יעל אבקסיס מספרת על המפגש: "פגשתי את איריס בביתו של גידי רף, במאי 'חטופים'. התפקיד של טליה קליין הפחיד אותי מאד. עשיתי מעט מאד תפקידים דרמטיים בחיים, כי יש לי עור חשוף מאד, פצע פתוח. איבדתי את אבא שלי כשהייתי צעירה מדי, כך שאני מגיעה למקומות כאלה אטומה מאד, ויש תפקידים שמצליחים לפרק אותי, אז אני שומרת על עצמי ומשתדלת לא לגעת בזה יותר מדי. ידעתי שהתפקיד של טליה קליין יפרק אותי, ולכן המפגש ביני לבין איריס היה עדין מאד. כשפגשתי אותה, בלטו שני דברים: יופיה הפנימי של איריס, והחוסן שלה".
את החומרים הדרמטיים לדמותה של טליה קליין, שאבת מתוך עצמך?
יעל: "כן, מתוך האובדן הפרטי שלי. מההתחלה היה ברור לי, שטליה קליין נלחמת מלחמה של אילמים בעולם של מדברים: היא צורחת ואף אחד לא שומע. היא אומרת לנמרוד: 'אני הייתי 17 שנים בשבי! הייתי לא פחות שבויה ממך!'. העובדה שאיבדתי את אבא שלי טשטשה אותי מבחינה פנימית. מבחוץ הכל בסדר, ומבפנים אני די מפורקת. אני מתעסקת באובדן: מגיל עשר אני מחכה לאבא שלי, שקבור באדמה. ואת, איריס, לא קברת את חזי: החלטת שאת מנצחת. מתי את התפרקת? ואיך אספת את עצמך?".
איריס שי: "התקופה הראשונה מאופיינת בחוסר אונים. הייתי מאד צעירה, בת עשרים ושתיים. היכרתי את חזי כשהייתי בת שתים עשרה. הוא היה חבר טוב של הדוד שלי, והגיע אלינו הביתה לעתים קרובות. בגיל 12 כתבתי יומן, וכבר אז 'סימנתי' אותו".
יעל: "האהבה מנצחת..."
איריס: "בתקופה הראשונה, את נתפסת להמון דברים קטנים, כמו השרשרת. כל דבר מהווה סימן",
איריס מזכירה את תליון הזהב של חזי, שנשבר ערב צאתו לקרב. באותו היום ביקשה מחזי לענוד את התליון שלה במקום זה השבור, ומאוחר יותר קיבלמה את אותו מאנשי הצלב האדום, כאות חיים מבעלה.
"כל מה שקרה עם השרשרת היה מבחינתי אות משמיים לכך שחזי חוזר. העובדה שהחלק שלו נשבר ואילצתי אותו לקחת את שלי, נגד רצונו. השרשרת הזו היא קמע אצלנו, יש לה המון ערך. זה מה שהחזיק אותי בהתחלה. אחר כך את מתפתחת עם הזמן, לומדת לזהות את הגורמים השונים בצבא, מבינה שהם שבויים בקונספציה כלשהי ושאפשר לחשוב גם אחרת. זו סיטואציה שאפשר להישאב לתוכה, ואפשר גם להיפך, להתחזק מאד להתחזק. אמרתי לעצמי: אפשר גם אחרת. נסעתי ונפגשתי עם המון אנשים".
ולא היו לך ספקות?
איריס: "ודאי שהיו. אבל אני מאמינה שכל אחד במקומי היה נוהג באותה צורה. צריך לבחור אם להתייאש, או להילחם".
יעל: ”לא, לא כולם היו מתנהלים כמוך. ואת, בנוסף, היית עם תינוקת..."
איריס: "לאורך כל ההריון, הלידה היתה תאריך שלא רציתי להגיע אליו. לא ראיתי את עצמי יולדת בלי חזי, ופחדתי מאד מהרגע הזה. את הלידה עצמה אני זוכרת כאירוע מאד טראומטי. אחרי שהשתחררתי מבית החולים, מאיה היתה תינוקת לא קלה. היא הפנימה את הלחץ שלי. אבל גיליתי את מאיה ואת האמהות וזה חיזק אותי"
יעל: "כמה זמן היית לבדך בתוך ההתמודדות הזאת?"
איריס: "דווקא בתקופה שחזי היה נעדר ושבוי, המשפחה קיבלה המון תמיכה, מכל הגורמים. העמידו לרשותי פסיכולוג, שעזר לי להתמודד עם המשפחה הקרובה. כי בסיטואציה שהיינו בה, את מתעלת את כל המשאבים שיש לך כדי להחזיר אותו בחזרה. את מאד אנוכית בעניין הזה וממוקדת מטרה".
יעל: "זה מדהים, מה שאת אומרת: 'את ממוקדת להחזיר אותו - את אנוכית'".
איריס: "אני מתכוונת לומר שלא ראיתי מה קורה סביבי, לא שמתי לב למערכות היחסים שלי עם האנשים הכי קרובים אליי: הוריי, המשפחה של חזי, הבת שנולדה לי. זו מלחמת הישרדות, ואת מפספסת המון. הפסיכולוג עזר לי להסתכל גם על אחרים, להבין ולקבל גם את אמא של חזי, זכרה לברכה, שהיו לי המון השגות על אופן ההתנהגות שלה. למדתי להבין שהיא לא פחות חשובה – אם לא יותר חשובה – ממני. את חושבת שאת עושה את הדברים הנכונים, והסביבה סובלת. כולם משלמים מחיר".
מי באמת עטף אותך, בלי לשפוט?
"בתקופה הראשונה, מי שעזרה לי להתמודד היתה המשפחה. מרגע שהבינו שחזי נעדר, התחילו המון ביקורים של אנשים שניסו לעזור: חברים לעבודה, כל מיני אנשים שלא הייתי קרובה אליהם קודם. וזה טוב ולא טוב. ראיתי את המבטים המרחמים של האנשים: 'תראו את הפסיכית הזאת, היא חושבת שהוא חי'. זה היה מיותר לי. למרות שהיום, אני נמצאת בקשר נהדר עם האנשים האלה. למשל, כשהחלטתי לסרוג לחזי סוודר, שאלו אותי 'מה את סורגת?' עניתי, 'אני סורגת סוודר לחזי'. ואז היה שקט. אנשים היו חושבים: 'היא השתגעה? היא בסדר?', וזה הצחיק אותי. הם לא הצליחו להסתיר".
הראיון נערך על נט"ל, עמותה לנפגעי טראומה לאומית שמקיימים הערב (רביעי) ערב התרמה שנתי.
במהלך הערב, המיועד לנשים בלבד, יוקרנו קטעים מהסדרה "חטופים" ויתקיים דיון בנושא התמודדות בנות זוג עם פדויי שבי.
הקו לתמיכה וסיוע נפשי של נט"ל 1-800-363-363