זה קרה בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, ב-16 באפריל 1988, בשכונת היוקרה סידי בו-סעיד שלחופי תוניס. בחשכת הלילה הגיע כוח של סיירת מטכ"ל לאחת הווילות המפוארות בשכונה, בה התגורר ח'ליל אלווזיר – "אבו ג'יהאד" - סגנו של ערפאת וראש הזרוע הצבאית של פתח. הלוחמים היו מחופשים לתיירים אירופאים – מחזה שכיח לאורך רצועת החוף התוניסאית בתחילת האביב. מתחת לז'קטים הדקים שלבשו הסתתרו אקדחים עם משתיקי קול.
במכונית אדומה שחנתה מחוץ לבית התנמנם באותה העת מאבטחו האישי של אבו-ג'יהאד. שני לוחמים ניגשו אליו, בשעה ששאר הכוח המתין בדריכות ברחוב סמוך. לוחם אחד היה מחופש לאישה צעירה, והחזיק בידו עלון תיירותי באנגלית. הלוחם השני היה סגן מפקד הסיירת, נחום לב. הוא נשא אריזת מתנה גדולה שבתוכה הוחבא אקדח, מצויד בציין לייזר בצבע אדום. השניים התנצלו על שהם מפריעים את מנוחתו של המאבטח, וביקשו את עזרתו בהגעה ליעד תיירותי בעיר. בשעה שהמאבטח הסביר ל"גברת" כיצד להגיע למחוז חפצה, הפעיל נחום לב את ציין הלייזר שהסתתר, יחד עם האקדח, בתוך אריזת המתנה. האור האדום הזערורי טיפס לאט ובזהירות לאורך גופו של המאבטח. כשהנקודה האדומה ננעלה על מצחו, לב סחט את ההדק. זה היה האות להסתערות על הבית. חמש דקות לאחר מכן גופתו של אבו-ג'יהאד הייתה מוטלת בפתח חדר השינה שלו, והכוח נעלם בחסות החשיכה.
אייל רגוניס, קצין המודיעין של סיירת מטכ"ל, היה באותו הזמן בחדר הפיקוד של המבצע, על ספינת טילים של חיל הים כמה עשרות ק"מ מחופי תוניס. הוא האזין בדריכות לרשת הקשר של המבצע, יודע כמה מאמצים השקיע בדיוק עבור הרגע הזה. כשהגיע הדיווח המיוחל – "המשימה בוצעה, הכוח בדרך חזרה" – פרצו הקצינים והחיילים מסביב במחיאות כפיים, אבל רגוניס נשאר דרוך. עד שלוחמי הסיירת יחזרו בשלום לסטי"ל, הוא זה שאחראי לעקוב אחר תנועותיהם של כוחות הביטחון התוניסאיים. החשש הגדול שלו היה שאחד מהגורמים הללו יעצור את הכוח בדרך, ושהמבצע המוצלח יהפוך להסתבכות אדירה. רק שעות לאחר מכן, כשאחרון חיילי הסיירת עלה לסיפון, הרשה לעצמו לחייך.
בוגי הפעיל עליו "לחץ פיזי מתון"
מבצע החיסול כבש בתוך 24 שעות את כותרות העיתונים ברחבי העולם, שמיהרו לדווח על "הפעולה המקצועית והנקייה" של יחידת החיסול הישראלית. ישראל הרשמית, לעומת זאת, שמרה על שתיקה. כשראש הממשלה יצחק שמיר נשאל על החיסול, השיב: "שמעתי על זה ברדיו". רק לפני כחצי-שנה הותר לפרסום גם כאן שסיירת מטכ"ל, תחת פיקודו של משה (בוגי) יעלון, היא שחיסלה את אבו-ג'יהאד, במסגרת מבצע שזכה לשם הקוד "הצגת תכלית".
