5,493. צריך לחזור על זה שוב, 5,493 לוחמים נפצעו במלחמה נכון לזמן כתיבת שורות אלה. זה קשה אך זהו מספר שמלמד על מחירי המלחמה שנכפתה על ישראל ב-7 באוקטובר 2023. גם היום (רביעי), יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל, במסדרונות בתי החולים איפה שהחיים והמוות נפגשים בכל יום מחדש פועלת יחידת ר"מ 2 ללא הפסקה במטרה לדאוג לצרכי נפגעי צה"ל ולמשפחותיהם.
יחידת ר"מ 2 מלווה את הפצועים במהלך כל שהותם של הפצועים בבית החולים, מספקת מעטפת סוציאלית ולוגיסטית בעבורם ובעבור משפחתם במטרה להקהל על התקופה המורכבת. חיילות היחידה שם כשהחיילים שנפגעו מגיעים, נמצאות לאורך כל הדרך - ובתקווה עד שהם כשירים לחזור לשירות. לאחר ש"לוחמים" - פרויקט טלוויזיוני פורץ דרך - הביא את סיפורם המרגש של פצועים בתהליך השיקום גם ברגעים הכי אינטימיים וקשים, אנו מקבלים הצצה לרגעים העוצמתיים מנקודת מבט של אלו שדואגות להם בזמן האשפוז.
שליחות, נתינה - ורצון להיות במקום הכי שברירי שיש. כך מתארות מפקדות במערך, במילואים ובקבע, את חיילות ופעילות ר"מ 2 שיבא בשיחה עם mako. בעוד שמחמאות כאלה עלולות להרגיש באנליות, כאן הן הופכות לדרך חיים. על כתפי חיילות צעירות מוטלת אחריות רבה, והן לוקחות על עצמן משימות מורכבות ומאתגרות, כאלה שדורשות חוסן נפשי, מקצועיות ואמפתיה שמעניקה לפצועים תקווה.
"עושות לילות כימים, מלוות מהרגע הראשון ועד האחרון. יש חולים מורכבים, לא בהכרח רק במלחמה, והחיילות בקשר יום-יומי. יש בהן אומץ", מספרת סרן מוריה ממן, מפקדת ר"מ 2 שיקום. "כמובן שהתמודדנו עם זה גם לפני המלחמה, אבל לא באותה עצימות". סא"ל במיל' יונית מלכאי מחזקת את דבריה של ממן. מלכאי שירתה כל חייה בחיל הרפואה, שנים רבות כמפקדת מערך ר"מ 2. במסגרת השירות נכחה בתקופות של מבצעים, סבבי הסלמה ואינתיפאדות - ולפני כשמונה שנים פרשה מצה"ל ובמילואים מפקדת על פעילות היחידה בשיבא.
מאז ועד 7 באוקטובר הייתה מלכאי קואצ'רית ומטפלת במשרה מלאה, אך באותו בוקר הגיעה לבית החולים ובמובנים רבים מעולם לא עזבה מאז. "מסוק אחר מסוק, פצועים אחר פצועים, צוותים שלא מפסיקים להגיע. משהו שאי אפשר היה לדמיין", היא אומרת על השבת ומוסיפה על הכוח להמשיך, "לרוב היחידה נפגשת במילואים ולא דמיינתי שיותר משנה לאחר שפרצה המלחמה נהיה באותה סיטואציה. מעבר לתחושת השליחות, מה שמניע אותנו זו הידיעה שכך היינו רוצים שיתייחסו לקרובים שלנו".
"מתעקשים שהחייל יודיע בעצמו למשפחה שנפצע. רק שיגיד: 'היי'"
עבודת היחידה מתחילה מיד עם קבלת ההודעה: מסוק בדרך לבית החולים והמשמעות אחת - יש נפגעים. "מרגע זה אנחנו נדרכים", מספרת מלכאי. "בודקים פרטים, מתארגנים במהירות לקליטת הפצועים וחוברים לצוות הרפואי. בזמן שהרופאים נאבקים להציל חיים, תפקידנו בר"מ 2 הוא לזהות, לבדוק, ולזכור שאי-שם, יש משפחה שחשוב שתדע שזה הילד שלה בבית החולים".
"גם אם מצבו של הלוחם קשה, אנחנו מתעקשים שהחייל ינסה להודיע למשפחה בעצמו. רק שיגיד 'היי' ואז אנחנו מסבירים את השאר", מתארת בקור רוח נוהל מקובל ביחידה. ככל שהפצוע יכול, יהיה זה הוא שיודיע למשפחתו על מנת להוריד את מידת הלחץ ככל האפשר. אך יש מקרים שהדבר לא מתאפשר, ופציעת החייל חמורה וכזו שמקשה אפילו על זיהוי.
