לפני כשלוש שנים, העניק השחקן והבמאי יהודה בארקן שהלך ביום שישי לעולמו, ראיון נרחב לדרור גלוברמן ב"אנשים", לרגל צאתה של העונה השנייה של הסדרה "כיפת ברזל" בה השתתף. הוא סיפר על התקרבותו לדת, על תקופת ההוללות וסרטי הבורקס, על הנידוי המקצועי, הקריירה מול המשפחה, ההסתבכות עם השוק האפור ומס הכנסה, ועל המעצר של בנו שהסתבך בעקבות סחר בסמים. ואיזה מן סבא הוא לעומת אבא?
אם הייתי פוגש אותך ב-91', איזה יהודה בארקן הייתי פוגש?
"חילוני לגמרי. שובב, הולל, פוחז, שלא דופק חשבון לשום דבר, לא יודע אף פעם איפה הוא יישן את הלילה, איפה הוא יגמור את הלילה. נורא. בלי להיכנס לפרטים, לך אסור לחשוב על מה שאני עשיתי. רק כדי שתבין איזו קיצוניות. נורא, דברים איומים".
בחורות, סקס, עניינים?
"כן, כל מה שקשור, כן. החיים שלי התנהלו כמו סוג של בהמה, שמה שבא לי, עשיתי. היום כשאתה חי באמת את החיים שאתה חי, אתה יכול להבין באמת את הפסוק של שלמה המלך שאמר 'הבל הבלים הכל הבל'".
בארקן נולד כיהודה ברקוביץ' בשנת 1945 בנתניה, להוריו אסתר ושמואל, בעלים של בית קפה, אח לרעיה. בגיל צעיר נזרק מבית הספר ומצא את עצמו על הבמה. עוד לפני הגיוס התקבל ללימודי משחק, אבל גם זה לא הסתייע.
"אני בכלל רציתי להיות מתופף", סיפר בארקן, "הייתה לנו תזמורת, הייתי בן 16 וניגנו בכל מיני חתונות וכל זה. היינו מקבלים 10-15 לירות להופעה, וואו וואו. ואז מגיע יום שאתה צריך להתגייס, ואמרתי, אני מתגייס לתזמורת חיל האוויר. ואני מגיע לאודישנים. 'יהודה ברקוביץ'?', 'כן', 'אנחנו מצטערים להודיע לך אבל אנחנו כבר מלאים, יש לנו כבר יותר מדי מתופפים, תודה רבה'. ואני חוזר הביתה ואני אומר 'יואו, אני לא אהיה בתזמורת חיל האוויר?'. ואז התחלתי לחשוב מה יש לו איי קיו של מתופף? אמרתי שחקן".
אחרי שירות בהנדסה קרבית הגיע בארקן ללהקת פיקוד צפון. כשהשתחרר שינה את שמו לבארקן וב-1970 זכה לתפקיד ראשי ראשון בסרט "לופו". מאז כיכב גם בסרטים "מלכת הכביש", "כץ וקרסו" ורבים אחרים.
"הייתי המחזור השני", נזכר בארקן. "המחזור הראשון היה זאביק רווח ויוסף שילוח. ואנקדוטה שלא הרבה יודעים את זה, מי היה איתי בכיתה ונחשב לעילוי? שלום חנוך. ואחרי שלושה חודשים, בשליש הראשון, זרקו אותי. אני לא אשכח, באתי ל"בית צבי", החזרתי את הספרים. נכנסתי לשירותים וכתבתי שם פתק: "אתם עוד תשמעו עליי", ותחבתי את הפתק שם בין החרכים. אם עכשיו יהרסו את "בית צבי", ימצאו את הפתק הזה. כעבור 20 שנה פתחו שם חוג לקולנוע, הזמינו אותי כדי לתת הרצאה על קולנוע בבית הספר, ב"בית צבי", וככה פתחתי את ההרצאה ואמרתי: 'שלום חברים, אותי זרקן מכאן לפני 20 שנה'".
באמצע שנות השבעים, עם פרוץ סרטי הבורקס, הפך בארקן לכוכב על, אבל לא בכל מקום.