בחודשים שחלפו מאז נטילת האחריות הרשמית ניהלנו במערכת "עובדה" תחקיר מקיף על המבצע. בתכנית סיום העונה שתשודר ביום שני הקרוב (21:00) יסופר לראשונה סיפורו המלא של מבצע "הצגת תכלית", כולל ראיונות בלעדיים עם לוחמים שלקחו חלק בפעולה ומדברים לראשונה על אותו לילה בתוניס, וגם ראיונות מצדו השני של המתרס, עם האנשים הקרובים ביותר לאבו-ג'יהאד: אשתו שהייתה עדת ראייה לחיסול, ועוזריו האישיים שסייעו לו להתחמק מנסיונות חיסול קודמים של ישראל.
במהלך עבודת התחקיר שוחחנו עם עשרות אנשים שהיו מעורבים במבצע – החל מקצינים בכירים שפיקדו עליו, דרך לוחמים שהיו בשטח ועד לאנשי המודיעין שליקטו במשך שנים פירורי מידע על אבו-ג'יהאד. שם אחד חזר על עצמו כמעט בכל השיחות: אותו אייל רגוניס, קצין המודיעין של סיירת מטכ"ל. שוב ושוב שמענו שרגוניס היה "האדריכל" של הפעולה, ושללא עבודת ההכנה המדוקדקת שלו, ייתכן שהכל היה נראה אחרת.
עם רגוניס עצמו לא היינו יכולים לשוחח. בסוף מאי 1995, לפני בדיוק 18 שנים, הוא נפטר כתוצאה מהתקף לב פתאומי. הוא היה בן 37 במותו, והספיק עד אז לתכנן וללוות כמות יוצאת-דופן של מבצעים בעורף האויב. שר הביטחון בוגי יעלון, מי שהביא את רגוניס לסיירת מטכ"ל והטיל עליו את תיק "הצגת תכלית", כינה אותו "איש המודיעין האולטמטיבי".
הקשר בין רגוניס ליעלון התחיל בחטיבת הצנחנים, אליה התגייס אייל כלוחם בסוף שנות השבעים. "היה חשוב לו להיות לוחם", מספר אחיו הבכור, תא"ל (מיל') און רגוניס, שהיה גם הוא לוחם בחטיבה. משפחת רגוניס היא משפחה מהסוג שפעם היו מכנים אצלנו "שורשית": הסבא היה השוטר הראשון (ובאותם ימים, היחיד) במושבת העולים הצעירה ראשון לציון; ההורים, חיים ורעיה רגוניס, שניהם בשנות השמונים לחייהם, ממשיכים לקום כל בוקר לעבודה. נולדו להם ארבעה בנים, שרק משמותיהם – און, אייל, עוז ואדיר – אפשר ללמוד משהו על אופיה של המשפחה. כל הארבעה היו קצינים בצה"ל.
כבר במהלך הטירונות התברר שלמרות המוטיבציה והרקע המשפחתי, אייל לא יהפוך ללוחם בצנחנים. שורה של קשיים גופניים מנעו ממנו להמשיך במסלול ההכשרה. "הוא לקח את זה קשה", נזכר און. "מבחינתו זה היה כישלון. הוא איכזב את עצמו ולא ידע איך להמשיך". למרבה המזל, אותם מפקדים שפסלו אותו מלשרת כלוחם, ידעו לזהות את כישוריו האינטלקטואליים של רגוניס, ובמיוחד את הרצון שלו לתרום, לא משנה באיזו דרך. במפקדת החטיבה הוחלט להעבירו לתחום המודיעין. תוך זמן קצר הוא התגלה כעילוי בתחום, והחריצות והיסודיות שלו לכדו את עינו של בוגי יעלון, אז סרן צעיר בסיירת הצנחנים. יעלון המליץ להוציא אותו לקורס קצינים. "ישר ראיתי שהוא ראש ענק", הסביר לימים. "הוא עשה דברים שאף קמ"ן (קצין מודיעין) לפניו לא חשב בכלל שאפשר לעשות". בשנותיו כקצין מודיעין בצנחנים ליווה רגוניס פעולות בלבנון במסגרת מבצע ליטני ומלחמת של"ג. "הוא לא היה מקציני המודיעין שנשארים מאחור ומסתפקים בקריאת ידיעות", אומר אחד ממפקדיו בצנחנים. "הוא אהב לצאת לשטח, לראות מקרוב את המצב".
