בשונה מדמותה של טופז ב"היורשת" (פרק חדש הערב, שני, אחרי הכוכב הבא, ערוץ 12) ומערכת היחסים הסבוכה שלה עם סבתה זוהרה, הוריה של הזמרת אביבה אבידן דווקא עודדו את הקריירה המוזיקלית שלה.
"היה לי מזל. אמא שלי מוזיקלית וההורים דחפו אותי לזה", מספרת אבידן לגל אוחובסקי בפודקאסט "היורשת", "אבא שלי לא הרשה לאמא לשיר, וכשהייתי בת 10 היא אמרה לי - 'את תהיי זמרת לפני שתתחתני, כדי שבעלך לא יגיד לך מה לעשות. אני לא מימשתי את זה'".
יוני רועה, הפזמונאי שמלווה את אבידן מאז שפרצה ועד היום ויצר כמה מלהיטיה הגדולים, מתאר עד כמה תמיכת הוריה נחשבה ליוצאת דופן בזמנו: "למוזיקה המזרחית הייתה קונוטציה די שלילית. היא שוייכה לחיי לילה, הימורים, אלכוהול ומועדונים חשוכים. הורים שעלו ארצה ממדינות ותרבויות שונות לא רצו שילדיהם יתעסקו במוזיקה כי בשבילם זה חפלות, שיכורים וראש טוב. זאת הסיבה שלא רצו לתת לזה לגיטימציה. שרית חדד הייתה צריכה לברוח דרך החלון בלילה ולחזור דרך החלון בבוקר כדי להופיע בחוף סירונית בנתניה, ההורים שלה לא ידעו".
אחרי שירות צבאי בלהקת פיקוד דרום, הגיע הלהיט הראשון של אבידן שהפך גם לשם אלבום הבכורה שלה - "יהיה בסדר". "ציפי מור, חברה מהלהקה, הייתה בארצות הברית עם אח שלה. הוא כתב את 'יהיה בסדר'. אחרי ששמעה אותי שרה את זוהר ארגוב בהופעות היא אמרה לי, 'אין זמרות מזרחיות בארץ. את יכולה להקליט את זה'. נכנסתי לאולפן והקלטתי את השיר עם ח' ו-ע' כדי שיישמע מזרחית, אפילו שאני לא מדברת בח' ו-ע'".
רצית שהקהל יאהב את זה.
אבידן: "זאת הייתה נישה שלא היו בה זמרות, רק מרגול וזהבה בן".
רועה: "הפריע לי שהיא שרה בכוח עם ח' וע', כי היא לא מדברת ככה. כשאביבה באה אליי למשרד והשמיעה לי דברים שלה, שמעתי זמרת אינטליגנטית עם דיקציה מעולה. שמעו בקול את הבגרות והאינטליגנציה שלה".
בתקופה ההיא המוזיקה המזרחית עדיין לא הייתה "לגיטימית", התנשאו עליה.
אבידן: "אחרי ש'פרי גנך' הפך ללהיט הגעתי למעגל של דן שילון. לא ישנתי שבועיים מהתרגשות. הגענו לבאלאנס והוא ישב לו במרומי האולימפוס, על הכיסא, ולא הסכים להעביר את השיר. הם לקחו מחרוזת של להקה צבאית והדביקו שני בתים של 'יהיה בסדר', כאילו כדי לתת לי הרגשה טובה. את 'פרי גנך' לא קיבלו בכלל. זה היה מעליב".
רועה: "רק זמרים ים תיכוניים שילון היה צריך לשמוע ולאשר. גם אני עברתי דברים נוראיים, הרגשתי את זה על בשרי. כשבאנו לתוכנית של רבקה מיכאלי בערב שישי, אהרל'ה גולדפינגר אמר לנו, 'את המחרוזת מרגריטה של שלומי שבת תקצצו לארבע וחצי דקות'. זה היה מטורף, קצרה בינתי מלהבין את הדבר הזה. המחרוזת הצליחה היסטרי אז. זמרים אחרים הופיעו עם מחרוזות של שמונה דקות, והכל היה בסדר".
זה כוון כלפי הזמרים המזרחים?
רועה: "כש'איזו מדינה' של אלי לוזון היה שלאגר היסטרי ברדיו, פגשתי את מני פאר בדרך נמיר. לוזון ואני עצרנו את האוטו, נתנו למני את הדיסק ואמרתי לו, 'תקשיב, הוא חייב להיות אצלך בתוכנית ביום שישי. הוא פשוט זמר מדהים'. קיבלנו מכתב, 'לא מתאים לשיבוץ'".
מאז הכל השתנה, המוזיקה המזרחית הפכה למיינסטרים.
אבידן: "אביגדור בן מוש אמר פעם, כשהיה את עמותת הזמר הים תיכונית, 'עזי"ת' - 'זה רק עניין של זמן, המוזיקה המזרחית בסוף תנצח'. הוא אמר שהמוזיקה הזו תכבוש את המדינה, וזה מה שקרה באמת. זה היה כמו חזון".
רועה: "ומרוב שזה קרה, זה יצר גם דברים לא טובים. האינפלציה הזאת הביאה לרדידות בטקסטים, בלחנים ובזמרים".
