בלי הכוח שלי, בלי המשפחה שלי. בשבילי כל יום זה נצח".
חייו של אשר, כמו חייהם של רבים ממשפחות החטופים השתנו מקצה לקצה. "אני עושה עוד ריאיון ועוד ריאיון, זאת העבודה החדשה שלי מה שנקרא שאני מקווה להיות מפוטר ממנה בקרוב, אבל אני מרגיש שאני לפחות עושה משהו למען המטרה". לשם כך, הוא הגיע לגרמניה. "נוצר כאן מצב מורכב, חסר תקדים. לאנשים שנחטפו יש אזרחויות שונות ואני בתור אבא מחויב כלפי הילדות שלי ואשתי להשתמש כל אמצעי שעומד לרשותי כדי לקדם את החזרה שלהן ולדאוג לחיים שלהן", אמר.
במהלך הביקור, אשר הראה וסיפר על משפחתו לכל גורם שאליו התראיין על משפחתו, על בנותיו וזוגתו שנעקרו ממנו. הוא הראה להם סרטונים המתעדים את רגעי האימה, תמונות של בנותיו מחויכות ברגעים שקדמו לזוועות וסיפר מה התחושות שצפו בו כשראה את היקרות לו נלקחות לרצועת עזה.
>> "חוזרים הביתה" זמין לצפייה כעת ב12+
"ביום חמישי בבוקר באותו סוף שבוע, הן נסעו לסבתא, לפעמים הן נוסעות בלעדי", הוא סיפר והקריא התכתבות בינו לבין זוגתו טרם מתקפת הפתע והודעה אחת שפספס. בבוקר למחרת, דורון שלחה תמונה מתוך הממ"ד. "היא כתבה לי: 'יוני שלא תעז לבוא לפה", סיפר ואז השמיע הקלטה שבה נאמר: "הם הצליחו לפתוח את הדלת של הממ"ד, הפכו את כל הבית, לקחו את התיק, הם מסתובבים פה בבית צועקים עם סכינים, אני לא יודעת מה קורה, במשטרה לא עונים, אין פה אף אחד, חיילים, כלום".
מאז המחשבות והתחושות הקשות לא הרפו, אף לא לרגע. "איפה הייתי? הן נסעו לסוף השבוע כדי לתת לי מנוחה, זה היה קורה פעם ברבעון שאני ישבתי בבית ואמרתי: 'איזה כיף לי, קצת שקט לאבא', תאר לך איך אני מרגיש עכשיו", הוא שיתף, "יש בי טונות של אשמה, כי עם כמה שהייתי אבא טוב שנותן להן, אני חושב על כל הפעמים האלה שהיה לי קשה, שרציתי את הלבד והשקט. אני מפחד שהן יחשבו שאני נטשתי אותן, אני מקווה שאמא שלהן אומרת להן שלא, שלא נטשתי, בתור אבא זה הדבר הכי קשה. מי מגן יותר מאבא על ילדות?".
לצד המחשבות, אשר חתר להשגת המטרה ונפגש בין היתר עם נשיא גרמניה ורעייתו. לאחר השיחה המרגשת, במהלכה הציג את משפחתו והוכחות לכך שהן מחזיקות באזרחות גרמנית, עלה לנאום בעצרת למען ישראל. "השם שלי הוא יוני אשר ואני טיפש על כל חיבוק ונשיקה שלא נתתי למשפחה שלי. אני רוצה להגיד להן, אבא אוהב אתכן, אל תפחדו, חבקו אחת את השנייה, האהבה שלנו תנצח ואתן תחזרו לזרועותיי".
לאורך הזמן, אשר דאג לשדר לסביבה החיצונית חוזקה. "מתוך תקווה שזה יצליח לשמור על הסביבה בשפיות", הוא אמר ושאל לאחר מכן, "כמה עוד נחזיק? כמה זמן אפשר להחזיק סטרס כזה גבוה? אני מותש נפשית, פיזית, אני לא יודע מה לעשות. אני יכול לגעת בלב של האנשים, לעלות את השיח ואת המודעות, איזה חשיבות יש למעשים שאני עושה? מאוד קטנים. נפשית אני בממד אחר, במקום אחר לגמרי שאי אפשר להסביר אותו במילים. כמה זמן ילדים יכולים להחזיק בשבי? אתה יודע מה זה בשביל ילד יום אחד? תחשוב איזה אתגר היא עוברת, אני מתגעגע אליה מאוד, אני מרגיש גם אחריות".