אייל תמיד האמין שקצין המודיעין צריך ליצור תמונה כמה שיותר מדויקת, שתשרת גם את המפקד בחפ"ק וגם את אחרון הלוחמים בשטח". באלבומים של משפחת רגוניס מופיעות תמונות של אייל לצד הכוחות הלוחמים בעומק השטח הלבנוני, אחת מהן בהרי הלבנון, אחרת בנמל ביירות.
למרות ההצלחה הגדולה שנחל כקצין מודיעין, בתחילת שנות השמונים השתחרר רגוניס משירות הקבע והחל בלימודי אדריכלות בטכניון. "הוא פשוט התאהב בארכיטקטורה", מספרת אמו, רעיה רגוניס. "הבית שלנו התמלא פתאום בדגמים של בתים שהוא היה בונה מקרטון ביצוע". את התואר הראשון הוא סיים בהצטיינות, וב-1987 החל בלימודי תואר שני. "היה ברור שהוא נמצא בנקודת זינוק לקראת קריירה אדריכלית", מספר תא"ל (מיל') און רגוניס, אחיו הבכור של אייל. אלא שדווקא אז מונה בוגי יעלון למפקד סיירת מטכ"ל. לבוגי היו תכניות אחרות עבור אייל.
"כשנודע לי שמוניתי למפקד היחידה, היה לי ברור מהרגע הראשון שאני רוצה אותו בתור קצין המודיעין שלי", סיפר יעלון לימים. הוא הגיע לבית משפחת רגוניס בראשון לציון, וניסה לשכנע את אייל לחזור לצבא ולהתמנות לקצין המודיעין של היחידה. רגוניס סרב, אבל יעלון לא ויתר. "הייתה תקופה שבוגי היה מגיע אלינו הביתה, אומר שלום, והוא ואייל היו מסתגרים בחדר שלו ומשוחחים במשך שעות", מספר האח און. "בוגי פשוט לא הסכים לוותר עליו". גורם המקורב ליעלון אומר בחיוך ששר הביטחון הפעיל על רגוניס "לחץ פיזי מתון". בסופו של דבר, אחרי שבועות של שכנועים, רגוניס הסכים לקבל את התפקיד המאתגר. זמן קצר אחר-כך הגיע המבחן הגדול הראשון שלו: מבצע "הצגת תכלית".
דאג שלא יהיו הפתעות
בסוף 1987, חודשים ספורים לאחר מינויו למפקד הסיירת, זומן יעלון ללשכתו של ראש אמ"ן, האלוף אמנון ליפקין-שחק. על השולחן היה מונח תיק המודיעין העבה של אבו-ג'יהאד. כראש הזרוע הצבאית של פתח, אבו-ג'יהאד היה אחראי לכמה מהפיגועים הרצחניים ביותר שידענו, בהם פיגוע "אוטובוס הדמים", פיגוע המיקוח במלון סבוי ופיצוץ מקרר התופת בכיכר ציון. הוא גם נחשב למי שיזם וניהל מרחוק את האינתיפאדה הראשונה. ישראל כבר ניסתה להתנקש בו לפחות שלוש פעמים, ללא הצלחה. ליפקין-שחק האמין שבמקום בו נכשלו חיל האוויר והמוסד, דווקא סיירת מטכ"ל יכולה להצליח. הוא ביקש מיעלון לחזור אליו עם תכנון למבצע, כאשר המתווה המבצעי הוא הגעה עד לביתו של אבו-ג'יהאד בתוניס וחיסולו בתוך הבית.
אחרי הפגישה עם ליפקין-שחק חזר יעלון ליחידה, וכינס בלשכתו ישיבה מצומצמת עם רגוניס ועם סגן מפקד היחידה, נחום לב, שמונה למפקד המבצע ("מצביא" בלשון היחידה). כשהשניים יצאו מלשכתו של יעלון, המבצע יצא לדרך.
