109 יום חלפו מהרגע שחן אלמוג-גולדשטיין השתחררה משבי חמאס עם שלושת ילדיה - אגם (17), גל (11) וטל (9). ו-160 יום חלפו מאז איבדה את בן זוגה, נדב (48), ואת בתה הבכורה, ים (20). שניהם נרצחו באותה שבת ארורה, ממנה חן והילדים עדיין מנסים להשתקם. "ביום שישי שתיתי קפה לבד עם עצמי, חשבתי על ימי השישי שהיו לפני כן בבית. הגעגוע מאוד כואב ועמוק, זה כאב קשה מנשוא", משתפת חן את רפי רשף ב"אינטימי", וממשיכה, "לרגעים אני שם ואז אני יוצאת חזרה לחיים ולמה שהם דורשים. קשה להיות בבור עמוק של כאב".
אתם יותר זמן בחוץ ממה שהייתם שם, משהו נהיה ולו במקצת קל יותר עם הזמן?
"לא. זאת התמודדות יום-יומית, כל יום המון דברים מזכירים את נדב וים, את החוסר שלהם. זה כאב שאנחנו לא מכירים אותו, שפתאום הבן אדם הכי משמעותי לך בחיים נעלם, כמו למשל נדב. והבת שלך, שהייתה כולה פצצת אנרגיה, הילדה שהפכה אותי לאמא, ילדה עם עוצמות וכל כך הרבה רוח של חיים - פתאום יש שקט כזה".
בהירצחו של נדב, חן לא איבדה רק בן זוג, אלא גם את החבר הכי טוב שלה, איתו הייתה בזוגיות 34 שנה. הם הכירו בכיתה ח', היא הייתה אז בת קיבוץ בעוטף והוא יליד כפר עזה. השניים התאהבו, בנו יחד בית בקיבוץ, שם גידלו את ארבעת ילדיהם. "הוא היה חסר מאוד בשיחות בעזה שהיו לנו איתם (עם השובים), אמרתי לאגם: 'איפה אבא שידע לענות להם בצורה מעמיקה?'. הוא היה איש מעמיק ודעתן. אני חושבת שהוא היה 'גאה', הילדים שלו היו מדהימים בתפקוד שלהם, בקור הרוח. ביום החטיפה הילדים פשוט התנהגו בקור רוח מדהים, וגם בעזה".
מה זה אומר?
"היה ציות, בלי בכי, בלי היסטריה. גם בעזה, בשעות מאוד קשות, כשלי היה קשה עם עצמי, הם ידעו כל אחד להיות עם עצמו. הם לא משכו לי בחולצה ובכו 'אמא תהיי איתי, אמא תעזרי לי, אמא אני מפחד'. הם ידעו באותה עת לתת לי להיות עם עצמי ברגעים הקשים האלה של הפחד והדאגה".
"על ים כבר אמרתי לילדים בדרך לעזה. היה לי חשוב ישר להגיד להם שראיתי שרצחו אותה, ראיתי אותה ירויה בפנים"
משהו בהיררכיה של המשפחה השתנה?
"עם אגם אני מרגישה לפעמים שהיא השותפה שלי, אני מרגישה הכי בנוח לשתף אותה בכאב שלי על נדב וים, אבל אני בטוחה שזה לא עושה לה טוב. אני אומרת לעצמי שאולי זה לא תמיד טוב להיות כל כך כואבת לידה, אבל היא מרגישה את הכאב כמוני".
והקטנים, גל וטל, עד כמה הם מדברים?
"הם מדברים לפעמים, נזכרים, לא הרבה. גל יותר, לפעמים על דברים שקרו בעזה, דברים עם אבא".
