"האקסית שלי", התלונן ק"נ מאילת, "שהיא האמא של הילדים שלי, פותחת כל שיחת טלפון איתי ישר בצעקות ובטורים גבוהים. לא משנה על איזה נושא נדבר, זה ישר דציבלים וטרוניות. כמה שאני מבקש ממנה שתפסיק, כי אני מבין מה שמדברים איתי גם כשזה בשקט, כמה שאני מיישם איתה 'מענה רך ישיב חימה' - כלום לא עוזר לי. בכל שיחה היא גם מכניסה לי עקיצות, ומכות מתחת לחגורה. ואני מבין את הכוונה, ומתעצבן מזה עוד יותר. אז לא רק שהיא מצליחה לעצבן אותי ומדי פעם לגרור אותי לריב, אני גם מתעצבן מזה שזה מעצבן אותי.
השתקמתי ממנה כבר מזמן, הקשר עם ילדי מעולה, אני חי עם החברה שלי וטוב לי. השאלה שלי היא איך אני מפסיק לעצמי את הסבל הזה, של הצעקות שלה בטלפון? כי הייתי שמח לא לדבר איתה מילה אחת נוספת עד סוף חיי, אבל כשיש ילדים באמצע, כידוע לך, אי אפשר. אולי יש לך איזו תשובה טובה בשבילי, למרות שאני גבר?".
טוב, יקירי, יש לי תשובה בשבילך, למרות שאתה גבר. כי בנושא הזה של "פה ג'ורה", טענות והאשמות - שני המינים יודעים להסביל יופי יופי האחד את השני. בטח ובטח כשזה מגיע לאקסים, שמכירים מצוין את כל הכפתורים הלחיצים. והם אכן לוחצים, ומיד בצד השני של הקו, בובת הקפיץ שלהם קופצת מהקופסה שלה. אז קודם כל, תפסיק להיות בובת הקפיץ האוטומטית של גרושתך. תקלקל לה את המפסק. מיד גם אומרת לך איך - אבל לפני זה, מילה על "ריבים" עם האקסים:
למרות הגט שלכם, ההשתקמות שלך, חייך הטובים עם ילדיך והחברה שלך - למרות כל אלה, הקשר הסמוי שלך עם גרושתך, עדיין לא מת. וזה בלי שום קשר לילדים שלכם. חוטים שקופים (ורעים) שהיו צריכים להתייבש ולנשור כבר מזמן, עדיין מחברים אתכם. כי כמו שיגידו לך כל יועצי הנישואים - כל זמן שהזוג עדיין רב - הקשר עדיין פעיל. ואם עדיין פעיל, לא הגיע הזמן שכבר תעשה לו סוף אמיתי? כי מה זה משנה שהיא זו ש"מפעילה" את הקשר הזה בכל פעם מחדש? צריך הרי שניים לטנגו. כל זמן שהיא עדיין מצליחה להפעיל לך את "העצבים", אתה שותף לטנגו הזה. ואיך תפסיק להיות שותף לטנגו הזה?
דמיין לך שני חדרים מחוברים בבית מלון, עם דלתות כפולות. מספיק שרק אחד מהדיירים יסגור את דלתו - ותתקיים שם הפרדה מלאה בין שני החדרים. אז סגור כבר, חד צדדית, את הדלת המחברת אתכם מהצד שלך. טרוק אותה כבר על הקשר הזה. אתה רוצה לדעת איך? עם פרישה חד צדדית מהתחרות שאתה עושה איתה בתוך ראשך, ידו של מי תהיה על העליונה, ומי ההורה היותר טוב ומצטיין מבינכם. כי אם לא היית נלחם בה, ממש לא היה מפריע לך שהיא "תנצח", ממש כמו מבוגר שתינוק "מנצח" אותו. אז יאללה, תעלה, תעלה קומה בתוך עצמך. תקבל ככה נקודת מבט חדשה, שממנה תוכל להחליט שזה לא כוחות להתחרות בה.
תוכל לעשות את זה, כשתסכים לראות אותה כעוד מבוגר ששותף לאינטרס העליון שלך שלילדים שלך יהיה טוב, במקום המפלצת מלוך נס שהיא בעיניך כיום. ומשעשית את זה - אז רק עם: אדישות, ועוד אדישות, ועוד אדישות מול כל פרובוקציה שלה. כי "אדישות" זה ההיפך מ"פעיל", וככה תקלקל לה את המפסק, שכל לחיצה שלה עליו, מקפיצה אותך.