כשרגוניס ניגש ללמוד את תיק המודיעין של אבו-ג'יהאד, הפרטים הטכניים הנוגעים לביתו של היעד, עניינו אותו לא פחות מהדיווחים על שעת היקיצה של אבו-ג'יהאד ושעת יציאתו מן הבית. "כשבונים תמונת מודיעין למבצע אתה רוצה לוודא שאף אחד לא יתקל בהפתעה. לא הכוח בשטח ולא המפקדים בחפ'ק", אומר אלון, ששירת במחלקת המודיעין של היחידה תחת פיקודו של רגוניס. "אם אתה מגיע לבית ויש גדר שאתה צריך לעבור אותה אז צריך להבין בדיוק מה הגובה שלה. צריך סולם, לא צריך סולם? או למשל, האם יש סורגים בחלון? כל הפתעה בזמן המבצע עצמו היא סוג של תקלה מודיעינית".
רגוניס רצה לאפשר ללוחמים היכרות מושלמת עם הבית של אבו-ג'יהאד. לצורך כך, הוא ייבא ליחידה שיטת עבודה שאותה הכיר היטב מעיסוקו הקודם כאדריכל – הקמת מודל תלת מימדי מקרטון ביצוע. את המודל לביתו של אבו-ג'יהאד בנה יחד עם מיכל כהן-מינץ, שרטטת ששירתה תחת פיקודו במחלקת המודיעין של היחידה. "זה היה המודל הראשון שלי", מספרת כהן-מינץ, שלימים הפכה לאדריכלית. "המטרה הייתה שהלוחמים יבינו את הבית, שידעו לאן הם הולכים, מאיפה נכנסים. זה יותר מוחשי כשרואים בתלת ממד, ולא רק בתרשימים".
אילן אוסטפלד, אז קצין האג"מ של סיירת מטכ"ל, זוכר את הפעם הראשונה בה ראה את המודל. "אני זוכר שהוא (רגוניס – א.ת.) הביא את המודל ללשכה של בוגי ושם אותו על השולחן. זה היה פשוט מושלם. ראו את כל הבית, את החצר, את הדלתות, החלונות. פתאום יכולת לראות בעיניים מה זה קצין מודיעין שהוא גם ארכיטקט, איך הוא תרגם את המודיעין כך שללוחמים יהיה הכי פשוט להבין".
קצין מודיעין ממערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן, שעבד באותן שנים עם רגוניס, מוסיף: "כיום פריצה לבתים זה נוהל מוכר, אבל אז לא היו הרבה מבצעים של היחידה שבוצעו בבתים פרטיים של אנשים, בטח לא וילות מהסוג הזה. אייל שכלל מאוד את התחום הזה, שהוא יותר מורכב ממה שנדמה – כמו שראינו למשל במקרה של נחשון וקסמן, שם פרט לכאורה טריוויאלי, החומר ממנו עשויה הדלת, התגלה כגורלי".
על בסיס המודל של רגוניס הוקם בית במתקן אימונים במרכז הארץ, שעליו התבצעו האימונים ה"רטובים" של כוח החיסול. במקביל, התבצעו שורה של אימונים "יבשים" – ללא ירי – בבתי מגורים של קרובי משפחה של חיילי היחידה. רגוניס בחר בעצמו את הבתים לאימונים, על-פי מידת הדמיון שלהם לביתו של אבו-ג'יהאד. האימונים נערכו בצוותא עם שייטת 13, ונועדו לדמות את כל שלבי המבצע – הגעה בסירות גומי, פריקה בחוף (שם נשארו לוחמי השייטת בהמתנה), נסיעה לבית בלב שכונת וילות, ולבסוף הסתערות. רגוניס נכח בכל התרגילים, עקב אחר תהליך הפריצה לבית בדקדקנות, ורשם לעצמו את הקשיים שבהם נתקלו החיילים. הוא היה חוזר מהאימונים הללו רטוב וספוג חול. "הייתי מנדנדת לו כל הזמן – 'מה, התחלת פתאום לשחות?' הוא היה אומר שכן", משחזרת אמו. "אחר כך הוא נעלם לשבוע, וחזר לארץ כשהתפרסמו בעיתונים הכתבות על אבו-ג'יהאד. מיד נפל לנו האסימון".