כשתמונה של ים מופיעה לרגע ברקע במהלך הריאיון, חן נעצרת לכמה שניות ומביטה בה בעיניים נוצצות. "אני רואה עכשיו הורים צעירים עם התינוקות שלהם, ואני נזכרת איזה מאושרת הייתי כשים נולדה, זה כאב לב. זאת הייתה התקופה המאושרת בחיי. היינו במקום כל כך בטוח מבחינתי, חיינו בתחושת ביטחון מטורפת, כנראה מזויפת".
"השובים שלנו הבינו ששמענו משהו דרמטי. גל בכה בפעם הראשונה"
חן והילדים נחטפו לעזה חמש שעות לתוך מתקפת הפתע של חמאס. בזמן הזה, הם הבינו בדיוק איזה זירה הם השאירו מאחוריהם, אבל רצו להאמין שאולי יש עוד תקווה. "הבנתי שהם לא איתנו. על ים כבר אמרתי לילדים בדרך, כשחטפו אותנו לעזה. היה לי חשוב ישר להגיד להם שראיתי שרצחו את ים, ראיתי אותה ירויה בפנים. הייתה לי תקווה שפספסנו את כוחות הצבא בדקות, כי ים עוד אמרה בממ"ד 'הצבא עכשיו עובר בית-בית ותכף יגיעו'. אז חשבתי שאולי אפשר היה להציל אותם, אמרתי שנדב אולי עשה עצמו כששכב בשקט".
ביום העשרים שלהם בשבי, התנפצה מולם כל תקווה הכי קטנה שהייתה. גיורא אלמוג, אביה של חן, התראיין בתוכניתם של אודיה קורן ונתן שומר בגל"צ, תוכנית אליה האזינו חן והילדים בעודם בשבי. "משתתפת בצערכם על נדב וים", כך נחתם הריאיון, וזה המשפט שבישר להם את הנורא מכל. "זאת הייתה החותמת. דיי ידעתי, וחשבתי עליהם. הם כל יום היו במחשבותינו וליבנו בעזה, חוץ מימים או תקופות מאוד קשות ואז פחות יכולתי לחשוב עליהם, הייתי עסוקה בלארגן את הגוף שלי".
מה קורה בחדר באותה שנייה שהמשפט הנורא נאמר?
"השובים שלנו הבינו ששמענו משהו מאוד דרמטי. גל, הבן שלי, בן 11 וחצי, בכה פעם ראשונה. זה היה רגע קשה, הבנו איזה זירה השארנו בבית".
דברתם או שהייתה שתיקה?
"התחבקנו, בכינו קצת. אבל היה צריך להפסיק לבכות מהר, השומרים לא אהבו שאנחנו בוכים".
הם ראו אתכם?
"כן. הנושא של הרדיו היה מאוד רגיש, רצינו שהם יתנו לנו שוב את הרדיו. מצד אחד זה העסיק אותנו והיינו בשקט סביב וזה נתן להם שקט, מצד שני הם לא ידעו מה אנחנו שומעים והייתה להם פחות שליטה, הם היו מוטרדים מזה".
"אחת הבנות עלתה במדרגות החוצה כי היא רצתה רגע לעצמה. היא נכנסה לבכי של היפרוונטילציה עם חוסר אוויר, אין לאן לברוח שם"
את עובדת סוציאלית במקצועך. כמה ניצלת את כישורייך?
"ניסיתי להיות אני, להיות בסדר עם הגוף והנפש שלי בתוך מציאות שהייתה מאוד לא בסדר. ניסינו לדבר איתם ולשוחח איתם, הם דיברו איתנו כי הם היו צמודים אלינו 24/7, הם היו צריכים לדאוג לצרכים שלנו וניסינו להיות בסדר איתם".
הם לא נחשפו בשמות שלהם?
"היו שמות אבל חלקם זה היה כינויים שלהם בדיעבד הבנו".
זה ברמה שאת יודעת עליהם, על החיים שלהם?
"כן הם היו מספרים על המשפחה והמקצוע שלהם, במה הם עוסקים מעבר להיותם בחמאס".