ב-24 בנובמבר, זוגתו דורון ובנותיו רז (5) ואביב (3) חזרו הביתה משבי החמאס. משפחת אשר התאחדה כ-50 ימים לאחר שיוני גילה שהן מופיעות בסרטון שנשלח אליו שבו הן נראות על עגלה מובלות לרצועה ואיתר את הטלפון הנייד של דורון בחאן יונס. מאז אותה שבת, הוא פעל למען החזרתן הביתה, לזרועותיו. אפרת כץ ז"ל, אמה של דורון ואחיה רביד כץ ז"ל נרצחו, גדי מוזס בן זוגה של אמה עדיין בשבי החמאס.
מעין צין - בנותיה דפנה ואלה אליקים היו בשבי החמאס
ביום ה-23 לחטיפתן של בנותיה דפנה ואלה, מעין צין תיארה בריאיון את הפחדים הגדולים ביותר שלה. "אני מקווה שלא יחזירו לי אותן בארון, שהן יחזרו בחיים ושאני אצליח לשקם אותן. אני דואגת לאלה כי יש לה פציעה ביד ואני לא יודעת מה קורה לה שם, דואגת לדפנה כי היא כבר גדולה והיא מבינה. מישהו נכנס לראות מה קורה שם? הצלב האדום? האו"ם?".
אלה אליקים (8) ואחותה דפנה (15), נחטפו מביתן שבנחל עוז לאחר שהיו עדות לרצח של אביהן נועם, זוגתו דקלה ובנה תומר. צין, הבינה שעליה לפעול לבד, בכל כוחה, על מנת להשיב את בנותיה לחיקה. "כשהבנות יחזרו הן יראו מה עשיתי בשבילן, זה מה שאני משיגה בראיונות האלה, אותי מעניין הבנות שלי, פחות מעניין אותי אם אתם מתרגשים או לא, אני לא צריכה את ההתרגשות שלכם, אני צריכה את הבנות שלי פה. אני צריכה לדעת ולהיות בטוחה, שהבנות שלי יודעות שעשיתי הכל בשבילן".
צין חזרה להתחלה, לימים בהם דפנה נולדה - והיא קיבלה את התואר "אמא". "אני זוכרת את הרגע שאמרו לי שאני בהיריון ולא האמנתי, עשיתי כל כך הרבה טיפולים לפני, אף פעם לא היה כלום, ארבע וחצי שנים", היא שחזרה, "כשהודיעו לי שאני בהיריון פשוט הפכתי להיות אישה אחרת, הרגשתי יותר שייכת לעולם הזה, אחר כך אלה הצטרפה והן כל עולמי".
כשהייתה בחודש השביעי להריונה השני, מעין ואבי בנותיה, נועם ז"ל התגרשו. "הבנות שלי גרו שם כי לא הייתה לי אפשרות כלכלית לגדל אותן, התגרשתי בלי כסף, בלי כלום. אם לא הייתה לי מצוקה כלכלית אין סיכוי בעולם שהבנות שלי היו דורכות שם לעשר דקות".
אזרחי מדינת ישראל ועוטף עזה בפרט, לא צפו את אירועי ה-7 באוקטובר. "בחיים לא הייתי חושבת שנהיה בסרט הזה. ראיתי את הסרטון, בהתחלה בקטעים. לקח זמן עד שהצלחתי לראות אותו שלם. נועם תקוע לי עם המבט הקפוא שלו, דפנה עם היד, אלה עם העיניים, תומר ודקלה. איך אני יכולה לשכוח איך היא חיבקה את הבנות שלי? איך אפשר לשכוח?".
המחבלים שפרצו לביתם של דפנה ואלה, תיעדו את כל בני המשפחה, בהם את האב נועם מדמם ופרסמו את הסרטונים ברשתות החברתיות. "הייתי בהלוויה של נועם, דקלה ותומר והיה לי קשה מדי", תיארה, "הם היו משפחה, אלה לא מכירה את החיים שלה בלי דקלה והידיעה שהיא איננה, שאי אפשר לסדר איתה את הדברים ולהגיד לה שעם כל מה שהיה, אני תמיד אהבתי אותה, תמיד אמרתי את זה לבנות - ואני אגיד את זה בכל מקום. קשה לי שהיא לא שומעת את זה".
לצד הקושי והכאב הרב, צין המשיכה לעשות את כל מה שביכולתה כדי להחזיר את בנותיה. היא הקפידה להפיץ את סיפורה, לספר את סיפור בנותיה. "הבנות שלי, דפנה ואלה, מוחזקות בשבי החמאס בעזה, שתי ילדות לבד לאחר שהיו צריכות לראות את אבא שלהן נרצח באכזריות, אני קוראת לנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ולראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אם אתם לא מצליחים להחזיר את הבנות שלי עכשיו אני מתחננת בפניכם, קחו אותי אליהן עכשיו, תכניסו אותי לעזה, אני אהיה החטופה ה-243, רק שאוכל לחבק אותן ולהגיד להן: 'לא משנה מה יהיה, אמא כאן'", אמרה במלאת חודש לחטיפתן בסרטון שובר לב.