באחד התרגילים רגוניס חש ברע והתעלף. הוא פונה לבית החולים, אבל התעקש להשתחרר בתוך שעות ספורות ולחזור ליחידה. "הוא היה עובד על המבצע הזה 23 שעות ביממה", נזכר לוחם שהשתתף במבצע. "אני לא אומר את זה כמטאפורה, אלא כעובדה. בשבועות שלפני המבצע הוא בקושי ישן". רגוניס עקב אחר כל פרט מידע שזרם מתוניס, החל משגרת הפטרולים של משמר החופים התוניסאי ועד לסדר היום של שכניו של אבו-ג'יהאד. "במבצעים מהסוג הזה, כל פרט חשוב. אין מידע מיותר", אומר אחד מפקודיו באותה תקופה.
שעות העבודה האינסופיות שהשקיע רגוניס במבצע התנקזו כולן לאותו רגע, ב-16 באפריל, 1988, כשכוח הסיירת פרץ לביתו של אבו-ג'יהאד. און רגוניס, אחיו של אייל, מספר ששמע לימים מכמה מהלוחמים שהשתתפו במבצע ש"כאשר הם נכנסו לתוך הבית, הם הרגישו כאילו הם כבר היו שם. ההכנה של אייל נתנה להם את התחושה שהם מכירים את הבית הזה כבר, ועכשיו הם רק קופצים לביקור". דברים דומים אמר לנו ד', לוחם שהשתתף במבצע. "המודיעין היה כמעט מושלם. בתוך הבית לא היו הפתעות. רגוניס הבין בדיוק מה אנחנו צריכים לדעת על הבית".
דגם אחד נשאר בבית
רגוניס המשיך לשרת כקצין המודיעין של היחידה עד 1992. הוא ליווה שורה ארוכה של מבצעים, בהם חטיפת שייח' עובייד בלבנון – מבצע בעל קווי דימיון מסוימים למבצע חיסולו של אבו-ג'יהאד. "בשני המקרים היה צריך להגיע לבית במדינת אויב, ובתוך הבית לפעול במהירות וביעילות", נזכר ל', ששירת תחת פיקודו של רגוניס במחלקת המודיעין של סיירת מטכ"ל, והיה מעורב בשני המבצעים. "במקרה של אבו-ג'יהאד המטרה הייתה לחסל את היעד, ובמקרה של שייח' עובייד – להביא אותו לישראל, בתקווה שהוא ישמש קלף מיקוח במשא-ומתן על החזרת רון ארד". ל' משמש כיום כמנהל בכיר בחברה בינלאומית המעסיקה אלפי עובדים, והוא זוכר את רגוניס לא רק כקצין מודיעין מבריק, אלא גם כמפקד מעורר השראה. "לפחות אחת לשבוע אני נתקל בעבודה שלי בסיטואציה בה אני שואל את עצמי – מה אייל היה עושה?".
לדברי ל', "שיטת הפיקוד שלו הייתה לדרוש מאנשים הרבה, אבל לתת להם את החופש להביא תוצאות. הוא לא היה מהמפקדים שיושבים על הווריד. אם היית מתעצל, פשוט לא היית שורד אצלו. אם היית עובד קשה, הוא היה נותן לך שקט ומרחב כדי להשלים את המשימה. וכמובן, תמיד היה זמין לכל שאלה או התלבטות".
לאחר שסיים את תפקידו כקצין המודיעין של היחידה, החליט רגוניס להשתחרר מהצבא. "הוא הסביר שאחרי שעשה את התפקיד הזה, התפקיד היחיד שבו הוא לא ישתעמם בו זה ראש אמ"ן, ולכן הוא מעדיף לחזור לארכיטקטורה", נזכר רס"ן (מיל') עוז רגוניס, אחיו של אייל. "כשניסו לשכנע אותו להמשיך בתפקידים אחרים, הוא אמר שהוא מעדיף לצאת לאזרחות ולהמשיך לעשות מילואים בסיירת מטכ'ל, מאשר להמשיך בקריירה צבאית ביחידה אחרת".