היה ברור להם שתפקידם לשמור עליכם לא מאהבת יהודים אלא כי אתם נכס. לצורך העניין את סבלת מקלסטרופוביה והם טיפלו בך.
"הם ראו אותי מנפנפת עם הידיים במנהרה הראשונה והביאו צלחת שאנפנף איתה, היה גם צוות שלפעמים נפנף לי עם קרטון, לעשות לי אוויר. זה היה מביך, לא נעים, אבל חוויתי את זה גם כמחווה שמנסים להיות בסדר איתנו, לדאוג שנהיה בסדר".
"את בתוך מלחמה והמצב מורכב. יש בנות קטועות איברים שעושות הכל כדי לתפקד"
"לפני שיצאנו, הבנות ביקשו שנלחם בשבילן, שנשמיע את קולן ונלך להפגנות", מספרת חן. בימים האחרונים לשבי היא הייתה יחד עם 11 נשים נוספות, נשים שביקשו ממנה לא לשכוח אותן, נשים איתן עברה חוויה מטלטלת וקשה. "יש דברים שהן ביקשו שהן יספרו להורים שלהן, הן הניחו שהן יצאו אחרינו. ככל שהזמן עבר דברים התחילו להגיע לתקשורת לגבי פגיעות מיניות קשות. אמרנו שאנחנו חייבים לדבר עם ההורים, לפחות אם שמענו את זה מהבנות באופן אישי וישיר. ושתפנו, עד כמה שיכולנו".
>> לצפייה בפרק המלא של "אינטימי" ב12+
יש דילמה כמה לשתף?
"לא הרגשנו עם זה בנוח בראיונות, אגם אמרה 'אני מספרת סיפור שהוא לא סיפור שלי', היה שלב שרצו שנפרט יותר מה אנחנו יודעות כדי להפעיל את כל הקהילה הבינלאומית. לאחרונה יש בקשה של המשפחות שלא נדבר על זה כי הם דואגים להחזרה של הבנות ולשיקום שלהן, אז אנחנו מכבדים את הבקשה של המשפחות".
אני מתאר לעצמי שגם בשיחות מולם את מנסה לחוש כמה הם באמת רוצים לשמוע.
"זה מדהים גם איך הבנות שם במנהרה מרגישות את המשפחות שלהן. זה דברים מאוד נוגעים ללב ומרגשים. אחת הבנות אמרה 'לפי דעתי אמא שלי מרגישה שעברתי משהו, מעבר לפציעה שאולי היא יודעת על חלקה', זה קשר בין הורים לילדים, בין אמא לבת".
בתקופה במנהרה היית צריכה לשמוע מבנות תיאורים של מה שהן נאלצו להתמודד איתו.
"כן, לנו הם אמרו שהן זוגות-זוגות, שאין לבד. נודע לנו שבנות היו לבד 51 יום ויותר, בקושי דיברו. בנות פצועות פיזית שהיו לבד והיו צריכות להתמודד עם הפציעה הקשה שלהן, גם עם פגיעה נפשית וחלקן עם פגיעות מיניות קשות".
הידיעה שהן עדיין שם בטח לא נותנת מנוחה.
"זה קשה מאוד, בעיקר כשכל כך הרבה זמן כבר עבר. ספרנו בשבועות, עברנו לספור בחודשים והן נמקות שם. הלחימה קשה, התנאים מאוד קשים, ההיגיינה והלכלוך וזה שאתה ניזון רק ממה שהם אומרים לך ומה שאומרים לך בדרך כלל לא נכון. הסכנה היום-יומית, הקיומית, גם מהעזתים וגם מכוחותינו. את בתוך מלחמה והמצב מורכב וקשה ביותר, בנות פצועות וקטועות חלקי איברים, והן שם - והן עושות את הכל, מנסות לפעול ולתפקד, מנסות להיות בסדר במצב כל כך לא בסדר. ואז עולות שאלות של סבירות עסקה. האם אנחנו עושים את הכל בשבילם? האדם הפרטי, אנחנו כחברה, העולם עושה הכל כדי שהן יחזרו למשפחות שלהן וישוחררו?".
