איך אנחנו לומדים להכיר את הדמויות בסיפור או בדרמה טלוויזיונית?
באופן בסיסי, לרשות הכותב עומדות שתי דרכים עיקריות להציג את אופי הדמויות: באמצעות אפיון ישיר (כשהמספר או אחת הדמויות מדברת על אחד הגיבורים: "הוא עצוב וסובל") או באמצעות אפיון עקיף, כשאנו מכירים את הדמות באמצעות המעשים שלה, הלבוש, החפצים בביתה וכן הלאה. האפיון העקיף נחשב מורכב יותר מכיוון שהקורא/צופה נאלץ להיות אקטיבי ולהסיק על אופי הדמות מתוך העלילה ועיצוב הסט במקום שתווי דמותם של הגיבורים יימסרו לו בלא מאמץ, "לפנים". אחת הדרכים היותר מתוחכמות לאפיין דמות באופן עקיף היא מתן שם לדמות, שיעיד על תכונותיה, בחזקת "לכל איש יש שם שנתן לו גורלו", אם לעשות פרפרזה על שירה הידוע של זלדה: אדם אמיץ יכול להקרא "אריה" או "עוז", אך אפיון יכול לעבוד על דרך השלילה, כשאשה רעת-לב תקרא "טובה", אזי יודגשו מעשיה בסתירה לשמה. הסופר הישראלי הנודע, זוכה פרס נובל לספרות, ש"י עגנון, עשה שימוש רב בטכניקה זו. ב"חטופים", כך לדוגמה, שמו של השבוי שהוחזר בארון לישראל, עמי בן-חורין, עמיאל, מדגיש הן את האמת הכואבת אך גם האבסורדית - המת הוא חופשי (בן חורין), והן את המשמעות הציונית שיש לשם בסדרה: המת הוא המחיר שיש לשלם כדי ש"עמי" יהיה "בן חורין", מגש כסף מילולי.
בהקשר זה אני מבקש להמשיך ולהתבונן בשמות שני גיבורי הסדרה, ה"חטופים" שחזרו בחיים, ולהבין כיצד הם קשורים לערכים הלאומיים (לאתוס) ולסיפורים הנקשרים באותם ערכים (מיתוסים), כיצד הופך השם לגורל, nomen est omen, כדברי האימרה הלטינית:
המורד הקטן
נמרוד קליין: אם נתייחס למשמעות המילולית, שמו של נמרוד מכיל בתוכו את המרד. משמעות זו לא חמקה מדרשני המקרא שבספר "בראשית רבה" - המתייחס לספר "בראשית", שם מופיע נמרוד כגיבור הציד - ציירו את דמותו של נמרוד כעובד אלילים, מי שמרד באלוהים, כשאופיו הפראי מודגש באמצעות עיסוקו כצייד. בשל כך, אגב, אנשים מסורתיים אינם מעניקים שם זה לבניהם. נמרוד הוא גם שם פסלו המפורסם של יצחק דנציגר, כביטוי המובהק של התנועה האידיאולוגית-תרבותית של "הכנענים", תנועה שבין מטרותיה ניתוק מן היהדות וחיבור בין העברים לבין עמי האזור.
נמרוד קליין (שם המשפחה משמעותו "קטן" בגרמנית וביידיש), החייל האמיץ מן הסדרה, מממש עד כה לא-מעט מהפוטנציאל התרבותי הגלום בשמו. הוא חזק, נוטה לאלימות, מלא ביצר ובתאווה לחיים והוא הדוחף קדימה את הקשר עם "הצד השני", כדי להיות במגע עם מי שמצטיירים כסוכנים של הארגון שחטף אותם. בקיצור, כשמו כן הוא: מורד קטן.
"הצבר המיתולוגי"
אורי זך: ברמה הבסיסית ביותר, באופן מילולי, שמה של דמות זו מעיד על הארה וטוהר. ואכן מצטיירת לנגד עינינו דמות סגפנית, נזירית, שעיצובה הפיזי (רזה ומזוקנת) מחבר אותה לעולם מנוגד לזה של נמרוד, עולם רוחני המעומת מול העולם היצרי. עוד ברמה הזו אפשר לדרוש כי שמו של אורי, מעיד עליו גם בדרך השלילה, מתוך כך שהאור אינו זורח על פניו.
בתנ"ך מופיע אורי כאיש שבט יהודה, אביו של בצלאל, בונה המשכן, איש הבקי בחכמת האמנות (שוב, בניגוד לגיבור הציד). אולם, קישור תרבותי חשוב לא פחות הוא שהשם "אורי" בתרבות העברית החדשה התקבע כשם המציין ישראליות. רחל המשוררת ביקשה לקרוא בשם זה לבן יליד הארץ שלא זכתה לחבק ("אורי אקרא לו. אורי שלי", בשיר "עקרה", הידוע בביצוע של אחינועם ניני). אורי הוא גם שם גיבור ספרו של משה שמיר, "הוא הלך בשדות", שמת כמפקד בפלמ"ח. הספר שהיה לרב-מכר, כמו גם ההצגה המצליחה והסרט (את אורי שיחק אסי דיין), שהופקו בעקבות הספר, קבעו את השם "אורי" כשמו של ה"צבר המיתולוגי".
ואכן, אורי ונמרוד, למרות השוני ביניהם, מוצגים כצברים החילוניים, דמויות המופת של הישראליות. "אין פה את האדם שפעם אהבת. הוא מת. מת לפני הרבה זמן" אמר אורי זך לנורית, מי שעתידה הייתה להיות רעייתו והתחתנה עם אחיו במהלך השנים הארוכות בשבי. השאלה החשובה היא האם גם לנו כישראלים אין עוד את האורי המיתי, הסמל של הצבר מ"הוא הלך בשדות"? האם האורי ההוא מת ונותרנו רק עם אורי הרזה, הלוחם-הלום-השבי, המיוסר והעצוב?
ד"ר מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות, הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה
לכל הטורים של "פאנל חטופים"
לאתר הרשמי של חטופים - בואו לגלות מה קרה ב-17 השנים שעברו