המטפס יובל שמלא, מנצח העונה הראשונה שיתחרה במוצאי שבת בגמר האחרון של "נינג'ה ישראל 2021" (אחרי החדשות, ערוץ 12), התארח בפינת שיעור פרטי ב"חדשות הבוקר" וחשף, במונולוג מרגש וחשוף, את הזיכרונות כילד מעט בעייתי, בעיות הריכוז ואת התפנית ששינתה את חייו. איך הופכים תחביב למקצוע, איך משיגים מטרות ויעדים ואיך גם תעודה גרועה בבית הספר הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו?
"באתי לספר לכם קצת יותר עליי. חלקכם מכירים אותי מהנינג'ה, אבל ביום יום אני מטפס על קירות ועל צוקים. הטיפוס הוא הספורט שאני עוסק כבר 10 שנים. הסיבה שאני אוהב להיות ספורטאי היא שאני אוהב לנסות ולהצליח לעשות דברים שפעם לא הצלחתי. זאת גם הסיבה שבגללה באתי לנינג'ה. הסיבה שאני חוזר כל שנה היא כדי לנסות להבין איך אני יכול להתמודד עם כל מה שקורה שם. בשנים האחרונות הבנתי שכל מה שאני צריך לשפר בתור ספורטאי זה את הצד המנטלי".
"בנינג'ה יש כל כך הרבה עם מה להתמודד: המצלמות, הלחץ והצילומים לאורך כל הלילה. ובאמת, בעונה הראשונה היה לי מאוד קשה. בעונה השלישית הבנתי שאני חייב לנסות להתמודד עם הדברים האלה טוב יותר, והיום אני עובד עם המאמן שלי גם על הצד המנטלי, שהיה לי קשה מאוד בתור ילד".
"נולדתי סוג של קוף", הוא צחק והסביר, "רציתי לטפס על מה שרק אפשר, ולא ידעתי שיש בכלל ספורט כזה. גדלתי בשכונת עין כרם בירושלים, והתחביב שלי היה לצאת לשכונה ולטפס על עצים. בנוסף לכל האנרגיות, הייתי מאוד עקשן. היה לי מאוד קשה עם דברים שלא הצלחתי לעשות, ולא רציתי לנסות אותם שוב. זה תסכל ועיצבן אותי. ובחרתי לעשות רק דברים שאני כן מצליח בהם".
"באותה תקופה היה לי מאוד קשה בבית הספר. לא הצלחתי להתרכז ליותר משתי דקות ולא מצאתי את עצמי. אני יודע שהיום אני ההגדרה של חנון, ואני גאה בזה. אבל בתור ילד הייתי נחשב בעייתי. בגלל שהיה לי קשה להתרכז, הייתי עושה צרות לתלמידים ולמורים, עד היום אני לא מצליח להבין למה התנהגתי ככה. הייתי צוחק על ילדים אחרים ופוגע להם ברגשות. היום אני מבין שזה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות".
שמלא סיפר על התפנית ששינתה לו את החיים: "למזלי, אחד הדברים שעזרו לי להשתנות ולשנות את החיים שלי היה הספורט. ברגע שהגעתי לקיר טיפוס - התאהבתי. כילד, אחת הסיבות שלא הצלחתי להשתפר הייתה, כי לא חשבתי שאני בכלל יכול. אמרתי שאני לא טוב בלימודים ולא מצליח להתרכז, וזה אני. אבל ברגע שהגעתי לקיר טיפוס כל המחשבה שלי השתנתה. משהו קרה בקיר, פתאום לא הצלחתי את המסלולים הראשונים, אבל זה לא ביאס אותי. ניסיתי שוב ושוב. המסלול הראשון שהצלחתי הגיע אחרי שלושה שבועות של כישלונות, והתחושה הייתה מדהימה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהצבתי לעצמי יעד והצלחתי לעשות אותו. התמכרתי לתחושה של להציב לעצמי יעדים ומטרות ולעמוד בהם".
"הטיפוס גם הראה לי איך לגשת למטרות ויעדים. מה שאנחנו המטפסים עושים לפני מסלול הוא להביט עליו ולתכנן אותו היטב, במיוחד בתחרויות שיש רק ניסיון אחד. גם בנינג'ה אנחנו מתכננים כל צעד הכי קטן, ואנחנו עושים את זה ביחד, כמה מתמודדים. הספורט הזה הראה לי שאני יכול ללמוד מהמתחרים שמולי, ושהתחרות האמיתית שלי היא רק מול עצמי. בשנייה שאני עולה על המסלול, הדבר היחיד שמעניין אותי הוא רק הצעד שאני נמצא בו באותו הרגע, ולא משנה כמה אני רחוק מהסוף".
את הדבר הזה, שמלא יישם גם בחיים שמחוץ לקיר הטיפוס ולמסלולי הנינג'ה, "את הדבר הזה הבאתי לחיי היום יום שלי. היום אני מסתכל על כל יעד, מטרה או חלום שיש לי - כאילו הוא מסלול טיפוס. אני מנסה להבין לאן אני רוצה להגיע, ואז אני בונה לעצמי מסלול, וצעדים שייקחו אותי לשם. כשאני מתחיל, אני מתרכז כל כולי רק בצעד שאני נמצא בו. זה באמת קשה להציב חלומות גדולים, לקום למחרת ולהגיד לעצמך 'אין סיכוי שאני מגיע עד לשם', אבל בדיוק כמו במסלולים, כשאני מפרק את זה לצעדים זה מאוד עוזר".
חוץ מהספורט, שמלא סימן את האישה החשובה בחייו, שגרמה לו לשנות את דרך חשיבתו. "מעבר לטיפוס יש עוד מישהי שגרמה לי לשנות את התפיסה, וזאת אמא שלי. אני זוכר כשקיבלתי בסוף כל שנה תעודה ממש על הפנים, וחששתי ממש להראות לה אותה. כשהבאתי לה, היא קראה אותה לעומק, הסתכלה עליי ואז אמרה 'יובל, השתפרת בשיעורי אנגלית. כל הכבוד, עכשיו הולכים לחגוג עם סושי'. לא הבנתי איך הולכים לחגוג את התעודה הזאת אבל הייתי מאושר. בהמשך היא אמרה לי שהיא שמחה שהשתפרתי ושהיא בטוחה שבשנה הבאה אשתפר בעוד דברים. זה חיזק אצלי את ההבנה שאני תמיד צריך להתרכז בניצחונות הקטנים".