"את אגם ביקרו בהתחלה כשעלה ריאיון שהתיידדנו איתם. זאת הייתה הדרך שלנו לשרוד, הקשר איתם והשיחות שהיו איתם"
כמה היית דומיננטית בשיחות האלה?
"היה לנו שבוע חזק בסוף במנהרה. היינו רק בנות, היינו עשר ויום לפני השחרור הגיעה 11. היה מאוד צפוף, על שני מזרונים ישנו ארבע בנות כמו סרדינים. היו שם עוצמות של בנות שמנסות לבשל ולתפקד ולפעמים גם לצחוק ולבכות ואין לך שם פרטיות".
"יום אחד, אחת הבנות עלתה במדרגות לכיוון בחוץ כי היא רצתה רגע לעצמה. היא נכנסה לבכי של היפרוונטילציה עם חוסר אוויר, אין לאן לברוח שם, ויש חול בפה, החול מגיע לכל מקום. זאת עוצמה שלנו כבנות, בנות סיפרו על דברים קשים שהן עברו מבחינת פגיעות מיניות ואנחנו ניסינו לייעץ להן ולחשוב מה עושים עם זה".
יצרתן קשר עם כל חמש המשפחות של אלה שנשארו שם?
"כן, לאט-לאט באופן מדורג ועם חלקן אנחנו בקשר עד היום".
"זה היה יותר מפחיד ממה שקרה לנו ביום שבת - וחווינו פחד מוות בשבת"
לאורך התקופה בשבי, חן מספרת כי הפחד לא היה רק מול חמאס, אלא גם פחד קיומי מההפצצות שהיו ברקע מידי יום. "אנשם לא באמת מצליחים להבין מה קורה לגוף בדבר כזה. אתה מרגיש שאתה מאבד אותו, שאין לך שליטה עליו, זה חורבן ועוצמה שהגוף שלך חווה משהו מאוד קשה".
"ניסיתי לקחת שליטה על מה שיכולתי במציאות הזאת שלקחו לנו את כל השליטה על חיינו. אנשים עדיין שואלים אותי: 'באמת ההפגזות האלה היו קשות?, וזה מטורף, זה פחד מוות. זה היה יותר מפחיד ממה שקרה לנו ביום שבת בבית, וחווינו פחד מוות בשבת".
מה עשיתם באותם דקות?
"התקפלנו, ניסינו להצמיד אלינו את המזרון אם הבית קורס או משהו מתפוצץ עלינו, שיהיה משהו שיגנן עלינו. הם היו לפעמים מגוננים עלינו בגופם, שזה אבסורד מטורף. הם היו מדברים על האבסורד הזה שהם מגנים עלינו בגופם מפני התקפות חיל האוויר".
כמה הפחד והאיום משותף יצרו קרבה?
"הם לא פחדו מזה, זה מדהים שהם גם ישנו לילות שלמים. אני חיה בעוטף ואני מכירה הפצצות, נשארנו גם במבצעים שראינו את ההתקפות המאסיביות של חיל האוויר, זה לא דומה להיות שם ולחוות את זה. אני לא יודעת איך הם יכולים להתרגל לזה. אנחנו לא ישנו לילות שלמים, והם ישנו. דירות שהיינו בהן חטפו הדף, משקופים עפו וחלונות התנפצו. הם היו קמים בבוקר ומשפצים את הדירה, מחזירים את המשקוף למקום".
"נודע לנו שבנות היו לבד 51 יום ויותר, בקושי דיברו. בנות פצועות פיזית שהיו צריכות להתמודד עם הפציעה הקשה שלהן - הפיזית, הנפשית וחלקן גם עם פגיעות מיניות קשות"
את ואגם מתארות סיטואציות שקורות בחיים ואנשים לא רוצים לשמוע. מאוד קשה להם לעכל את זה ואפילו מבקרים אתכן.
