אחרי שלוש שנים בניו יורק במהלכן, בין היתר, עבד על הפוסט-דוקטורט שלו בפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה, הסופר המוערך יניב איצקוביץ' חש געגוע עז הביתה. "כשנסעתי לניו יורק כולם אמרו לי: 'טוב, אתה נוסע לשלוש שנים, אבל בעצם אף אחד לא חוזר. אף אחד לא חוזר מניו יורק'", הוא נזכר בשיחה עם mako, "כשהגעתי לשם, הבנתי שזה משהו שהרבה ישראלים שומעים מאנשים בארץ. אתה הולך לכמה שנים ואומרים לך 'בטוח לא תחזור'".
"כשהייתי שם, הרגשתי שאני רוצה לחזור. על פניו זה הכי אזור הנוחות שלי: עיר מדהימה, עבודה מדהימה, אנשים מדהימים, הכל קורה, אבל בלב אתה מרגיש שאתה רוצה לחזור לארץ. חזרנו לארץ אחרי שנולדה לנו הילדה הראשונה וניסיתי להבין מאיפה מגיעה התחושה הזאת. זה לא מהשכל כי תכל'ס, הדבר הנכון לעשות היה להישאר שם. זו החלטה שהרגשתי שבאה מהגוף, שהגוף לא באמת נקלט במקום הרחוק הזה. בתור מישהו שמתעסק המון בפילוסופיה ובבעיות הגוף והנפש, באיך שהנפש מחוברת לגוף והאם בכלל יש דבר כזה, רציתי לחקור את הגוף דווקא, כי על הנפש אני יודע די הרבה".
"ביקשתי מחבר מאוד טוב שלי, המוזיקאי יושי, שבאותו זמן למד רפואה, שיכניס אותי ללימודי רפואה כדי שאבוא לצפות. נכנסתי ללימודי אנטומיה עם סטודנטים שנה א' והתחלנו לנתח גופות. הסטודנטים סיפרו לי ששנה קודם הם ניתחו במעבדה את יורם קניוק. חשבתי שזה מטורף, שיכול להיות מצב שתנתח גופה של מישהו שאתה מכיר. בתוך החוויה הזאת של לימודי האנטומיה התחילו לזרום הרבה מאוד סיפורים - וככה נולד הספר".
הספר המדובר הוא כמובן "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", שהפך לרב מכר עולמי והסדרה שמבוססת עליו משודרת בימים אלה במסך הטלוויזיה (פרק חדש הערב, שלישי, אחרי החדשות, ערוץ 12). במוקד הסדרה פקד איריס אברמוב, חוקרת משטרה שבמקביל לחייה האישיים שמתפרקים, מנהלת תיק חקירה שבמרכזו פרשיית רצח כפול שמבעירה את חיפה. העבודה גובה מאיריס מחירים אישיים גדולים, כשתוך כדי היא מתמודדת גם עם הליך גירושים. את אברמוב מגלמת מגי אזרזר ולצידה משחקים גולן אזולאי, שלומי שבן, גברי בנאי, ריף נאמן ועוד רבים וטובים.
מה לדעתך הסיבה שהספר הפך לאהוב כל כך בקרב ישראלים רבים?
"אני אף פעם לא יודע לענות על השאלה הזאת, זה תמיד מפתיע אותי מחדש. כתבתי את 'תיקון אחר חצות' על שטעטל במאה ה-19 והייתי בטוח שאף אחד לא יקרא את זה. הספר תורגם לעשרות שפות והצליח בכל העולם. אני לא יודע מה גורם לאנשים לאהוב משהו, אבל כן יכול לומר ש'אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו' הצליח מאוד אצל צעירים. זה היה הספר השלישי הכי נקרא בתיכונים. צעירים התחברו אליו. אולי זה כי הספר מציג פרשת רצח, אבל מהר מאוד החקירה הופכת לדרמה אנושית וחברתית. זה לא ספר מתח קלאסי במובן שיש חקירה, הולכים אחרי הסימנים ובסוף מוצאים את הרוצח. החקירה משמשת תירוץ כדי להתעמק בנושאים רחבים ועמוקים יותר".
למה בחרת דווקא בעיר חיפה שתהיה במרכז הסיפור?
"היו לי חמש אופציות: תל אביב, ירושלים, באר שבע, חיפה וצפת. כשהגעתי לחיפה, לטכניון ולעיר התחתית, קלטתי שזה מקום מאוד מעניין לכתוב עליו. מעבר לזה שזו עיר שיש בה דו-קיום אמיתי, האוכלוסיות מעורבות אחת בשנייה, אתה רואה בה את השכבות הגיאולוגיות של הקיום שלנו כאן, מהבתים של הערבים בוואדי סאליב, בתים מאוד עתיקים, כשהיום יש שם כל מיני פרויקטים נדל"ניים - ועד למעבדה בטכניון. הדברים האלה נכנסו לספר וגם לסדרה. זה בעצם ניתוח של גוף, או גופה, תלוי איך אתה רואה את זה. זה הרעיון שמאחורי זה".
