הסדרה "היורשת" (פרק חדש הערב, שני, אחרי הכוכב הבא, ערוץ 12) חושפת מדי שבוע את אחורי הקלעים של עולם הזמר המזרחי - את הצדדים הזוהרים, השמחים והסקסיים שלה, אבל גם את אלה האפלים יותר.
כשהזמר מאור אדרי צפה ב"היורשת", הוא זיהה את עצמו מיד בלא מעט מהמצבים שטופז נקלעת אליהם בסדרה. אמרגנים שאי אפשר לסמוך עליהם, חפלות שיוצאות משליטה והבטחות שלא מתממשות לעולם - בתחילת הקריירה שלו אדרי נפל, קם, התחשל והתחזק, והיום הוא אחד השמות הבולטים בתעשייה.
"חלמתי להיות זמר ועבדתי קשה מאוד בשביל זה. הייתי מתקין ארונות, ואת הכסף שהייתי מרוויח השקעתי על שירים באולפנים", מספר אדרי לגל אוחובסקי בפודקאסט "היורשת", "חלמתי על זה כל כך, ראיתי את זה בפנטזיה שלי, ואז קיבלתי המון 'לא'. דווקא ב'לא' הזה הייתה העצמה. כשאתה מקבל לא, אתה יותר מנסה להוכיח. אני אראה לכם, אני אוכיח לכם".
"התחלתי עם מוזיקה שהיא יותר הארד-קור, ולא קיבלו את זה", מסביר אדרי, "לא ראו את זה כמשהו שיכול להתפתח. היה את הפופ הים-תיכוני השמח, ואני באתי עם העצב. אבל העצב הזה בסוף ניצח. הלכתי עם האמת שלי, המשכתי ולא ויתרתי, ובסוף הדלת נפתחה".
ומאחורי הדלת הזאת לא תמיד חיכו אנשים שרצו בטובתך.
"הייתי ילד בן 20 בתוך עולם כל כך גדול עם אריות מסביבי. יש המון תמימות בתחילת הדרך, ויש אנשים לצערנו שמנצלים את זה. יש אמרגנים, יותר כאלה שגם הם בתחילת דרכם מאשר אמרגנים מקצועניים, שאומרים לך 'בוא למועדון הזה, ניתן לך 500 שקלים' - בזמן שהם לוקחים 2,000 לכיס".
נקלעת למצבים, כמו טופז, שהתקשית לרדת מהבמה בחפלה?
"נסענו לחפלה בקריית שמונה אני, קלידן, דרבוקיסט והגברה בתוך רכב קטן. שעתיים וחצי נסיעה ישבתי עם רמקולים במושב האחורי, אבל אמרתי לעצמי - לא אכפת לי, שהכל יפול עליי, רק שיתנו לי לשיר ולשמח. כשהגעתי לשם ושרתי, לא נתנו לי ללכת. איך שסיימתי וירדתי שמו לי 200 שקלים על המצח ואמרו 'תמשיך'. מדביקים עלייך כסף ואתה מרגיש - לא קנית אותי עכשיו ב-200 שקלים האלה. עמדתי משהו כמו ארבע-חמש שעות, כשאחרי שעתיים ממצים. זה נמשך ונמשך".
_autoOrient_i.jpg)
"הייתי מדוכדך תקופה ארוכה, לא ידעתי מה יקרה כשהקורונה תיגמר"
כמו אמנים רבים בתעשייה, בשיא הקורונה כשעולם התרבות היה מושבת לגמרי, אדרי חווה משבר. פתאום אין הופעות, אין סיבה אמיתית לצאת מהבית. "נכנסתי לחרדות עם עצמי, לא היה לי חשק לקום מהמיטה", מודה אדרי, "זה היה עצוב מאוד. לא עשיתי כלום והייתי מדוכדך תקופה ארוכה, עד שתפסתי את עצמי, קמתי על הרגליים, נכנסתי לאולפן והתחלתי לעבוד".
"התחלתי לצאת קצת מהבית, לפגוש אנשים ולהניע את הגלגל מחדש", מתאר אדרי, "הפחד היה - אוקיי, הקורונה תיגמר, תהיה עבודה או לא תהיה? יש פחד שיישכחו אותך. זאת קריירה מאוד אינדיבידואלית, כל פעם היא משתנה. זה גלים. אתה נכנס לסרטים עם עצמך ולא יודע מה יהיה מחר".
הצלחה בגיל צעיר יכולה לבלבל. פתאום הכסף זורם על השולחן. איך מתמודדים עם זה?
"כאדם צעיר, זה מבלבל. מועדונים, בחורות, אלכוהול, מכוניות שופוני - הייתי בסרט הזה. עם השנים אתה לומד להבדיל בין העיקר לתפל".
למה לנשים זמרות יותר קשה בתעשייה הזאת?
"כי אנחנו נמצאים במדינה שקשה לפרגן לאישה. 'תעשי כלים, תבשלי', חושבים שזה תפקיד האישה. נתקלתי בזמרות שלא אגיד את שמן, שהבעלים ובני הזוג שלהן נצמדים אליהן ולא נותנים להן שנייה לזוז ממקום מקום, רק בגלל שהן נשים. עד היום זה קורה, אפילו שזה קצת השתנה".
כמעט עשית אודישן ל"כוכב נולד".
"אמא שלי רשמה אותי והתחננה שאלך. לא רציתי, אבל אמא מלכת העולם בשבילי ולעולם לא אאכזב אותה. מה שהיא אומרת, קדוש. נסענו אמא שלי, אחותי ואני לאודישן. למדתי את 'עכשיו תורי', הראתי לאמא שאני מוכן ואז נכנסתי לקפיטריה. ישבתי, שתיתי קפה וכשיצאתי אמרתי לאמא שנכשלתי. בעצם, לא נבחנתי בכלל. אני לא כל כך טוב במבחנים. אני יוצר שכותב ומלחין, היו לי כמה שירים במגירה והאמנתי שיגיע היום ואשחרר אותם לעולם".
האמנת בעצמך מהרגע הראשון.
"אני זוכר שהלכתי להופעה הראשונה של עומר אדם בקיסריה. ישבתי בקהל, הסתובבתי וראיתי את כמות האנשים שהייתה שם. אמרתי לחבר שהיה איתי - עוד שנה אני פה. הוא גיחך, אבל שנה אחרי זה הופעתי בקיסריה לבד, הופעת סולו שלי. המון דברים שכיוונתי אליהם והאמנתי בהם, בסוף קרו".
מה אתה מאחל לעצמך להמשך?
"החלום שלי הוא להופיע כמה שיותר, בהיכלים הכי גדולים שיש. אני רוצה להמשיך ולעשות מוזיקה, שיהיה לי את הכוח ליצור ולעלות בכל פעם עוד שלב ועוד שלב. השמיים הם הגבול. אני חולם גם להיות אבא לחמישה ילדים, ואם השם ייתן לנו את הכוח - אז אפילו יותר מכך".