"את אגם ביקרו בהתחלה כשעלה ריאיון שהתיידדנו איתם. זאת הייתה הדרך שלנו לשרוד, הקשר איתם והשיחות שהיו איתם. היו שיחות קשות, לעומקו ושורשו של הסכסוך, שהיינו בדרך כלל עוצרות בנקודה שהם היו אומרים שאנחנו התחלנו ב-1948 ואנחנו הרגנו ראשונים וגרשנו אותם".
"חשבנו שאפשר שתי מדינות לשני עמים, אבל הם נחושים בעזה, הם בשיכרון חושים"
חן גידלה את ילדיה יחד עם נדב על ערכי ליברליות והומאניות, ומאז חזרה מהשבי, היא ואגם חטפו לא מעט ביקורות לאחר ראיונות שנתנו לכלי התקשורת השונים. ראיונות בהן בחרו להראות את הדברים מהעיניים שלהן ולא לנסות לרצות מישהו אחר.
מה קרה לתפיסת העולם שלך אחרי האסון?
"לא אכנס לזה, אני יותר בכאב ובצער, באובדן. אנשים היו מופתעים שאמרתי שכשהיו מוליכים אותנו בתוך עזה היה קשה לראות את ההרס והחורבן, זה עשה לנו נורא. חשבנו שאפשר שתי מדינות לשני עמים, אבל הם מאוד נחושים בעזה, הם בשיכרון חושים מההצלחה בשבעה באוקטובר, הם מאוד נחושים שהם יבואו שוב".
"ייקח להם שלוש שנים שוב להתארגן. הם היו שואלים את אגם ואותי: 'כמה באנו ביום שבת? 3,000? וכמה אנחנו בארגון?', ואמרו 'פעם הבאה נבוא 20,000, נבוא 40,000. אל תחזרי לכפר עזה, תלכי לתל אביב כי אנחנו אוהבים אותך'. גם אנשים מהצבא אמרו לי 'באמת אמרו לך את זה?', אני לא יודעת אם יש להם מה להפסיד, וזה דברים שהולכים איתי, עדיין".
כמה השעות הנוראיות האלה בשבעה באוקטובר, רודפות ומטרידות אותך ביום-יום?
"אני נזכרת בזה לא מעט, בפחד מוות שחווינו פעם ראשונה בחיים שלנו. כל אחד היה מכונס בתוך עצמו, המומים מהכותרות שכבר רצות בטלוויזיה. ים הייתה פחות רגועה, היא הייתה אשת הקשר שלנו, היא הייתה עם הנייד שלה והתפללה כל הזמן 'שמע ישראל'. אנחנו היינו בלי הנייד, צריך להבין שאצלנו כשיש צבע אדום רצים לממ"ד ויש 15 שניות להגיע. בדרך כלל לא שוהים שם שעות, אחרי כמה דקות יוצאים החוצה. במקרה שלנו באותה שבת זה היה חמש שעות, אנשים אחרים מהעוטף וכפר עזה היו שעות רבות בממ"ד".
תחזרי לכפר עזה?
"יש אנשים שחיו בכפר עזה והיו להם תסריטי אימה של מחבלים, אני אמרתי שבכפר עזה אין מחבל שיורה כמו שהיה בבני ברק. אין פה פיגועי דריסה, לא זורקים אבנים - אני בתוך הקו הירוק. לצערנו יש לפעמים צבע אדום ואנחנו נכנסים לממ"ד, ידענו להתמודד עם זה".
את מסוגלת לחשוב איפה תהיי בעוד שנה?
"לא יודעת. אני רואה תוכנית זמנית על תוכנית זמנית על תוכנית זמנית. אנחנו ארעיים, אני באה לדרום ויש לי באיזשהו מקום הרגשה טובה אבל עם הרבה כאב".