בספרות הישראלית אין יותר מדי בלשיות וחוקרות משטרה נשים. למה בחרת לכתוב דווקא גיבורה אישה?
"יש דוגמאות בארץ - יש את בתיה גור, ארנה קזין, וגם דוגמאות בעולם כמו אגתה כריסטי. זה לא חדש. רציתי להיכנס למסורת הזאת מתוך הרצון לכתוב על מישהי שהחיים האישיים שלה מתערבבים מאוד בחקירה המשטרתית. איריס נמצאת בהליך גירושים ואת אבא שלה, שלא רוצה לעזוב את ואדי סאליב, היא מוציאה מהדיור המוגן ומתחילה לגרור אותו לחקירה שלה. הרגשתי שהדבר הכי נכון זה שזו תהיה אישה. מבחינה תרבותית, יש תפיסה שנשים אמורות לגדל את הילדים ולא להיות קרייריסטיות. אני מתנגד נורא לתפיסה הזאת. אני חושב שאישה יכולה להיות אמא נהדרת וגם לעשות קריירה מדהימה. אין סתירה בין השניים. כדי להיות אבא טוב או אמא טובה, זה לא אומר שצריכים למלא אחרי איזשהו צ'ק-ליסט שהחברה מכתיבה".
"כשמגי נכנסה לאודישן, היא הייתה בול איריס אברמוב. זה היה חזק מאוד"
זמן קצר אחרי ש"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" ראה אור, איצקוביץ' הוזמן לפגישה בקשת. "לא ידעתי כל כך למה הזמינו אותי. תיארתי לעצמי שזה בגלל הספר, אבל לא ידעתי בדיוק על מה מדובר. ישבתי עם המנכ"ל אבי ניר לא מעט, שעה לפחות. דיברנו על ספרים ועל כתיבה. הוא אמר שהוא חושב שזה רעיון טוב שנעשה מהספר הזה סדרה. ככה זה התחיל. אחרי הפגישה נפגשתי עם מנהלת הדרמה בקשת, קרני זיו, ועם מנהל פיתוח הדרמה יובל הורוביץ, ודיברנו על איך לוקחים ספר כל כך מורכב, שנמתח על פני שלושה עשורים, ושמים אותו על מסך הטלוויזיה".
אתגר לא קטן בכלל.
"הפיצוח הראשוני היה להבין שאנחנו לא מחויבים אחד לאחד לספר, לא חייבים לשכפל את כל הזמנים, הדמויות והמצבים לתוך הסדרה. הדבר השני, זה שרצינו לעשות טלוויזיה מצוינת. יש את הספר, כבודו במקומו מונח, יש את התשתיות, הדמויות והסיפורים, אבל בסוף אנחנו רוצים לעשות טלוויזיה מצוינת, מהנה ומותחת. ידענו שהחקירה צריכה להוביל אותנו. את הדרמה האנושית שילבנו בתוך הדבר הזה. החקירה זו המסגרת, הדרמה האנושית זה המרכז. הסדרה מותחת מאוד והמתח נשמר כל הזמן, אבל יש גם הרבה מעבר לדבר הזה".
איך היה עבורך לעבד בפעם הראשונה ספר שלך לסדרה?
"זה היה מאוד כיף. נתנו לי לבחור את האנשים שאעבוד איתם - את הבמאי, את חברת ההפקה. אני עובד עם המון אנשים, גם בארץ וגם בחוץ לארץ, בתחום הספרות. הדבר הכי חשוב לי זה שהאנשים שאני עובד איתם לא רק יהיו מבריקים וחכמים, אלא גם שותפים מלאים לעשייה. הבמאי אורן שקדי, חברת ההפקות ארצה, עורכת התסריט אסתר נמדר תמאם, המפיקה דפנה פרנר, אלה אנשים שאני יכול לשבת איתם בחדר או להיות איתם הסט ושנגיד אחד לשני הכל, לא נסכים, נתווכח, אבל נישאר חברים טובים ושותפים מלאים לאורך העשייה".
כתיבת ספר זו מלאכה אינטימית ובודדה מאוד, בעוד שסדרת טלוויזיה זה ההפך הגמור.