שני הלהיטים באמת אולי הכי גדולים, "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר", עוררו ועדיין מעוררים מחלוקת עצומה בעולם הקולנוע. איך היה להסתובב ברחוב אחרי שעשית אותם?
"להיכנס ל'סינרמה', 3,000 איש, ערב, ערב מפוצץ, ולראות את השאגות של הקהל. זה שהביקורת לא אהבה אותו, בסדר".
כשאתה מסתובב בתוך ברנז'ת אנשי הקולנוע, אתה הכוכב של הסרט.
"ממש לא. אני לא הייתי, מה שנקרא, מיושבי 'כסית'. הייתי שם באיזשהו מקום גם קצת מוקצה שעושה סרטי בורקס, עושה סרטים של זה, אבל לא עושה סרטים אמנותיים".
יהיה נכון להגיד שאתה באותה תקופה היית כוכב בעיקר של עדות המזרח בארץ?
"לא, לא ממש. ממש לא. כי זה לא עדות המזרח, מה שנקרא, זה באמת היה הקהל העממי, זה כן. הקהל העממי, הקהל שאוכל במבה".
כמי שנדחה אז על ידי הממסד התרבותי, בארקן מצא את עצמו מזדהה עם המסרים של שרת התרבות לשעבר, מירי רגב. "אני רוצה לצאת חוצץ נגד כל מה שנקרא יפי הנפש שמקבלים תקציבים לסרטים שמוקיעים את ישראל", הצהיר בארקן, "זה לא שיש כאן עניין של סתימת פיות, מה פתאום. אף אחד לא סותם לך את הפה, תעשה מה שאתה רוצה. תקלל, תעשה את הדברים הכי איומים, אבל תעשה את זה מהכסף שלך, לא מהכסף שלי. כשאנחנו עשינו סרטים, את סרטי הבורקס, לא נתנו לנו כספים. הוקיעו אותנו, כל התסריטים נקטלו מלכתחילה. אני לא חושב שקראו אותם בכלל. קראו של יהודה בארקן, אמרו: 'יאללה, בוא נבטל את זה כבר'. וכשאומרים: 'מירי רגב יוצאת חוצץ נגד אותם יוצרים', או שמישהו שם כתב: 'היא לא ראתה אפילו את הסרט', אני אומר: 'חבר'ה, היא לא צריכה לראות'. התפקיד שלה זה לא לראות, היא לא מבקרת שצריכה לראות את הסרט ולהחליט אם זה טוב או לא טוב. היא שרת התרבות, היא שומעת שהסרט הזה עושה שירות רע למדינה, היא אומרת: 'קאט'".
ב-1975, בשיא הצלחתו, בארקן התחתן עם נילי ונולדו להם שלושה ילדים: דנה, רועי ועידו.
כשהם היו בגיל רך, אתה היית הכוכב הכי גדול. היה לך זמן להיות אבא?
"שאלה טובה, אני חושב שפחות מאשר לנכדים שלי".
לנכדים יש לך יותר זמן?
"יותר זמן, כן כן".
ובאותו זמן זה הפריע לך או שהיית עסוק בקריירה ושאמא תגדל?
"אף פעם לא חשבתי על זה, אבל אני חושב שכן. אני חושב שיותר הייתי עסוק לקריירה ושאמא תגדל, זה היה, זה היה באמת הדבר היותר חשוב, כן".
ב-1982 בארקן ונילי התגרשו, והוא כבר רכב על ז'אנר חדש, סרטי המתיחות. מ"חייך, אכלת אותה" ועד "גברת תפתחי, זה אני".
מתיחה אחת שאתה הכי אוהב.
"ב-1980 קיבלתי אישור מרכבת ישראל לצלם במתחם. לפני השעה שמונה, כשהרכבת צריכה לצאת, לקחתי את המיקרופון ואמרתי: 'בוקר טוב לכל הנוסעים לחיפה. אנחנו מצטערים להודיע, אבל חל עיכוב קטן. הסטרטר של הרכבת נתקע. אנחנו מבקשים מכל הנוסעים לצאת החוצה ולתת דחיפה קלה לרכבת כדי לשחרר את הסטרטר'. כשראיתי את כל מאות האנשים הולכים, סוחבים את הרכבת, אמרתי: 'סוף העולם! סוף העולם!'. מה אתה רוצה שאני אגיד לך?".