ואיך תוכל לגדל לעצמך את האדישות המבורכת הזו מול כל פעולותיה? זה יקרה כשתבין, שכל זמן שאתה מתעצבן, אתה מתגמל אותה ביג טיים. מפני שגם אם היא לא רואה את הקריז שלך (כי התאפקת), האכלת והעצמת אותה אנרגטית, וזה התגמול שלה. איך זה קרה?
להלן, "תרשים הזרימה של כדורי הביליארד": כל קריז, זו מחשבה של כעס על אובייקט מסוים, וכל מחשבה על האובייקט הזה - (בין טובה ובין רעה!), זה לתת לו/לה/לזה תשומת לב. תשומת לב, היא אנרגיה, ורגשות (גם טובים וגם רעים), הם אמפליפייר ענק לאנרגיה הזו. לכן, לחשוב על מישהו (פלוס רגש חזק), זה לבזבז עליו את "חיילי האנרגיה" היקרים שלנו, שיכלו לעבוד עבורנו ביעדים אחרים. אם בא לנו על זה - סבבה. אבל לא נראה לי שזה המקרה שלך.
לא אמרתי שתימנע מפעולות בהקשרים שלה - אלא רק שתעשה אותן עם אפס אמוציות. אדישות מבורכת, זוכר? ולשאלתך: "אבל איך אני יכול להקריץ לעצמי את האדישות הזו? הרי אני לא יכול לשלוט על הרגשות והמחשבות שלי?". התשובה היא שכן אפשר, ומיד מספרת לך איך. ומהניסיון שלי ושל הלקוחות שלי - זה עובד.
סיפרתי את זה לא פעם: כל רגש גר על מחשבה מסוימת. אין לנו דרך לשלוט על הרגשות, אבל יש לנו דרך לשלוט על המחשבות הנושאות את הרגש. תשתנה לך המחשבה בקשר לעניין (עם נקודת מבט חדשה, אחרת וחיובית על העניין), ישתנה לך גם הרגש. דוגמה למחשבה שונה, אחרת וחיובית, שמשנה רגש רע: המחשבה הקודמת: "היא זבל מהמיץ של הזבל". הרגש: כעס, על שזבל כזו מגדלת את הילדים שלי. המחשבה החדשה: "היא כולה ילדה קטנה ומבוהלת בגוף של מבוגרת, וכעס וצעקות הם צורת הביטוי שלה למצוקה הנוראית שלה - שאף אחד לא יכול להציל אותה ממנה. זה לא אישי נגדי. זו המצוקה שלה שבורחת לה מהגרון". למשל. הרגש החדש: אדישות, (חמלה?), אבל בעיקר, שקט בראש בקשר אליה.
ועוד דוגמה: המחשבה הקודמת: "אני שונא לעשות דברים שאני שונא" (כמו לדבר איתה). הרגש: כעס. המחשבה החדשה היצירתית: "האישה הזו היא נכה רגשית, וזו הסיבה שהיא צועקת. האם הייתי רוצה להתחלף איתה ולהיות במקומה? ממש לא! עדיף לי מקומי, כולל הצעקות שלה, מאשר מקומה". הרגש החדש: חמלה? הודיה לאלוהים על מקומך, ושאתה לא היא? שקט? אפשרות לגיוס אדישות?
בתכלס, כל מה שאתה צריך לזכור בתוך כל שיחה איתה, זה רק את המשימה האחת שלך: להישאר בתוך האמצע שלך, עם "בטן מנירוסטה". היא רוצה אותך עצבני ("הא! עדיין יש לי כוח עליו"), אתה - רק זוכר לא להעניק לה את המתנה הזו. זה הכל.
אין לך מה להתרכז בתשובות שתיתן לה, כי השיחות האלו הרי חוזרות על עצמן במשך אלף שנה. תתרכז רק במצב הרגשי האדיש שלך ("לא תקבלי את זה גם אם תמותי!"). ו"זה", זו היציאה שלך מהכלים, ומהמרכז שלך. פה לא מדובר ב"תחרות" (שהצעתי לך לפרוש ממנה חד צדדית), אלא רק בהישארות שלך בצד של עצמך, אבל מוחלט.
