הצעירים בינינו מכירים אותה כשדרנית ספורט מיתולוגית. המבוגרים יותר, זוכרים את מירי נבו מלהקת הבנות האייקונית: "מנגו". סיפור חייה שזור בהצלחות וברגעי משבר מפתיעים, ובריאיון עם רפי רשף ב"אינטימי" ששודר הערב (רביעי) חשפה שלב אחר שלב. החל מהילדות, כשהייתה ספורטאית מצטיינת אך לא מקובלת במיוחד בבית הספר, אל ההצלחה המטאורית של הלהקה אל מול הדיכאון הקשה שחוותה, ועד ההתברגות פורצת הדרך בתחום שהיה נחשב כמעט גברי לחלוטין - עד הגעתה.
בילדותה כמו לא מעט אנשים, חוותה נבו בעיות חברתיות בבית הספר. דווקא מהסיבה הזו, הספורט היווה בשביל נתיב בריחה ונחמה, כפי שהיא מספרת: "ההתעמלות האומנותית הייתה חברה מאוד טובה שלי וגם הבנות שם. בבית הספר היה יותר קשה, כי גם אני טעמתי טעמו של חרם, למשך כמעט שנה. זה דחק אותי עוד יותר אל הספורט, הוא הפך להיות כל עולמי".
זה לא איזה תחביב, היית אלופת הארץ.
"הייתי ספורטאית לכל דבר ועניין. מגיל 6 ועד גיל 18, אורח חיים ספורטני לכל דבר".
כמה מתאמנים בשבוע?
"כל יום".
ומתי עשית הסבה למוזיקה?
"היא תמיד הייתה שם. הייתי שרה בטקסים, אמא שלי הייתה זמרת בברזיל, יש לי אחות ששרה".
ב-1998 הצטרפה נבו אל ההרכב "מנגו" יחד עם מיכל צפיר ויסמין גמליאל. ההצלחה הייתה מיידית ומשמעותית לאותה התקופה, אך משהו לא הסתדר אצלה ברמה האישית: "הסבל לא היה מההתחלה. הייתי בשוק כי ההצלחה הייתה גדולה מאוד והתפוצצה מהר. הסטנדרטים שהיו, המקצוענות ברמה הכי גבוהה שאפשר לדמיין. ככל שחלף הזמן, הדיסוננס בין האישיות שלי לבין מה שהתקיים על הבמה, הלך והפך כבד מנשוא עבורי".
היה איזה אירוע מכונן שגרם לשינוי?
"זה היה תהליך שהלך ונבנה. ככל שחלף הזמן הרגשתי שהדבר הזה לא מייצג אותי. לא התחברתי למוזיקה, לפוזה, למתיקות. זה פשוט לא הייתי אני".
עד כדי דיכאון ולא לצאת מהמיטה?
"כן, כי זה מה שעשיתי כל היום. זה ממש השתלט לי על החיים ובאיזה שהוא שלב זה שבר אותי. היה איזה יום שהרגשתי לא טוב, חטפתי וירוס בבטן והייתי במיון. המפיק הכריח אותי ללכת להופיע בגבעתיים. שם הרגשתי שאיבדתי שליטה לגמרי על החיים שלי. הבנתי שאני עושה משהו שאני לא נהנית ממנו, לא מתחברת אליו. קרסתי ממש, זה הכניס אותי למצב של דיכאון, לא יכולתי לקום מהמיטה".
השלב המשמעותי הבא בחייה של נבו, היה התחלת הקריירה שלה מהצד האחר של עולם הספורט: כשדרנית ומגישה. בתחילת הדרך, היא הייתה בין הנשים הבודדות ובהרבה מקומות, אף החלוצה הראשונה. "כשנכנסתי לערוץ הספורט, הייתי מאוד בודדה. היום יש הרבה נשים. הרבה תפקידים שעשיתי בתחילת דרכי, הגעתי אליהם לא בגלל שאני אישה, אלא למרות. הייתי צריכה להתאמץ ולחכות יותר כי חששו לשים אישה במקומות מסוימים. חששו שהקהל לא יקבל את זה בהבנה", משתפת נבו.
היה הרבה סקסיזם?
"לא. לא כל כך הרבה כמו שנוטים לחשוב. הייתה לפעמים קצת סקפטיות, אבל זה היה די בתחילת הדרך. לתקופה מסוימת החלטתי שאני לא מדגישה את היותי אישה מבחינת לבוש. לא שמלות, דברים צמודים מידי, שום דבר שימשוך תשומת לב. שיקשיבו רק למה שאני אומרת ולא איך שאני נראית, אבל גם מזה השתחררתי באיזה שהוא שלב".
כמה הוטרדת במהלך השנים בעולם הגברי?
"מלא. לאורך רוב השנים. תמיד ידעתי להדוף את זה, לא אפשרתי לזה להתפתח לשום מקום, גם אם הייתי צריכה לשלם על זה מחיר. היו כאלה ואחרים שניסו להבטיח דברים, שאקבל תוכנית, עבודה וכולי. זה היה כל כך שקוף לפעמים, ברמה שמישהו היה מציע לי תוכנית וחמש דקות אחר כך מתקשר אליי ומציע לי לבוא איתו למלון. אמרתי לא תודה, ובזה נפרדו דרכנו".
חיית עם זה בשלום? התלוננת?
"שיתפתי את הסביבה הקרובה כמובן".
נושא ההטרדות המיניות, פגש את נבו בפעם הראשונה בגיל 10, כשהותקפה על ידי נהג אוטובוס. את הסיפור היא חשפה לראשונה בטלוויזיה לפני שנים בתוכנית עם הקולגה אלי אילדיס, שאף פרץ בבכי למשמע האירוע. "פתאום זה עלה שוב. הדחקתי את זה כמנגנון, אבל ידעתי שזה שם תמיד. אף אחד מאיתנו לא יושב ומשחזר כל היום דברים קשים שהוא עבר. עירבתי את ההורים שלי, סיפרתי להם מיד כשירדתי מהאוטובוס והם פנו מיד לחברה ותבעו אותם. היה שם סיפור שלם והנהג הורחק", היא משתפת.
האירוע הקשה והמשמעותי האחרון בחייה של שדרנית הספורט, היה ההתייתמות מאביה ואמה, בהפרש קצר יחסית. "אבא שלי נפטר לפני שלוש שנים, בגיל 85. אני חודשים ספורים יתומה מאם ואב. אמא שלי נפטרה שלוש שנים אחרי, בדיוק ביום שהוא נפטר, פשוט לא קמה בבוקר. זה היה הלם לכולנו, בכלל תכננו את האזכרה של אבא שלי. זה כמובן העיד על העוצמה של הקשר ביניהם, האהבה הענקית שהייתה להם. המוות שלו היה הדבר הכי קשה שחוויתי, זה היה המוות הראשון שכל כך קרוב אליי. גם הייתי ילדה של אבא, ברמת שיחה כל יום. אין גיל ליתמות, זה מאוד מוזר שאין לך את הבית של ההורים לנסוע אליו".