"אנחנו מבינים לאן הפצוע הולך, אך לעיתים יש מקרים של פצועים לא מזוהים. המקרה המפורסם ביותר מהמלחמה הוא של עידן עמדי. לא זיהינו ולא חיברנו שזה הוא", משחזרת מלכאי את הרגעים שבו הזמר האהוב הובהל לבית החולים לאחר שנפגע באירוע קשה ברצועת עזה בתחילת 2024. "זה היה המצב כשהגיע. זה קורה לעיתים ועלינו לנסות לזהות במהירות".
באופן כמעט פרדוקסלי, מה שמרגיע את הלוחמים ברגעים הקשים עד שהמשפחה מגיעה, הוא דווקא נוכחות של מדים. "אם אפשר, מארגנים מפגש ומאפשרים לו זמן עם המשפחה. אנחנו גם דואגים לכל צורך שעולה: חיילים שהגיעו מעזה בלי נעליים, או כאלה שהמדים שלהם נגזרו במהלך הטיפול. מקבלים מאיתנו את כל מה שצריך", מסבירה מלכאי. "בתקופת האשפוז חיילות היחידה ממשיכות ללוות, מבקרות, עוקבות אחר מצבם ודואגות גם למשפחות. הקשר הזה הופך אישי, רגשי, ואנחנו מוצאות את עצמנו חלק מההתמודדות של המשפחות והחיילים, ברגעים המשמחים אך גם בסבל".
יש רגעי שבירה?
"יש ימים קשוחים, ללא תקווה, כאלו שמישהו שוכב בטיפול נמרץ ללא הכרה במשך שבועיים. למשפחה יש עליות וירידות, ואתה שם", מספרת בכנות. "אתה מתפלל איתם, והיו לנו המון ניסים במקום הזה".
הרוח הייחודית שמניעה את יחידת ר"מ 2 היא תחושת האחריות והלב הפתוח כלפי הלוחמים והמשפחות, כך לפי מלכאי. "(היחידה - ע.ה) רואה את האחר ומבינה שהכוח נמצא אצלנו. תל השומר, כבית חולים מרכזי, מקבל פצועים מכל הזירות, וכל אחד מהם יקר לנו. רק מי שהיה שם יכול להבין את העוצמות", מסכמת. לצד הדאגה הבלתי פוסקת לאחרים, היחידה שומרת גם על אנשיה: ההתעסקות האינטנסיבית דורשת שיחות פנימיות ותהליכי עיבוד וסיכום שמחזקים את הצוות ומעניקים תחושת הוקרה.
"אנחנו תמיד ליד המטופלים, לעולם לא נשאיר אותם לבד"
"פחות פוגשת את המעמסה, הרבה יותר את הרצון לעשות. החיילות מרגישות מאוד משמעותיות, המטופלים מעריכים אותן. המטופלים יכולים להיות בשיקום חודשים ארוכים וקשר נרקם ונוצר", מסבירה סרן ממן - מפקדת ר"מ 2 שיקום - את ההתמודדות הנפשית ומול הלוחמים. "חשוב להדגיש שאנחנו מלוות בקב"נים. המראות והשיחות לא קלים, לכן זה חייב להיות בליווי. יש לנו שיחה קבועה פעם בשבוע ואם יש צורך אז אנחנו נותנים מענה מיידי".
הפצועים מסופחים ליחידה עם אשפוזם, ובבית החולים "הם פוגשים צוות של רופאה ואח", מתארת ממן, עתודאית ואחות בהכשרתה. "אנחנו דואגים למעטפת הטיפולית והסוציאלית. זה יכול להיות גם חוות דעת שנייה, אשפוז נוסף, ניהול התיק. המטרה שלנו היא להחזיר אותם לכשירות ולשירות".
בקור רוח שמאפיין מי שמורגלת היטב בשגרה המורכבת של יחידת ר"מ 2 סרן ממן מתארת גם היא את הרגע שבו המסוק עם הפצועים נוחת. "כשמסוק נוחת בבית החולים אנחנו פוגשים אותם מיד - במסוק או בחדר הטראומה. מציגים את עצמנו ומבקשים שירימו טלפון למשפחה כדי לעדכן", אומרת ומדגישה במה שנראה כרוח היחידה, "חשוב שזה יגיע מהם, זו תמיד עדיפות עליונה".
סרן ממן מדגישה את המסירות של חיילות היחידה לפצועים, והכלל המנחה: עד שלא מגיע בן משפחה - לא עוזב את הפצוע. "לעולם לא נשאיר אותם לבד", מדגישה. המעקב וליווי צמוד לכל אורך הדרך: מעקב יום-יומי וביקורים תכופים, לעיתים מספר פעמים ביום.
אתם מנחים את המשפחה לקראת מפגש, שעלול להיות קשה, עם הפצוע?
"הכל נעשה בליווי צוות רפואי וסוציאלי. בסוף, הבן או הבת נמצאים תחת טיפול של בית החולים. כמובן שאנחנו לא מטפלים, אנחנו מסייעים ומלווים בזמן האשפוז. מתערבים כשצריך אבל כמובן שזה לא במקום צוות בית החולים. הצבא נוכח במקומות שצריך, ונמנע מאלו שלא".