בחמישי האחרון, כמה שעות לפני ששידרנו את הכתבה, קיבלתי מסרון מהעיתונאי אראל סגל. אני יודע שאני מסתכן כאן בזובור מצד חבריי בשמאל, אולי אפילו בגזנגה, אבל אני חוטא מעת לעת בשיחות חברותיות עם סגל. ניגנו פעם יחד בלהקה, עבדנו במעריב. חברים רחוקים. לפני שתמטירו עלי מטר של שאלות, אני מודה: לא בדקתי מה האינטרס של סגל בחברות. גם לא בדקתי את אמיתות תאריך הלידה בתעודת הזהות שלו או איזה שירים הוא שר במקלחת. סתם חברים רחוקים כאלה. חושב שהדעות שלו משוגעות, כמעט פאשיסטיות, אבל בסדר נו, לא כל אחד מושלם. והנה, בחמישי האחרון, סגל עמד להיות צודק בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
"אחי, שיחקת אותה עם הכתבה", הוא כתב לי. "הרבה רעש, וכבר סוגר אותך טנטטיבית לראשון (לתכנית הרדיו). אבל למה היית צריך פוסט אפולוגטי? כשאני כותב נגד תג מחיר, אני לא מתנצל".
ידעתי מיד למה הוא מתכוון. באותו בוקר פרסמתי סטטוס בעמוד הפייסבוק של "עובדה". לפני כל כתבה אני נוהג לשתף את החברים במה עומד להיות משודר, אבל הפעם הטקסט לא היה שגרתי.
"כשהייתי ילד במושב תל-עדשים, לפני שלושים שנה", שרבטתי, "כולנו היינו בימין. במבט לאחור, מדהים כמה כילדים חיינו אז את הפוליטיקה. רפול, שהיה אז רמטכ"ל, וגם דמות נערצת על ילדי המושב, הקים אז את התחיה-צומת, וכולנו נשאנו אתו את הדגל. במילים 'אמת', 'רץ' ו'מפ"ם' השתמשנו כקללות. ואז, בגיל 18 הכול התהפך. הדעות הפוליטיות שלי נדדו שמאלה. בהקצנה הלאומית שעוברת על המדינה בשנים האחרונות אני נחשב לשמאלן. פטריוט ישראלי, אולי יותר מאי פעם, אבל שמאלן. גם האירועים האחרונים לא גרמו לי לזוז מילימטר, להפך. אבל כשאנשי 'עד כאן', ארגון ימין ששותל צעירים בארגוני השמאל בשטחים, הגיעו עם הסיפור שלהם ועם החומרים המדהימים שתיעדו בשנים האחרונות, לא היססתי לשנייה. אני יכול להתווכח שעות עם גלעד אך ואבירם זאבי, מקימי 'עד כאן', המקורות לסיפור הזה, על דעות פוליטיות, שאלות אידיאולוגיות, ושטחים כן או לא (לא). אבל כעיתונאי, כשאתה מקבל מסמך חשוב ומוצלב, גם אם הוא לא מתיישר עם הדעות הפוליטיות שלך, אי אפשר להתווכח".
ברגע הראשון התעצבנתי על המסרון ששלח סגל. עוד פעם הנודניק הזה עם רגשי הנחיתות של הימין, אמרתי לעצמי. שינוח. רציתי לענות לו, ואז עצרתי. אולי בגלל שעד כמה שאני שונא להודות בזה, סגל צדק. שבועיים קודם, כששידרנו את התחקיר על המכון לרפואה משפטית וקשריו עם הפרקליטות לא קידמתי את הכתבה עם מניפסט מתנצל על כמה ששלטון החוק חשוב לי, וכמה נחוץ שהפרקליטות תהיה חזקה, למרות שאני חושב ממש כך. והנה, דווקא הפעם בחרתי בטקסט, איך אמר סגל? אפולוגטי.
אז למה בכל זאת כתבתי? אולי בגלל שהערכתי נכונה שחבריי בשמאל, גם חלק מאלו הנושאים תעודת עיתונאי, לא ממש אוהבים שהמראה מוצבת מול המחנה הפוליטי שלהם. במקרה שכזה, הם דורשים להציב אותה בעצמם. לעשות את זה איך שנוח להם, באיזו צורה שבא להם, אפילו מתיימרים לקבוע את גודל שטח הפנים של המראה (עיתונאי בכיר אחד, מתחרה, צייץ שהכתבה ראויה לשלוש דקות במהדורה. וואלה? שלוש? למה לא 02:40? אולי 47:38? אני שמח שעורכיו של העיתונאי חשבו אחרת, ובמהדורה שלמחרת הקדישו ל"אייטם" דיון ארוך וממצה).
למחרת הכתבה, ציינו תשע שנים למות אמי. בניגוד לאבא שלי, הימני שלא יזוז מילימטר, היא הייתה שמאלנית. נו, יפת נפש כזאת. איתן ליפשיץ מגל"צ, חבר קרוב של אבא מהצבא, שהגיע כמו כל שנה להיזכר, אמר לי שם: "וואלה, אמא שלך לא הייתה אוהבת את הכתבה אתמול". חייכתי, ובתוכי ידעתי: לא הייתה אוהבת אולי את מה שהתגלה, אבל הייתה חושבת שצריך לשדר. בדיוק כך: באותה עוצמה, בלי להתבלבל, בלי אבל ובלי אולי. וגם בלי הסטטוס המתנצל הזה בפייסבוק. על עיתונות חשובה ורלוונטית לחיים שלנו כאן לא צריך לבקש סליחה. אפילו אם יש חברים למקצוע שחושבים אחרת. אפילו במחיר שאבירמה גולן תניח רגע את הספר מידיה, ותתכבד לכתוב סטטוס מתחלחל בפייסבוק.
אחד הדברים שהדהימו אותי אחרי הכתבה, הוא כמה המחנה העיתונאי שבטי כאשר מדובר בפוליטיקה. כמה זה הקצין בשנים האחרונות. יכולת לדעת לאיזו תגובה לצפות עוד לפני שהעיתונאי כתב אותה. לא כולם כמובן (ברק רביד הכתב המדיני של "הארץ" עשה בדיוק להפך) אבל הרוב המוחלט כן. קטונתי אולי, אבל זה הדבר המסוכן ביותר שיכול לקרות לעיתונות בדמוקרטיה, במיוחד קטנה וריכוזית כמו שלנו. שהעיתונאי, החוקר והמסקר, המגזיניסט והחדשותי, יהיה צפוי ולא מפתיע, משויך למחנה אחד מבלי יכולת להבחין בין השליחות העיתונאית שגזר על עצמו לבין כמיהותיו הפוליטיות. עיתונאי, לדעתי הבאמת עניה, צריך לבחור: האם הוא פועל בשם שבט אחד או בשם החברה הישראלית כולה. אנחנו ב"עובדה" בחרנו.
>> לצפייה בכתבתו המלאה של עמרי אסנהיים, לחצו כאן
"עובדה", חמישי ב-21:00