ישראל רוויה לצערנו במלחמות והיא משמשת "מעבדה" מובילה בעולם לחקר התמודדות עם מלחמות ושבי. המחקרים פורצי הדרך בנושא שבי הם מחקריה של כלת פרס ישראל לשנת תש"ע, פרופ' זהבה סולומון על שבויי יום כיפור. מחקריה מלמדים על תהליך הסתגלות לא פשוט של השבויים. תהליך שלמעשה לא מסתיים גם לאחר עשרות שנים.
כשהשבוי חוזר הביתה, הדבר המרכזי שהוא רוצה, זה לשים את השבי מאחוריו ולהמשיך מאותה נקודה שבה הפסיקו חייו. אבל מהר מאוד הוא מגלה שהשבי, ממשיך ללוות אותו כצל.
אחת התופעות הידועות והנחקרות ביותר בהקשר לשבי היא התסמונת הפוסט טראומטית. יש רבים המבלבלים בינה ובין הלם קרב. אבל, בניגוד להלם קרב שמתרחש במהלך הלחימה או זמן קצר אחריה, תסמונת פוסט טראומטית היא תגובה מתמשכת היכולה להמשך גם שנים לאחר שהלחימה או השבי הסתיימו.
דברים רבים יכולים לגרום לשבוי לחזור אל החוויות הקשות אותם הוא חווה. זה יכול להיות ריח שמחזיר אותו למקום השבי, צליל כלשהו, צבע שפתאום עושה לו "פלש בק" ובעצם כל גרוי אפשרי. הרצון להמנע מאותם גרויים שמחזירים אותו אל הטראומה גורם לאדם לצמצם את המגע שלו ולהשאר בסביבה "בטוחה" בה הוא יכול לשמור שלא יהיו גרויים שיציפו אותו. סימפטומים של המנעות הם למעשה נסיון של האדם להגן על עצמו מפני החזרה אל האירועים הקשים. המחיר שההמנעות גובה הוא כבד. האדם מצמצם את פעילותו והופך מאדם חופשי שהסתובב וחי בלי לחשוב יותר מדי, לאדם מוגבל המסתובב רק באותם מקומות בהם הוא מרגיש בטוח.
לסיכום: תסמונת פוסט טראומטית היא תסמונת קשה. עם זאת, לשמחתנו היום אנחנו יודעים טוב יותר לטפל בה גם בעזרת תרופות, גם בעזרת סוגסטיות ותרפיה בשיחות וגם בעזרת פידבקים ואפילו אותות חשמליים. עם זאת, צריך לזכור כי למרות הרצון של השבוי ושל סביבתו להאמין שהחיים יחזרו לאותה נקודה בה הם נקטעו, המציאות היא מורכבת יותר. במציאות, השבי ילווה את האדם תמיד כצל.
ד"ר אביטל לאופר, סגנית ומ"מ ראש עיריית נתניה ומרצה בכירה לסוציולוגיה במכללה האקדמית נתניה