אני שואל את עצמי מדוע, לעזאזל, אני זוכר בחיבה ובערגה כה גדולות את ימי הצילום שלי ב"פולישוק". לכאורה זה היה סיוט. תשעה ימים שבהם נאלצתי לוותר על שעות השינה המתוקות של הבוקר, לקפוץ מהמיטה בארבע וחצי, לנסוע לסט ולעבוד קשה עד שמונה, תשע בערב. מה זה לעבוד קשה? עוד צילום ועוד צילום של אותה סצנה, כי הזווית לא הייתה טובה, כי מישהו התבלבל בטקסט שלו, כי מישהו פרץ בצחוק באמצע. מי שבדרך כלל התבלבל בטקסט הייתי אני. הייתי במצב מיוחד שבו נעקרתי אל ימי הצילום מתוך כתיבת הרומן שלי "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" ושורות הטקסט של שמואל הספרי התערבבו בראשי עם השורות שכתבתי בלילות. היה לי כל כך קשה.

ועם זאת זה היה נהדר. בגלל האנשים. ימי הצילום היו החוויה הראשונה שלי במפגש אינטנסיווי עם קבוצה גדולה של אנשים אחרי שעזבתי את עריכת "מעריב". שמה הייתי בראש העניין, עם המון אחריות, מצוקה לא קטנה ולצד אנשים נהדרים גם כמה שאני מאחל לעצמי לא לפגוש כמותם לעולם. פה, על הסט של פולישוק, הייתי רק אחד מהחברה, אחראי רק על עצמי וגם זה בקושי והייתי מוקסם מכל האנשים ומהאווירה. הכול התנהל בסוג של עליצות, חברות ונינוחות. כבר שמעתי על סטים שהם הדבר הכי קרוב עלי אדמות לגיהנום. הסט של "פולישוק" היה גן עדן של רוח טובה. בשבילי, לפיכך, זאת הייתה, למרות הקשיים, יותר קייטנה מאשר עבודה.

אהבתי לראות את החיזיון המופלא של הנשים הצעירות שהן עמוד השדרה של ההפקה – יעילות, מתקתקות, מדויקות, רודות בכל הצוות בתערובת של סמכות ונועם. אהבתי לראות את שמוליק הספרי מביים בשקט, בהומור ובלי ההתפרצויות הכעוסות האופייניות לכמה במאים. למדתי שיעור בצניעות מהכוכבים של הסדרה: ששון גבאי הענק, גיא לואל המוכשר בטירוף וחנה אזולאי הספרי הנפלאה. הם לא באו לעשות רוח, אלא לעבוד והם קיבלו הוראות בשקט. אהבתי בעיקר את העבודה עם גיא לואל. בסדרה הוא משחק את העוזר הצעיר והתחמן שלי ורוב הסצנות שלי היו איתו.

היו לנו, בהפסקות שבין הצילומים הרבה שיחות נעימות והרבה צחוקים מטורפים. אני לא יודע אם יצאתי מוצלח כשחקן בסדרה הזאת, אבל שעת הגאווה הגדולה ביותר שלי הייתה כשהצלחתי להביא פעם אחר פעם את גיא לואל להתפרצויות צחוק היסטריות שחייבו אותנו לחזור שוב ושוב על סצנה אחת בעיקר. זה לא היה הכי נוח בעולם: הסצנה הזאת צולמה על חוף הים ביפו. הייתי אמור לטפס במעלה גבעה חולית, להגיע לגיא לואל שהמתין לי ולצרוח עליו. שמונה פעמים גרמתי לו לפרוץ בצחוק, תשע פעמים צולמה הסצנה. קחו בחשבון ששמונה פעמים נאלצתי לטפס בחול, ביום חם להשחית שגרם לי להזיע. ובכל זאת נהניתי בטירוף – זה היה אישור בשבילי שאני כמעט שחקן קומי, זאת אומרת מסוגל להצחיק. לפחות את מי שמשחק מולי.

גם אני הייתי קוזו פוליטי 

אני חושב שהאווירה הזאת, הנינוחה והעליזה שעל הסט , נבעה בעיקר מכך שכולנו הרגשנו שיש לנו משהו מצוין ביד. שאנחנו שותפים לדבר יפה, מעניין, שנון, מצחיק שיש בו אמירות חשובות על חיינו, בעיקר על חיינו הפוליטיים. הטקסט של שמוליק הספרי ישב לנו טוב ונוח בפה, הסצנות הצחיקו אותנו והמסר היה חביב עלינו.