אף פעם לא התייחסו לזה בתור ז'אנר עילי במיוחד.
"כן, בסדר. נכון".
במגוון תפקידים וגם בשנים האחרונות ראינו את היכולות שלך כשחקן דרמטי פר אקסלנס.
"לא רע, הא? תודה".
באותה תקופה שמת את זה בצד.
"כי אתה שוכח שוב שמאחר והייתי מוקצה לא היו תפקידים שרציתי לעשות, אז לא הייתה לי ברירה, אז אני הפקתי את הסרטים שאני שיחקתי בהם".
אם לא היית מפיק בעצמך, לא היה לך איפה לשחק?
"לא, הם לא רצו אותי, האליטה לא רצתה אותי".
חוץ מסרטי המתיחות, הפיק בארקן עוד לא מעט סרטים. הזכורים בהם הם סדרת סרטי "אבא גנוב".
"היה צריך לצאת 'אבא גנוב 4, הבריחה מניו יורק', המשך ישיר לאבא גנוב 3, שהוא נסע והבטיח לחזור ולא חזר", חשף בארקן. "למה הוא לא חזר? כי חטפו אותו בניו יורק. ואז צ'יקו עם החברים שלו הדייגים נוסעים לניו יורק ומצילים את הילד. לדעתי, זה ה"אבא גנוב" הכי טוב, אבל פשוט הילד נהפך להר והאבא נהפך לסבא, אז כמובן שירדנו מהעניין".
ב-1994 הפיק בארקן את הסרט "מחפשת בעל על ארבע", שהפך לאסון כלכלי שליווה אותו יותר משני עשורים. את ההכנסות ממכירת סרטיו נאלץ להעביר לידי נושי השוק האפור ואז גילה שמס הכנסה בעקבותיו.
"בכל הסרטים שהפקתי, היו לי תמיד שותפים", סיפר בארקן. "אבל היו עיניים גדולות, הייתי אצל רואה החשבון והוא אמר לי: 'בוא'נה, תסתכל איזה הר של זהב מחכה לך', אמרתי 'בוא'נה אם זה ההר, בוא נשקיע, בוא נלך על זה לבד'. אז עשיתי סרט לבד, ועם הסרט הזה שהלכתי לבד, איתו חטפתי את הסטירה. היו שחקנים שדפקו על הדלת ואמרו: 'הבטחת אחרי שהצילומים יצאו, אתה תתחיל לשלם'. המצב הגרוע ביותר שכבר הייתי בסרט שבו אתה מקבל את הטלפון ממנהל הבנק שלך, שבא ואומר לך: 'יהודה אני צריך לדבר איתך, אתה נהפך לחשבון מוגבל'. פתאום הרגשתי 'בום', זהו התרסקות כללית, קופסת סיגריות אני לא יכול לקנות? אני חשבון מוגבל?".
ברגע שהבנק חסם לך את האשראי הלכת ולקחת הלוואות מהשוק האפור. הבנת מה זה אומר אז, שוק אפור?
"לא. לא הבנתי מה זה אומר, אבל היום אני מבין והיום אני גם מציע לכל אותו אדם שבא ונכנס לאיזושהי צרה, שמרגיש שהוא צריך עזרה, שיקפוץ מ"כלבו שלום", כי השוק האפור זו לא עזרה, זאת הצרה הכי גדולה שיכולה להיות. זה נורא, זה דברים איומים. וזה לא רק עליך, זו גם המשפחה. עזוב, אל תיתן לי אפילו להיזכר בזה".
אמרת "כלבו שלום", אתה חשבת על "כלבו שלום" גם בשבילך פעם.
"כן, היה שם איזה רגע שאני מוכרח להודות שגם אני חשבתי לעשות משהו. אמרתי שכבר הגיעו מים עד נפש. אתה מרגיש שאתה, אין לך שום זכות קיום".
מכאן הגעת למצב של להסתבך עם מס הכנסה.
