אלקלעי היה הראשון שהגיע לפיר של המנהרה שלתוכה נחטף הדר. אלקלעי הוא מפקד צוות בסיירת גבעתי. ברגע ששמע שמפקד הסיירת, בניה שראל, לא עונה בקשר, הוא רץ לשם עם הלוחמים שלו. כשהוא מספר לי את הסיפור של אותו בוקר יום שישי ברפיח, אלקלעי כאילו עדיין שם: הוא זוכר איך בניה לא ענה בקשר, איך זה היה מוזר כי הוא תמיד היה "חד על הקשר", איך כשהגיע למקום לא ידע ברגע הראשון שבניה וליאל הרוגים, איך ראה פתאום את הפיר של המנהרה. ואיך הבין שהדר חסר.
אלקלעי מספר על הדקות ההן ולרגעים נדמה שהוא מדבר לעצמו: בעיקר כשהוא מתאר את השלב שבו חברו הטוב איתן, סגן מפקד הסיירת, יורד עם עוד שלושה לוחמים למנהרה, בניסיון להגיע להדר. והדקות חולפות, וכבר חצי שעה הם בפנים, ו"אף אחד לא רצה להגיד את זה, זה היה כאילו הפיל בחדר, אבל אולי גם להם קרה משהו", ואלקלעי יורד גם הוא לתוך המנהרה, עם עוד ארבעה לוחמים, כדי להגיע לצוות של איתן ולהוציא אותם החוצה, מהר ככל האפשר.
ומעשרות הראיונות שעשינו, מאות השעות שצילמנו, ותיחקרנו, וחפרנו, אני נשארתי עם אלקלעי, שנזכר איך מישהו לידו אומר בקול רם "אנחנו עושים את אותה טעות שהם עשו", והוא מרגיש את החרדה לחייו של איתן, פיסית בגוף, והוא מחליט בינו לבינו שהוא לא יוצא מהמנהרה הזאת בלי לדעת מה קרה לאיתן.
ואחרי שהכול נגמר, אחרי שהצליח לחבור לחבריו בתוך המנהרה החשוכה, אחרי שהם יוצאים החוצה, אלקלעי מביט באיתן, שהיה שם למעלה מחצי שעה. "הוא היה נראה כמו סיד, פנים לבנות", הוא מספר, "ואמרתי וואי, אני לא רוצה לדמיין בכלל מה הוא עבר עליו שם בפנים. ואני זוכר שהרגשתי צורך גם לראות שהכול בסדר איתו במובן הנפשי".
לך תגדיר "בסדר במובן הנפשי". אני שומעת את המפקדים והלוחמים שהיו שם, בתופת של אותו יום שישי ברפיח, והסיפור נפרש לפרטי פרטים, כולל הבלבול והטעויות, והאם צריך היה הכוח של בניה שראל ז"ל להתקדם לעבר אותו תצפיתן חשוד, ואם כן, האם צריך היה לעשות את זה אחרת, ומה בדיוק קרה בתוך המנהרה, ומה קרה אחר כך, כשהלוחמים דוהרים עמוק לתוך רפיח.
אני שומעת אותם, את סגן איתן שמספר איך עד היום הוא מדמיין את עצמו מציל את הדר גולדין והורג את חוטפיו; את חורש שנזכר בפניקה מסביב, את קידר שמודה שהיום ההוא עדיין לא נגמר אצלו; ואת אלקלעי שמספר איך במהלך הקרב ראה את המבט המזוגג בעיניהם של לוחמיו והתחיל לחלק להם פקודות סרק, כדי שלא ייכנסו להלם.
ופתאום אני נזכרת ששמעתי סיפור דומה כל כך, מאדם קרוב שלחם במלחמת לבנון הראשונה. כמו אלקלעי, הוא היה אז סגן צעיר. וכמו אלקלעי, נקלע לקרב קשה. זה קרה באוגוסט 82', בשדה התעופה של ביירות. וגם הסגן הצעיר ההוא זיהה את פניו המזוגגות של החייל שלו, וגם הוא התחיל לחלק פקודות, רק כדי להניע את החייל ההוא לפעול, להחזיר אותו לחיים.
32 שנים אחר כך, סגן אלקלעי מסיירת גבעתי, שזה עתה איבד שלושה מחבריו, עושה בדיוק אותו דבר. ויש בזה משהו מעורר הערכה, ויש בזה גם משהו מייאש. הפרטים משתנים, המלחמות מתחלפות, אבל הקצינים הצעירים ממשיכים לתרגל כוריאוגרפיות דומות: של קרב ושל טיפול בהלם, בקרב אחד ועוד אחד ועוד אחד.
מימין לשמאל- סגן הדר גולדין, רס"ן בניה שראל, סמ"ר ליאל גדעוני זיכרונם לברכה
שבעה חודשים אנחנו עובדים על הסרט הזה, גלעד טוקטלי הבמאי ואיה בק התחקירנית, ואני; מנסים להבין מה בדיוק קרה שם, בבוקר שכמעט דרדר את המלחמה בעזה למקום רע במיוחד. דיברנו עם הלוחמים, שמענו הקלטות נדירות, ראינו תמונות שצולמו במקום עצמו דקות אחרי הקרב. והיינו עם המשפחות. עם אמא של ליאל גדעוני שלא רצתה לפתוח את הדלת לאנשי הבשורה הנוראה; עם אבא של הדר גולדין שהיה משוכנע שהבן שנחטף פצוע קשה, וחייבים לעזור לו; עם אבא של בניה שראל שעוצר בכל יום שישי בתשע ורבע, בדיוק בשעה שבה נהרג בנו בפאתי רפיח, חווה שוב ושוב את רגעיו האחרונים של בניה. גם עבורם, כמו עבור אלקלעי, ועבור כל מי שהיה שם, יום שישי ההוא עדיין לא נגמר.
"ממעמקים" - הסרט המלא ישודר ביום א' ב-21:00, ב"עובדה"