ב-26 בנובמבר, האחיות דפנה ואלה אליקים חזרו משבי חמאס ברצועת עזה. הן שבו הביתה, לידיה של אמן לאחר למעלה מ-50 ימים בשבי. "אני רוצה לדעת שהן יודעות שאני עושה משהו בשבילן".
הדס קלדרון - ילדיה סהר וארז היו בשבי החמאס, אבי ילדיה עופר קלדרון, עדיין שם
בשבת השחורה, הדס קלדרון, מטפלת אלטרנטיבית, מצאה מחבוא במשך שמונה שעות בקליניקה שלה בניר עוז. ילדיה, ארז (12) וסהר (16) היו עם אביהם, עופר קלדרון לא רחוק מביתה. "הוכשרתי במשך שנים לטפל בילדים שלי כשהם יחזרו", אמרה בהומור ושחזרה את אותה שבת, "הקליניקה שלי היא הממ"ד, שם הייתי סגורה שמונה שעות, אולי זה שמר עליי כי באיזשהו שלב לא היה לי מים, כל הפה התייבש שלי, אז שתיתי את המים עם השמנים האתריים, לא היה לי מה לעשות, זה חוסר אונים".
"הילד שלי עם התקפי חרדה, הוא חרדתי, אני צריכה לשבת ולהרדים אותו כל לילה, לשים לו מוזיקה, הוא מקיף את עצמו בבובות שיגנו עליו ובאותו יום הבובות לא הגנו עליו, אני לא הגנתי עליו, המדינה לא הגנה עליו", היא המשיכה, "שום דבר לא הגן עליו באותו יום, הסיוט הכי גדול שלו התגשם".
בעוד שמאז אירועי ה-7 באוקטובר, סרטונים המתעדים את הזוועות שארגון הטרור חמאס חולל ביישובי עוטף עזה הציפו את הרשתות החברתיות, קלדרון עשתה בחירה מודעת ולא הסתכלה בסרטונים המדוברים. "רק את ההתחלה ראיתי, אני לא מוכנה לראות את זה, להרגיש את הסבל הזה. לקחו לי את הילדים, ניתקו לי אותם מהטבור באכזריות, נעלמו לי הילדים לזמן לא ידוע. איזה אמא יכולה להכיל את הדבר הזה? לחשוב שהילדים שלה שם".
גם היא, פעלה ללא הרף למען החזרתם של ילדיה הביתה, וביום ה-32 לחטיפתם קלדרון התייצבה בירושלים, שם רבים הביעו תמיכה במאבקה. "עושים הקדשה לספר לישועה להחזיר את החטופים הביתה, זו מצווה מאוד גדולה, את מבקשת מהקדוש ברוך הוא שבכוח השמחה והתורה ייפתחו שערי שמיים ורחמים וכולם יחזרו אלינו", הסבירה לה גיסתה.
הימים חלפו, קלדרון לא עצרה, וכשאחזה במיקרופון לצד שלט עליו פניהם של ילדיה מודפסים אמרה: "יש עסקה, אסור לפספס אותה, הממשלה, הקבינט היקר - אתם האבא והאמא של המדינה - אל תקריבו את הילדים שלנו לעזאזל. הם מופקרים כבר 40 ימים, עסקה עכשיו".
לאחר המתנה ארוכה ומורטת עצבים, הגיעה הבשורה שלה ציפתה. "חיכיתי להודעה הזאת", היא אמרה בדמעות שחרור ולאחר מכן זעקה: "הם חוזרים, ארז וסהר". ב-28 לנובמבר, הדס קלדרון התאחדה עם ילדיה שנחטפו על ידי המחבלים מקיבוץ ניר עוז. אביהם, עופר, נותר בשבי. "המשפט הראשון שהם אמרו לי כשנפגשנו היה: 'אמא את חיה'. החוסר ודאות, מי חי או מת, או מתי הגיהינום הזה יסתיים מלווים את כל החטופים ומשאירים אותם שם, באפלה, חסרי אונים", אמרה בעצרת, "אבא שלהם עופר קלדרון, עדיין שם, סהר רוצה אבא, ארז רוצה אבא. עופר חייב לצאת מהאופל ולחזור לחייו, לחיק משפחתו, אל תשכחו גם את הגברים".