פולישוק פרק 3 תמונה 2
ושוב השר שליט מודאג בגלל פולישוק
את זה הרגשתי עוד הרבה לפני תחילת הצילומים. כששמוליק הספרי צלצל אלי להציע לי את התפקיד, ביקשתי שיישלח לי את הפרקים. רק אחרי שקראתי אותם בעיון התקשרתי אליו כדי לומר לו שאני מקבל את ההצעה בשמחה. חוויית הקריאה הייתה די מדהימה. אני מכיר היטב את החיים הפוליטיים לא רק מתוקף היותי עיתונאי שליווה אותם במשך יותר משלושים שנה. לפני שעברתי לעיתונות, הייתי סוג של קוזו. קוזו, בסדרה, הוא שמו של עוזר השר התחמן שאותו מגלם גיא לואל. אני הייתי כזה במשך חמש שנים, מגיל עשרים וחמש. ההיכרות האינטימית הזאת שלי את הבפנוכו של החיים בלשכת שר גרמה לי להתפעל מהטקסט לא רק בגלל השנינות והיצירתיות שלו, אלא גם בגלל הבקיאות שהספרי גילה במה שבאמת קורה בלשכות כאלה. היו סצנות שהיו כמעט העתק מדויק של מה שבאמת קורה מאחרי הקלעים ולא תמיד נחשף בתקשורת. המצוקות והחרדות, האגו טריפים, התחבולות והמזימות שבדרך כלל נכשלות ומסבכות את כל הרוקמים אותן, ההיסטריות והניסיונות להיחלץ ממצבים מביכים. הכל ישנו שם אל תקחו את זה בקלות. מאחרי ההצחקות וההברקות פועמת בטקסט של הספרי עבודת תחקיר מאד רצינית. ככה זה בהומור: מה שנראה כנשלף מהשרוול מצליח באמת רק אם הוא תוצאה של הרבה שעות זיעה.

תואם טומי לפיד

אי אפשר להתעלם מכך שהתפקיד שהוטל עלי בסדרה הוא גילום של דמות שמזכירה מאד את דמותו של טומי לפיד. הרי מדובר בסגן ראש ממשלה ושר משפטים העומד בראש מפלגת מרכז שיש לה סיעה בת חמישה עשר חברי כנסת, רובם ככולם אלמונים, ושיש לו אג'נדה אנטי חרדית חריפה. טומי לפיד שהיה החבר הטוב ביותר שהיה לי בחיי, היה האיש האחרון שאותו רציתי להרגיז או שבו רציתי לפגוע. לפיכך, לפני שנתתי את האישור הסופי להופעתי בסדרה, שלחתי לו את התסריט כדי שייקרא אותו והוא, בהיותו טומי, כלומר איש בעל חוש הומור אדיר, התלהב ממנה ואמר לי שישמח לראות אותי מגלם את כמעט - דמותו.

לאסוני ולאבלי הגדול הוא לא זכה לכך ונפטר לפני שנה, זמן לא רב  אחרי תום הצילומים. בכל זאת הוא זכה לטעום מזה קצת: עשינו חזרה על סצנה שבה אני, בתפקיד השר חומי שליט, מתפרץ בכעס ובלעג על שניים מחברי מועצת המפלגה שהחלו למרוד בי. כשצעקתי את שורות הטקסט הרגשתי שזה כל כך טומי וזה כל כך מצחיק, עד שלא התאפקתי, התקשרתי אליו, אמרתי לו, תשמע קטע ואז אמרנו את השורות שלנו נוכח הטלפון. כשגמרנו שמעתי את טומי מתפוצץ מצחוק. אני בטוח שכשהסדרה תעלה לאוויר טומי ישב לו בגן עדן ויראה אותה על מסך ענק שעליו מוקרנות רק סדרות מצויינות (גן עדן או לא?) ויצחק בקול גדול ואחר כך הוא יתקשר אלי בחלומי ויגיד לי בקול רך, אותו קול שבו הוא מדבר אלי בלילות מאז פטירתו: דנקנר, תמיד אמרתי עליך שאתה ליצן.

סוף.