איך נראה יומה של אמא ממוצעת לבן שנתיים, כלומר שלי? ככה: יקיצה בשש ועשרים, מאבק על צחצוח שיניים שבמסגרתו הילד מצליח לאכול חצי שפורפרת משחת שיניים דרדסים בטעם ענבים, בלי שהמברשת תתקרב למעשה לשיניו. בגדים, שוקו, בגדים חדשים בגלל השוקו, התקף זעם על רקע נעילת סנדלים, הליכה רגלית מהנה לגן. ובמהנה, הכוונה לכך שהילד מסרב לשבת בעגלה, מתעקש לדהור על הבימבה, לעצור כל מטר על מנת ללטף חיפושית ולהפוך הליכה של עשרים דקות לארבעים וחמש דקות. לאחר השלכת הפעוט בגן, האם המרוטה תבלה את השעות הקרובות במשרד ותנסה להספיק כמה שיותר עבודה וישיבות רק כדי לצאת לגן בשלוש ועשרים בעיצומו של שרב מהביל, ולשמוע דיווחים מהגננת שלאורך היום הסכים הפעוט לאכול רק זיתים.
השעתיים הקרובות יכללו בילוי בגינה, שבה הפעוט יפצה על המזון שסרב לאכול בגן בצורת שתי נקטרינות, ענבים מילד אחר, במבה, קרטיב, ביצת הפתעה, שתי עוגיות וקטטה המונית על רקע חרב אור. בבית, יוציא הילד את יתרת האנרגיות, פלוס שני קילו חול, ברחבי הבית כולל מיטת ההורים, אבל לפחות יסכים לאכול מלפפון פרוס וביצה קשה שחצייה יושלך מהמרפסת. הוא יובל בצרחות אל האמבטיה שממנה גם יישלף בצרחות לאחר רבע שעה, ידרוש לראות את שיר הפתיחה של "סמי הכבאי" חמש פעמים רצוף, יילקח בזעקות למיטה ויירדם לאחר שעה שבמהלכה ידרוש שגבו ילוטף ללא הפסקה, ובדיבור בלתי פוסק על מה שעשה היום, מה החברים שלו עשו היום, מה יעשה מחר, דעתו על סוגי מזונות ושירה משותפת של "אצא לי השוקה".
ולעומת זאת, איך נראים חייה של אלה, גיבורת "יום האם"? ככה: השלכת בתה בבית הספר והחלפת מילה או שתיים עם בנה הגדול, ועיסוק אובססיבי במבוכות חברתיות ובריכולים עם חברה בשארית היום. בעונה השנייה של "יום האם", האמהות היא כבר לא ממש במרכז העונה. לאלה יש בעיות אחרות שכוללות פיטורים ואת אמא שלה שזקוקה לטיפול. האם זה מה שקורה כשהילדים שלך גדלים, כשמתפוגגת אותה צמידות סיעודית ופיזית שהפכה אותך מיצור עצמאי למכונת מגבונים עייפה? את פשוט חוזרת להיות הנודניקית המעצבנת שהיית פעם, שעסוקה בהשוואה עצמית בלתי פוסקת לזולת והתמרמרות כללית על החיים? וואו, איזה כיף. צרות של עשירים, באמת, הלוואי והיה לי זמן להשוות את עצמי לאמהות אחרות בגן, כמה חבל שאני עסוקה יותר בעובדה שהילד הרגע הקיא לי על השיער. כל אחת ויום האם שלה.
>> אתם כבר חברים של "יום האם" בפייסבוק?
הרבה פעמים אנחנו מדברים על כך שהילדים יגדלו במונחים של שחרור – הוא יוכל ללכת לבד לחברים ולחוג ולא ירצה שארדים אותו ואקלח אותו, יהיה לי יותר זמן לעצמי, אהיה חופשיה לעבודתי ולתחביביי ולכל מה שאגרתי ביס מקס. אבל מה מתברר? שאי שם מעבר לקשת הגמילה, גן העירייה, כיתה א' והבגרות היחסית של הילד, מחכה לנו האדם שהיינו פעם. מוכרים לנו את ההורות כמסע רגשי, ארוך, עמוק ומשמעותי, אבל בסוף אנחנו נשארים בדיוק אותו דבר, רק זקנים יותר. זה מרגיע ומבאס בו זמנית. כי אולי נשארנו אותם אנשים ממורמרים וקטנים שהיינו קודם, אבל לפחות יש לנו את כל הפנאי שבעולם להיות כאלה.
"יום האם": העונה החדשה, חמישי ב-22:00