ברי סחרוף VS בין הקולות. שחר ואיילה יושבים על הספה, מדברים על איכות הקפה, הוא ממליץ לה לא להאיץ תהליכים, ומתעניין במה בדיוק קורה במיזם שלה. היא מספרת לו שבקרוב יש לה הופעה פתוחה, והוא עונה שישמח לבוא - כל עוד זה לא נופל על הופעה של ברי. אבל כמובן שההופעה שלה נופלת על ההופעה של ברי. בחיוך היא אומרת לו ש"התחלת איתי ברע", וכשהוא שואל אם היא נעלבה היא עונה בצחוק: "חכה יש לנו חודש לריב על זה, לא נריב על זה עכשיו".
הכל בחיוך, בחצי צחוק. ואז, למול המצלמה, כשהוא לא שם, היא אומרת את כל הדברים שלא נאמרו שם בשיחה, את הציפייה, הצורך והאכזבה - זה יכאב לה אם הוא יחליט ללכת לברי ולא לבוא לראות אותה, היא הייתה רוצה שהוא יכיר אותה דרך העשייה שלה, וההחלטה ללכת לברי תפגע מבחינתה ביכולת לייצר משהו זוגי. מול המצלמה, רחוק משחר, החיוך מתחלף בדמעות, השריון בפגיעות. למקומות הרגישים, הכואבים, הנזקקים - יש מקום רק מחוץ לשיחה, לא בתוכה.
למה בשום שלב בשיחה איילה לא אמרה במפורש את מה שהיא רוצה ומרגישה? משפט כמו: "אני מבינה שיש לך הופעה אחרת. אני רק רוצה שתדע שחשוב לי מאוד שתגיע להופעה שלי, ושזה יכאב לי אם תבחר אחרת" היה יכול לפתוח נתיבי שיחה שונים - על למה זה חשוב לה, על מה זה בשבילה המיזם הזה. היא הייתה יכולה לספר לו על איילה של בין הקולות, על ההיסטוריה שהובילה אותה לפתח את המיזם הזה, על אירועים שנגעו בה, על המשמעות שהיא שואבת מהעשייה שלה. הוא היה יכול לספר לה על החיבור המיוחד שלו עם ברי, על התקופות בחיים שהמוזיקה שלו ליוותה אותו, על הזיכרונות שכרוכים בשירים, על הרגשות שמתעוררים בו כשהוא נמצא בהופעה.
זה היה עוזר להם להכיר יותר אחד את השני, וליצור אינטימיות רגשית שכה נחוצה להתהוות של זוגיות. באינטימיות פיזית בני הזוג משילים מעליהם את הבגדים ועומדים ערומים אחד מול השני, מכירים זה את גופו של זה. באינטימיות נפשית בני הזוג משילים מעליהם את המגננות ועומדים חשופים אחד מול השני, מכירים זה את נפשו של זה. שיחה פתוחה שבה היו שמים את הצרכים על השולחן הייתה עוזרת להם להבין אחד את השני, ולהגיע להחלטה שתטיב עד כמה שאפשר עם שניהם.
יכול להיות שאתם קוראים את המילים וחושבים לעצמכם - היא לא הייתה צריכה להגיד, זה ברור שזה חשוב לה. בן זוג טוב, אולי אתם חושבים, היה מבין את החשיבות, רגיש למקום הזה, מבין בעצמו. אבל האמת היא אחרת - תקשורת בין בני זוג היא אף פעם לא באמת טלפתית, ואל לנו להניח שזה שאיתנו קורא את המחשבות שלנו. כשאנחנו בתוך הסיטואציה אנחנו לא תמיד קשובים לאחר ולעיתים עסוקים בהתגוננות ובשמירה על עצמנו, ולכן לא מבחינים בדברים שאחרים רואים אולי מהצד. וזה לא הסיפור רק אצל איילה ושחר, זה הסיפור של כולנו כמעט - של בני האדם שמשתמשים ברמיזות ובהומור במקום להביא אמת חשופה לשולחן.
למה אנחנו כל כך מתקשים בזמן אמת לומר מה שעל ליבנו? למה אנחנו כל כך מתקשים לומר מה אנחנו צריכים ומה אנחנו מרגישים? למה אנחנו הולכים סחור סחור סביב הצרכים שלנו במקום פשוט להביע אותם?
הסיבה הראשונה נעוצה באמונה שלנו שאחרים מבינים אותנו מבלי שנצטרך לדבר. הציפייה הזו נותרה כפנטזיה מימי הינקות המוקדמים הטרום לשוניים, שבהם האם מבינה את התינוק ללא מילים. בקרבה אמיתית, אנחנו מקווים, לא נצטרך לדבר. האחר יבין אותנו כל כך טוב שהוא כבר ידע לבד מה אנחנו רוצים ומה אנחנו צריכים. הוא יבין מטון הדיבור שלנו, משפת הגוף, מהבעות הפנים ומצורת הניסוח. הוא יבין מניואנסים בלתי מילוליים - מהאופן שבו הגבות שלנו מתרוממות או מהשינוי בכיוון הישיבה שלנו. אנחנו מצפים שיבינו מתי אנחנו צריכים חיבוק או תמיכה, שיתעניינו בנו באמת, שישתתפו במטלות הבית מבלי שנצטרך לבקש, שלא ישאירו אותנו לבד באירועים משפחתיים, שישלחו לנו הודעות רומנטיות באמצע היום, או שיתנו לנו מרחב אחרי ריב.