עד כאן, ההתנהלות הרגשית. ולקטע המעשי: אין לנו שליטה על הבחירות של האחרים, אלא רק על אלו שלנו. זאת אומרת, אין לך שליטה על הצעקות שלה, רק על מה שתעשה בקשר אליהן. אז תעשה כמו חבר טוב שלי, איש עסקים מאוד ידוע, שיום אחד החליט לשים סוף לצעקות של גרושתו בסלולרי. הוא הודיע לה, שבכל פעם שהיא תרים עליו את הקול שלה - הוא פשוט ינתק את השיחה איתה על המקום. היא צעקה, כמובן, כדי לבדוק אם הוא "רציני", והוא ניתק, שוב, ושוב, ושוב, ושוב - עד שהיא למדה שאין לצעוק עליו, אם היא רוצה להגיד לו משהו, ושהוא גם יקשיב. וככה אתה.
תגיד לה בשקט שאתה הולך לסגור את הטלפון עם הצעקה הראשונה שלה עליך, ותבצע את מה שהבטחת לה. יענו, עם הטונים הצועקים הראשונים שלה, תסגור את הקו. אל תשתף פעולה עם אלימות. ומצד שני - תפסיק להיטרף מצעקות, כי הן כולה רעש. נשים נטרפות מג'וקים, וגברים מצעקות של נשים. וזה מטומטם בעיני אותו הדבר, כי לא אלה ולא אלו הורגים. אם זה לא בטלפון, אלא פרונטלי, איך שהיא מרימה את הקול שלה עליך, תנתק מגע. צא פיזית מהחדר או מהמרחב המשותף. תחתוך איתה את קו התקשורת. שהיא ממש "תיפול לך מהאישונים" באותו הרגע, אבל שחוסר התקשורת שלך איתה יהיה רק נקודתי, פר צעקה. לא "ברוגז גורף" איתה, כי לתחזק ברוגז גוזל המון כוח, ולמי יש.
ואגב, קח טיפ מעולה: בשיחה הבאה איתה (ובעצם, עם כל בן אדם), אתה לא חייב להמשיך את התקשורת באופן ליניארי, בהמשכיות מדויקת, מאיפה שהיא נפסקה. מותר לך להתחיל אותה בנקודה חדשה ואחרת, בלי שום "מחויבות" לתוכן ולטונים של השיחה הקודמת שהייתה. תאמין לי - אחלה פטנט לחירות אישית חדשה.
כשהיא נעימה איתך, תן לה חיזוקים לזה בצורת מחמאה, אבל רק כזו שאתה יכול להגיד לה בלב שלם: "כל הכבוד (איך שטיפלת במקרה הזה והזה בבית הספר)", "יופי", "אחלה", "עשית מצוין", וכאלה. אל תעשה לי עכשיו תנועת אצבע בפה של הקאה, כי זה באינטרס שלך להביא לה חיזוקים חיוביים לנעימות. זה ייתן לה סימני דרך, בטוב, איפה מרוחה הפרוסה שלה בחמאה.
ובאשר לעקיצות התת קרקעיות שלה: תפסיק "להבין אותן" כל כך טוב. לא כל שיחה, עם כל אחד, צריכה להיות "בעומקים". לך איתה על ה"שטוח". אם היא אומרת לך משהו סרקסטי שיכול להשתמע לשני פנים, תבין רק את ה"מלמעלה" של זה. בלי שום משמעויות מעבר למילים הפשוטות. ותענה לה ענייני, כאילו שלא הייתה שם עקיצה. במרוקאית אומרים: "הביל תרווח". יענו, תעשה את עצמך דביל, מטומטם – ותרוויח, כי גם זה חלק מייבוש הקשר הפעיל והרע הזה. קשר, חביבי, זה דבר שמנהלים. אז יאללה, תטה כבר את המטוטלת של ניהול הקשר הזה לכיוון שלך. כי לפי בעייתך, מספיק שנים כבר ניהלו אותך. תחליט שמעכשיו, אתה המנהל - ותנהל!
* וכל מה שאמרתי פה, תקף, כמובן, לשני המינים.