עם חזרתו של רגוניס לעולם האדריכלות, את הפרויקט הראשון שלו בשוק האזרחי ניהל לא אחר מנחום לב, המצביא של מבצע "הצגת תכלית", שהשתחרר זמן קצר לפניו. המבצע לחיסולו של אבו-ג'האד הוליד חברות קרובה בין השניים, שלכאורה היו טיפוסים שונים לחלוטין: נחום לוחם מיתולוגי, אבטיפוס של איש סיירת מטכ"ל, ולעומתו אייל בחור שקט ומופנם. "זו הייתה תופעה קלאסית של הפכים שנמשכים", אומר אדיר רגוניס, אחיו הצעיר של אייל. "מה שחיבר ביניהם זו יצירתיות אדירה, שבאה לידי ביטוי במבצע אבו-ג'יהאד, וגם בדברים שהם עשו יחד בהמשך הדרך".
הקריירה המודיעינית של רגוניס לא הכינה אותו למלחמה שציפתה לו באזרחות. בשנת 1994 הוא יזם את הקמתו של מתחם מגורים יוקרתי שכמותו לא נראה עד אז בישראל – פרויקט אנדרומדה ביפו העתיקה. "זה היה החלום האדריכלי שלו", אומרת אמו. אלא שעם תחילת העבודות על הפרויקט, החלו הפגנות סוערות של חוגים חרדיים קיצוניים, שטענו כי מתחת לאתר הבנייה נמצאים קברים עתיקים. לאחר שרגוניס ושותפיו לפרויקט סרבו להפסיק את העבודות, הודיעו מנהיגי המחאה כי הטילו קללת "פולסא דנורא" על הפרויקט ועל כל המעורבים בו. במאבק מול החרדים הקיצוניים נעזר אייל שוב בנחום לב, שגדל במשפחה דתית ויצא בשאלה בגיל מבוגר. "נחום הדריך את אייל איך להתמודד עם הטענות המופרכות ואיך לענות להם בשפה שלהם", משחזר האח און. ב-23 במאי 1995 נערך דיון מכריע בעניין בפני בית המשפט העליון, שהסתיים בניצחון מוחץ לחברת אנדרומדה. אלא שאייל לא זכה לחגוג את הניצחון: 24 שעות קודם לכן, הוא נפטר באופן פתאומי מהתקף לב.
נחום לב ספד לו בהלווייתו וסיפר כי בעבודה עם אייל הרגיש ש"אין דבר שהוא בלתי-אפשרי". הוא הוסיף: "שנינו ידענו שנעשה יחד משהו גדול בעתיד. ידענו שכל מה שכבר עשינו, זו רק תחילת הדרך". ארבע שנים לאחר מותו של אייל, נהרג גם נחום, בתאונת אופנוע בכביש הערבה.
אחרי מותו של רגוניס התקשו הוריו, חיים ורעיה, לגשת למשימה ולנקות את חדרו בבית המשפחה הישן בראשון-לציון. כשאזרו די כוח, הופתעו למצוא בחדר מודל מקרטון ביצוע של וילה מפוארת בסגנון ערבי. "לא הבנו בהתחלה מה זה הבית הזה שיושב לו ליד המיטה", מספר חיים. רק כאשר פנו ליחידה ושאלו אם המודל קשור לתקופת שירותו של אייל כקצין מודיעין, התברר להם שמדובר בביתו של אבו-ג'יהאד. מכל המודלים שבנה לאורך הדרך, דווקא אותו בחר לשמור למזכרת.
"הזיכרון של אייל זה אחד הדברים היחידים שיכולים לעורר אצלי דמעות", אומר אחיו און. "לפעמים זה דמעות של עצב, של געגוע, במיוחד לקראת יום השנה. אבל בדרך כלל זה לחלוחית של גאווה, כשאני שומע מהמפקדים שהיו לצדו, מהלוחמים שעבדו איתו, מהחיילים שהוא פיקד עליהם. זו התמודדות שתמשיך ללוות אותנו במשך כל חיינו".
הסיפור המלא על מבצע החיסול של אבו ג'יהאד בפרק סיום העונה של "עובדה", יום שני ב-21:20