הפנטזיה הזו מתנפצת שוב ושוב על קיר המציאות - כשאחרים לא מבינים מה לעזאזל אנחנו רוצים. היא בכלל חשבה שבאירוע המשפחתי היית רוצה שהיא תתחבר עם בני הדודים שלך, הוא בכלל חשב שאחרי ריב את מעדיפה שהוא יישאר קרוב. וכשאנחנו לא מדברים ולא אומרים במפורש מה אנחנו צריכים - אנחנו מתאכזבים שוב ושוב ושוב, מרגישים לא מובנים, שקופים ולבד.
הסיבה השנייה היא שחלקנו גדלנו בסביבה בה בשלב מוקדם בחיינו התעלמו מהצרכים שלנו ולימדו אותנו שאו שאיננו ראויים לכך שצרכינו ימולאו, או שצרכים הם רעים ומעידים על חולשה. התעלמות מצרכים ורצונות נעשית לעיתים ללא כוונת זדון - בגלל עומס, נימוס, גישה חינוכית או תרבות. דמיינו לעצמכם למשל סיטואציה שבה חבר מגיע לבקר את הילד שלכם. החבר רוצה לצבוע את חוברת הצביעה של בנכם, והבן מסרב - הוא רוצה לצבוע לבד את החוברת ומבקש לשחק במשהו אחר. לכם לא נעים, בעיקר אם הורי החבר בסביבה, ואתם נותנים למרות התנגדות ילדיכם לחבר דף אחד מתוך החוברת לצביעה.
סיטואציה קטנה ויומיומית שלימדה באותו הרגע את הילד שמה שהוא רוצה - לא משנה. בבית אחר ילד אחר מבקש מהוריו בקשה כזו או אחרת והם מגיבים ב"אתה יודע שאבא לא מרגיש טוב, תסתדר לבד ואל תקשה עלינו". בתים שונים, תסריטים שונים - תוצאה דומה. הילד מבין שצרכיו מכבידים או לא חשובים ומנסה להתעלם מהם או לספק אותם בעצמו. אבל זה לא כל כך עובד. צרכים לא מסופקים הם הבסיס לכל התלונות והביקורות שבקשר.
הסיבה השלישית היא פחד מדחייה. כשאנחנו מביעים צורך, אנחנו לא סתם מבקשים משהו - אנחנו חושפים חלק עמוק ופגיע בנפש שלנו, וחושפים את עצמנו לאפשרות שהצורך הזה לא יענה. כי מה יקרה אם נגיד בקול רם את מה שאנחנו באמת צריכים? מה יקרה אם נודה שאנחנו זקוקים למישהו? שאנחנו רוצים להיות משמעותיים עבורו? הפגיעות הזאת מעוררת את כל הפחדים העמוקים שלנו: הפחד שאנחנו יותר מדי. הפחד שאנחנו לא מספיק. הפחד שאם נראה את עצמנו במלואנו – לא יאהבו את מה שיראו. אז אנחנו מפתחים אסטרטגיות הגנה מתוחכמות: אנחנו רומזים במקום להגיד, מתבדחים במקום לבקש, או כועסים במקום להודות שנפגענו.
והסיבה הרביעית היא חוסר חיבור לצרכים שלנו עצמנו. לפעמים אנחנו לא מצליחים להגיד מה אנחנו צריכים כי אנחנו בעצמנו לא יודעים. קחו לדוגמא זוג שרבים כל הזמן על שעות העבודה שלו. היא כועסת שהוא מגיע מאוחר, שהוא עובד בסופי שבוע, שהוא תמיד זמין ללקוחות. אבל כשהם מגיעים לטיפול זוגי ואני שואלת אותה "מה את צריכה?" היא לא יודעת להגיד. האם היא צריכה שיקשיב לה יותר כשהוא כן בבית? שיקדיש זמן איכות לילדים? שיהיה נוכח רגשית? שיעזור יותר במטלות? לקח לה זמן להבין שמה שהיא באמת צריכה זה הכרה בקושי שלה - שיגיד לה "אני מבין שקשה לך להתמודד עם כל זה לבד".
אז מה עושים? איך מתחילים לדבר?
הצעד הראשון הוא להבין שהצרכים שלנו לגיטימיים. שמותר לנו לרצות, לבקש, להביע משאלות. שזה בסדר להיות "נזקקים". שאנחנו לא אמורים להסתדר לבד. כחלק מההכרה הזו לפעמים צריך לצאת לחקר הצרכים שלנו, לנסות להבין מה באמת אנחנו צריכים.
הצעד השני הוא לתרגל. להתחיל מדברים קטנים. "אני צריכה חיבוק", "אני רוצה שתקשיב לי בלי לנסות לפתור", "חשוב לי שתבוא להופעה". כן, זה מפחיד, זה חושף - אבל זו הדרך היחידה ליצור קשר אמיתי.
ולבסוף, חשוב לזכור שהיכולת להביע צרכים חייבת לבוא יחד עם היכולת לקבל "לא". להגיד "אני צריכה שתבוא להופעה שלי" לא אומר שבן הזוג חייב לבוא. להגיד "אני רוצה יותר זמן איכות" לא אומר שבת הזוג יכולה תמיד לספק את זה. הבעת צרכים היא הזמנה לדיאלוג, לא אולטימטום. לפעמים הצד השני לא יכול או לא רוצה למלא את הצורך שלנו, וזה בסדר. מה שחשוב הוא שהשיחה תהיה כנה - שנוכל להגיד מה אנחנו צריכים, ושהצד השני יוכל להגיד בכנות אם הוא יכול או לא יכול לספק את זה. ואז, יחד, אפשר לחשוב על פתרונות אחרים, פשרות ודרכים יצירתיות להתמודד עם הפער בין הצורך ליכולת לספק אותו. כי בסופו של דבר, זוגיות בריאה היא לא כזו שבה כל הצרכים מסופקים - אלא כזו שבה אפשר לדבר עליהם בפתיחות ולהתמודד יחד עם האתגרים.