"כשנכנסתי לטלוויזיה הבנתי שאין דבר כזה יותר לשבת בחדר לבד ולכתוב עם עורכת אחת, זה לא ככה. בטלוויזיה המון אנשים מעורבים בפרויקט, אתה מקבל המון הערות על כל דבר. שלא נדבר על זה שכשמפרקים את התסריטים להפקה, מבינים שלא תמיד אפשרי לצלם את זה כמו שכתבת את זה. יש לך שתי אפשרויות: או שאתה מתבכיין ומתקרבן כל הזמן, 'לקחו לי, שתו לי', או שאתה מבין שיש לדבר הזה מגבלות. אני בן אדם שאוהב מגבלות. אני אוהב כשאומרים לי 'זה לא אפשרי, בוא ננסה לחשוב יצירתית איך מביאים את אותו הדבר, אבל במגבלות האפשר'. דברים כאלה מדליקים אותי. אני אוהב את זה".
מתי הבנת שמגי אזרזר היא איריס אברמוב?
"מגי הגיעה לאודישן חודש אחרי שילדה תאומות בניתוח קיסרי. ראו את זה עליה. זו לא הייתה מגי אזרזר שאנחנו רגילים לראות, שיא הטיפוח וההופעה. הרבה שחקניות עשו את האודישן הזה, שחקניות מעולות, אבל משהו בהופעה של מגי שם, היה בול איריס אברמוב - אבל מכיוון אחר, מכיוון של בן אדם שפתאום גילה עומקים חדשים בחיים שלו בעקבות ההיריון, בעקבות ההורות, בעקבות התקופה שהיא עברה. זה היה חזק מאוד".
איך הייתה העבודה על הסט? היית נוכח מאוד.
"רציתי לעבוד עם במאי שאני יודע במפורש שיראה את הדברים באופן מקורי ואחר משלי. לא רציתי מישהו שיוציא לפועל את מה שהיה לי בראש, אלא שיקח את המבנה שעשיתי ויבנה עליו עוד קומה מפוארת. שקדי היה בחירה מושלמת. לפעמים על הסט ראיתי דברים שהוא עושה וחשבתי: בוא'נה, לא ככה דמיינתי את זה, אבל אני סומך עליו והולך איתו, כי ידעתי שזה החזון שלו. הוא שותף מלא ליצירה הזאת. הוא הכניס אותי לסט וקיבל אותי. לפעמים כשיוצר ובמאי נפגשים על הסט זה דבר מתסכל מאוד - יש קונפליקטים, ריבים וויכוחים ואף אחד לא נהנה מזה. כולם סובלים. שקדי קיבל אותי בזרועות פתוחות ודיברנו על הכל".
"להתגייס למילואים עם שלוש בנות קטנות בבית, זה אירוע לא פשוט"
בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר ופרוץ המלחמה, איצקוביץ' (49), נשוי ואב לשלוש, התנדב לשירות מילואים ונכנס לתוך רצועת עזה. "הרגשתי שאני חייב, זה משהו שבער לי בעצמות", הוא מסביר, "הרגשתי שכחברה, הפקרנו את הדרום באופן שערורייתי. לא רק ב-7 באוקטובר, עוד הרבה לפני. נתנו להם לשבת שם ולספוג את הטילים והרקטות. זו הייתה כרוניקה של אסון ידוע מראש. הרגשתי שאנחנו חייבים להם את זה, חייבים להתגייס, כדי לשמור עליהם ולהחזיר את החטופים, להציל את מי שאפשר".
מה חשבו במשפחה?
"זה היה קשה. כשאתה מתגייס למילואים בגיל 49, עם שלוש בנות קטנות בבית, זה לא אתה מתגייס - כל המשפחה מתגייסת. זה אירוע לא פשוט בכלל. הייתי גם בשיא העריכות של הסדרה. הייתי עושה זומים הזויים עם שקדי ועם המפיקים, מדברים על סצנות, כשאני עם מדים ונשק. זה היה סוריאליסטי לגמרי. אני מאוד גאה על השירות ושמח שעשיתי אותו".
לאחרונה הוציא איצקוביץ' את ספרו החמישי, שנקרא "ההתחלה של כל הדברים". "זה ספר שמספר על שלושה חברי ילדות מאוד טובים, שהאישה של אחד מהם נעלמת. זאת אישה שבנערותם שלושתם מאוד אהבו אותה ובסוף בחרה באחד מהם. הם היו חברים בשנות ה-30 ברומניה, בעיירה שעברה תהליך גטואיזציה ואושוויניזציה מאוד מהיר בתוך כמה חודשים. הם נפרדו ולא ראו אחד את השני 40 שנה. אחרי 40 שנה הם נפגשים שוב כדי לנסות למצוא אותה וחוזרים לעיירה שבה נולדו. זה סיפור שמאוד קשור למשפחה שלי, למקום שהגענו ממנו, כל הסיפורים שם אמיתיים. אני מקווה שאנשים יאהבו את הספר".