"העולם שייך לצעירים, אבל אסור לשכוח את הזמרים הוותיקים"
המפגש בין אבידן לנופר סלמאן ב"היורשת", הוליד דואט אחד מרגש ובלתי נשכח לשיר "פרי גנך". אבידן זוכרת את חווית צילומי הסדרה כחיוביים מאוד. "ללמוד טקסטים בעל פה זה קשה, אבל זה היה ממש כיף", מתארת אבידן, "נופר מהממת, אוולין הגואל הייתה מקסימה ועזרה לי להשתחרר בזמן הצילומים. לשיר את 'פרי גנך' היה משחרר".
על אף שסלמאן ואבידן הן בנות דור שונה לחלוטין, אבידן לא חשה ברגשי נחיתות: "אין בי שום תסכול. העולם שייך לצעירים, לא יעזור - אבל אסור לשכוח את הזמרים הוותיקים. זמר מזרחי צריך שיהיה לו קול. עוד שנתיים אני בת 70 ואת 'פרי גנך' אני שרה עדיין באותו סולם, בפה מינור. אני עושה פיתוח קול, שומרת על הגרון. אני יושבת בפריזר, מקפיאה את עצמי", היא צוחקת.
בארץ, יש רבים שעדיין מעדיפים ללכת לראות זמרים מבוגרים יותר על הבמה, בשקט.
"כשפגשתי את משה בן מוש בפעם הראשונה, בשנות התשעים, הוא סיפר לי למה הגיע לראות אותי בהופעה - 'זמר טוב הוא זמר בשטח. אני רוצה לשמוע אותו חי, בלייב'. היום יש אנשים שהם בכלל לא זמרים שמיישרים ומסדרים אותם באולפנים. יש היום פטנטים לזה. כל דוגמנית יכולה להיות זמרת פתאום. אבל בלייב? לשיר על הבמה? זה הדבר הכי נחשב והכי חשוב".
גם את חווית הטרדות מיניות במועדונים כמו שקורה לטופז ב"היורשת"?
אבידן: "האמת שבי לא נגעו ולא התקרבו לבמה. תמיד הייתי עם מלווים ושמרתי על דיסטנס. פעם במועדון הפלקה הזמינו אותי לשולחן ולחשו לי באוזן, 'פה אלפרון יושב, לכי תשירי לו את הקולות של פיראוס, אבל תשני את המילים ותשירי - תנו למשה לזרוח, כמו שאז ביוון. תגידי כל הזמן משה, ותשירי את זה כמה פעמים'. הייתי מגיעה לשולחן, עומדת לידו ושרה ושרה ושרה. כל פעם הוא היה דוחף מאה דולר, אבל לא לבגדים - נתן לי ביד בצורה מסודרת".
רועה: רועה: "זאת אהבה של קהל, לחבק אמן ולשים עליו מאה דולר".
היו מצבים שהרגשת בהם שאת בסכנה?
אבידן: "הייתי עולה לשיר במועדונים בשתיים בלילה, אחרי זמר חימום. פעם אחת הגעתי למועדון ביהוד עם בעלי שהיה מגיע איתי להופעות בזמנו ועם נגן. כשעליתי על הבמה אמרו לנו, 'לפני יומיים היה פה ניסיון לרצח'. רעדתי כששמעתי את זה. הנגן אמר לי, 'אביבה, יש פה כתמים של דם על הקיר'. קראתי לאחד השומרים ושאלתי אותו על זה, הוא אמר 'לא, זה קטשופ'".
עד כמה זמרות צעירות היום חשופות לניצול מצד האמרגנים?
אבידן: "לוקח זמן עד שלומדים את זה. אני למדתי במשך השנים לשמור על הכסף שלי, אבל בהתחלה זה פרוץ".
רועה: "ייאמר לזכותה של עדן בן זקן שהיא מנהלת את הקריירה שלה בעצמה ושולטת בכל דבר. זה לא כמו הזמרות שהיו פעם, שהמפיקים קבעו להן הכל. יאמר לזכות הדור הצעיר שהם דעתנים וחכמים".
רועה, עד כמה זה מתגמל לכתוב ולהלחין שירים לזמרים אחרים?
"אנחנו מדינה מאוד קטנה. אחד כמוני עם 1,500 שירים ברדיו כבר היה יכול לצאת לגמלאות ולהיות מסודר כלכלית, אבל אני עדיין עם משכנתה. זאת אחת המדינות היחידות בעולם שהתרבות כל כך קטנה, הכי פחות מתגמלת. אין פה פרגון. כשאתה כותב שיר לזמר, מפיק אותו, עמל עליו ובסוף אתה מגיע להופעה ורואה אותו שר שיר שלך, אתה יושב ומהצד ויש קנאה. אבל זו קנאה חיובית".
מה שונה בין כתיבת להיטים היום לפעם?
"היום אם אתה רוצה לכתוב להיט, צריך לשבת 20 כותבים ביחד. איך אפשר לכתוב ככה שיר, ריבונו של עולם? 20 איש. זה זורק מילה, זה זורק משפט. בשבוע שעבר הייתי באולפן הקלטות עם ראפר, לא אזכיר את שמו. הוא אמר, 'בוא נכתוב שיר ביחד'. באתי לאולפן, לקחתי את הגיטרה ויאללה, בוא נתחיל לג'מג'ם. אבל הוא אמר לי - 'לא, יש לי כבר פלייבק עם הרמוניה, בוא רק נשחק על זה'. הוא השמיע לי פלייבק מוכן והתחיל לעשות כל מיני ניסויים עם מנגינות. אמרתי לו - תקשיב, זה מעבדה, אחי, זה לא טוב. אני לא מתחבר לזה".