"הייתי צריך לשלם הרבה מאוד כסף לשוק האפור. ומהכסף שהרווחתי, אם הייתי משלם מס, היו חסרים לי 30 אחוז וה-30 אחוז אחרי חודש היו הופכים ל-60, 90 אחוז החזר. אז באמת לא שילמתי ואמרתי למס הכנסה: 'חבר'ה אתם צודקים. חטאתי, פשעתי, אבל נשארתי בחיים'. שילמתי את חובי לזה, את ששת חודשי עבודות השירות, נגמר הסיפור".
העניין של בארקן בדת החל עוד לפני הנפילה, אבל זו האיצה את ההתחזקות. בעשור האחרון הסתבך גם הבן שלו, רועי. "התקשרו ב-12 בלילה ואמרו לי: 'יהודה בארקן, תפסנו את הבן שלך על סחר בסמים'", נזכר בארקן. "בהתחלה זו הייתה סוג של הלקאה עצמית, 'אולי אני לא נתתי לו מספיק'. אז אם זה היה בן יחיד אתה בא ואומר 'אתה לא בסדר', אבל מתוך שלושה יוצא אחד, אז אתה מבין שגם מבחינה סטטיסטית המצב הוא לא כל כך נורא. יש את העניין שצריך לברך על הרע כמו שאתה מברך על הטוב. זה שעצרו אותו, עצרו את ההתדרדרות שלו. אם לא היו עוצרים אותו, הוא היה ממשיך לסחור והיה נהפך לסוחר סמים גדול ואז בעוד כמה שנים הייתי מוצא אותו ירוי באחת מסמטאות יפו. זה שעצרו אותי, עכשיו הוא יושב, עכשיו הוא קולט, עכשיו הוא מבין, עכשיו הוא רואה שהוא עשה את כל הטעויות האלה".
הוא יצליח להתייצב?
"אני מאמין שכן, כי יש לו גם ילדה וזה אחרת לגמרי, והוא אבא נפלא. הוא באמת אבא נפלא והנושא הזה של הילדה קצת היה סוג של עוגן".
בארקן משחק לא מעט בסרטים דתיים, אבל לא רק. הוא השתתף ב"פלפלים צהובים" ששודרה בקשת 12 וגם בסדרה "כיפת ברזל".
"לגבי הוויכוח עם העניין הזה של יהודי חרדי, צריך ללכת לצבא או לא, זה מזכיר לי סיפור נהדר שאני חוויתי אותו לפני כמה חודשים", סיפר יהודה. "אכלתי פלאפל, בא אליי איזה בחורצ'יק ואמר לי: 'יהודה בארקן, בתאבון. בוא'נה, תגיד לי בארקן, אתה היית בצבא, נכון? איך לך בעיות עם ה.. מה אתה אומר על כל החרדים האלה? בחייך, לא רוצים ללכת לצבא, לומדים וכל זה, מה יש לך להגיד על זה?'. ואני הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'גם אתה היית בצבא?', והוא ענה לי 'בטח'. אמרתי לו: 'תגיד לי, מבחינת חילות, איזה חיל אתה מכיר בצבא?'. הוא אמר: 'אני? מכיר את כל החילות, בחייך'. אמרתי לו: 'לא לא, לא, יש עוד חיל אחד שאתה לא מכיר, לא הכרת. חיל הקשר. החרדים הם חיל הקשר שלנו ובורא עולם. אם אנחנו נאבד את הקשר הזה, אז אנחנו בבעיה'".
השאלה אם עדיף 100 אלף שיושבים בישיבות ולא הולכים לצה"ל או שכולם הולכים לצבא, כמו שאמרת, מתפללים בבוקר, מתפללים בערב, שומרים על קשר, אין בעיה.
"זה לא רלוונטי. בגלל זה אני אומר לכל אחד יש את יראת השמיים שלו וזה בסדר, לך יש את שלך, לי יש את שלי, לחרדים יש את שלהם, תכבד את זה".
לבארקן שישה נכדים, והוא גר בבית גמליאל עם אשתו השלישית, אילנה, איתה התחתן לפני כ-20 שנה.
יותר כיף להיות סבא מאשר להיות אבא?
"יותר קל. אתה כסבא מגיע, נמאס לך, 'יאללה קח אותם בחזרה' ונוסע. כשאתה אבא אתה לא יכול לעזוב".
איזה סבא אתה?
"גנוב".